היא כבר למדה לא לבקש. גם לא להתלונן. אפילו לא להרגיש. פעמיים כשניסתה לעזוב קרה משהו שגרם לה להאמין שהיקום עוצר אותה. רק כשהבינה שהקול שהיא חייבת להקשיב לו הוא לא הקול של הפחד, היא מצאה את הכוח לקום וללכת.

הוא גרם לך לחשוב שאת הבעיה? שאת רגישה מדי? שאת מדמיינת? קראו איך ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיס יכולות להפוך לכלי עוצמתי להשתחרר מנרקסיסטים, מגזלייטינג ומרגשות אשמה. לפעמים כל מה שצריך הוא לבטל חוזה שמעולם לא היית אמורה לחתום עליו

חמש שנים הוא לא קרא לה בשם שלה. לא כי שכח, כי מחיקה מתחילה בדברים קטנים שאף אחד לא רואה. ורק כשהיא החליטה ללכת, הוא פתאום נזכר איך קוראים לה.

היא ברחה מכת כדי להיות חופשיה. ואז מצאה את עצמה כלואה שוב, בתוך בית שנראה נורמלי לגמרי. הסיפור של רבקי מתחיל בבריחה, ונגמר בשאלה הכואבת: כמה פעמים אפשר לברוח עד שבאמת יוצאים לחופשי?

לפעמים זה לא צעקות, לא מכות, ולא בגידה. זה רק מגהץ שנעלם. שרה האמינה שנים שאין לה סיכוי לשרוד לבד, עד שברגע אחד קטן משהו נשבר, או אולי התעורר. זה סיפור על שליטה שקטה, על פחד עמוק, ועל הרגע שבו אישה אחת הפסיקה להאמין לו.

הוא אמר לה שהיא נרקסיסטית והיא האמינה לו, עד שמטפלת אחת אמרה לה: תברחי. זה סיפור על גזלייטינג ועל האומץ להאמין לעצמך שוב כשאין ממ״ד לנפש.

זה סיפור על אהבה שמתחפשת לתקווה, ועל מנגנון ממכר שמחזיק נשים חזקות במקום שהן כבר יודעות שלא טוב להן בו. ואולי, תוך כדי הקריאה, תזהי גם את הילדה שמפחדת שמישהו יעזוב ותבחרי אחרת.

היא איבדה את האמון במצפון הפנימי שלה ולא את שפיותה. סיפור על בגידה כפולה, גזלייטינד שיטתי ועל אישה חכמה שלמדה לפקפק בעצמה.

זה סיפור על אהבה גדולה שלא הצליחה לשרוד במקום שבו לא היו גבולות ולא הייתה הגנה. על אישה שמבינה בהדרגה שהאיום האמיתי אינו העוינות, אלא השתיקה שמאפשרת לה. על גבר שאהב, אבל רגשות האשם ניהלו אותו גם שנים אחרי הגירושין. ועל החלטה אחת אמיצה לבחור להגן על עצמה.