1#. מה יקרה אם לא נעשה שינוי?
״אבל אתה תעזוב אותה, נכון?״ זה מה שטובה אמרה לבעלה, ברוך, אחרי 27 שנות נישואים, כשהוא סיפר לה שיש לו מישהי. האפשרות שהיא תעזוב את ברוך לא עמדה בכלל על הפרק. היא וברוך היו גוף אחד כבר כל כך הרבה שנים. משפחה מלוכדת ושמחה עם ילדים מוצלחים, חברים רבים, ולא מעט נכסים שהוענקו להם מאביה האמיד של טובה. היא לא מכירה את עצמה בלי להיות חלק מהזוג טובה וברוך.
ברוך הבטיח שיעזוב אבל אמר שזה יקח זמן. וטובה המתינה. כבר שנתיים שהיא ממתינה למרות שהיא יודעת שהרומן נמשך ושהבטחותיו של ברוך לסיים אותו הופרו שוב ושוב. ובינתיים נשבר לה הלב לרסיסים כל יום מחדש.
כשהיא הגיע אלי השבוע היא כבר ידעה שהיא צריכה לעזוב, היא פשוט לא היתה בטוחה אם הגיע הזמן הנכון. אלא שהזמן הנכון לעיתים מאחר מאוד. ולעיתים כשהוא מגיע זה מאוחר מדי.
טובה הגיעה השבוע אחרי שנמצא ממצא חשוד בממוגרפיה שלה. הממצא התגלה כשפיר, תודה לאל. אך במשך כמה ימים טובה נאלצה להביט באפשרות שהזמן שלה אולי מוגבל. ופתאום השאלה אם זה ״הזמן הנכון״ לעזוב נראתה אחרת לגמרי, וגרמה לה לעשות את הצעד ולפנות ליעוץ, ״רק כדי לבדוק את הזכויות שלי״ היא הסבירה.
״ומה יקרה לך אם לא תעזבי?״ שאלתי וטובה שתקה. התשובה לשאלה הזו התחילה להפחיד אותה יותר מהצעד המתבקש.
כשהיא הלכה חשבתי שצריך להתחיל את השנה הזו דווקא בשאלה – מה יקרה אם לא נעשה שינוי.
2#. מה אני משאירה מאחור – ולמה זה קשה יותר ממה שזה נשמע?
הווטסאפ התמלא באיחולים רבים שמבקשים שהשנה הזו תביא עימה בריאות, ואהבה ושמחה והצלחה. מישהו כתב ״ניצחון במשפט״ ומישהי אחרת כתבה ״המון כסף״.
אנחנו מאחלים לעצמנו עוד ועוד דברים שאנחנו רוצים שהשנה החדשה תביא אלינו, כאילו שאפשר פשוט לסמן באיזה תפריט מה נרצה לקבל עד הדלת.
אני חושבת שהבנתי עם השנים שהרשימה החשובה באמת היא דווקא הרשימה ההפוכה, של כל הדברים שהייתי שמחה להשאיר מאחור בשנה שחלפה.
אני משאירה מאחור את הצורך שכולם יבינו אותי. פעם היה לי חשוב להסביר למה עשיתי, למה כתבתי, למה הגבתי ולמה שתקתי. עם הזמן הבנתי שלא כל מי שלא מבין באמת רוצה להבין. יש אנשים שגם אם תסבירי להם מאה פעמים, עדיין יבחרו את הגרסה שמתאימה להם.
אני משאירה מאחור את התקווה שאצליח לשנות מישהו שלא רוצה להשתנות. אני פוגשת את התקווה הזו כל הזמן. ״אם הוא רק יבין״, ״אם היא תשתנה״, ״אם הוא יסכים ללכת לטיפול״, ״אם הוא יבין כמה הוא פוגע בי״. אנחנו משקיעים שנים בניסיון לשנות אדם אחר או להשפיע עליו באופן שישנה את המציאות. גם טובה קיוותה שברוך יפסיק את הרומן ויחזור להיות רק שלה.
יש בזה משהו כמעט ממכר, כי כל עוד אנחנו עסוקות בלשנות אותו או את המציאות, אנחנו לא צריכות לשאול את עצמנו את השאלה הקשה יותר: מה אני הולכת לעשות אם הוא לא ישתנה?
אני גם מותירה מאחור את חדר ההמתנה. ממליצה לכם לעזוב אותו גם. יש נשים שממתינות שנים שמשהו יקרה. שהילדים יגדלו, שהמצב הכלכלי ישתפר, שההורים יהיו פחות תלויים בהן, שהפחד יעבור.
אבל לפעמים הפחד לא עובר ומגיע רגע שבו מחליטים לעשות משהו למרות שהוא שם. קוראים לזה אומץ.
והשנה הייתי רוצה להשאיר מאחור גם את האשמה. כל כך הרבה נשים ישבו מולי השנה והאשימו את עצמן שלא ראו, שהאמינו, שהעלימו עין, שאפשרו להקטין אותן, לשלוט בהן, שוויתרו בשביל השקט או עשו סקס כדי למנוע דרמה.
יש משהו אכזרי בדרך שבה אנחנו מסתכלות לאחור עם הידע שיש לנו היום ושופטות את האישה שהיינו אז. אבל היא לא ידעה את מה שאת יודעת היום. היא עשתה את מה שהיא יכלה לעשות, עם הכוחות והפחדים שהיו לה אז.
נראה לי שזו אחת הסליחות הכי חשובות שאנחנו יכולות לבקש השנה, מעצמנו.
לסלוח לעצמנו על מה שלא ידענו, על מה שלא העזנו, על מה שלא ראינו ועל מה שכן ראינו ובחרנו לא לראות. על האנשים שאהבנו למרות שלא הגיע להם, ועל המקומות שבהם ויתרנו על עצמנו כדי לשמור על משהו שכבר מזמן הפסיק לשמור עלינו.
סליחה עצמית היא להפסיק לשפוט את האישה שהייתי אז בעיניים של האישה שאני היום.
3#. המילה שנעלמה לי מאוצר המילים
אז אם עזבתי מאחור את הצורך שיבינו אותי, את התקווה לשנות את מי שלא רוצה, את חדר ההמתנה ואת האשמה – נשאר מקום ריק. וטוב שכך. כי אל המקום הזה אני מזמינה משהו אחר.
אני לוקחת איתי את השאלה ״מה אני הולכת לעשות״ במקום ״מה הוא הולך לעשות״. זו שאלה לא נוחה, כי היא לא מאפשרת לי להמתין שמישהו אחר יחליט בשבילי. אבל היא היחידה שבאמת בשליטתי.
אני לוקחת איתי את הידיעה שאפשר לאהוב מישהו מאוד, ועדיין להבין שהגיע הזמן להיות טובה גם לעצמך. שני הדברים האלה לא סותרים.
טובה עדיין אוהבת את ברוך. היא לא תפסיק לאהוב אותו ביום שהיא תעזוב. אבל האהבה שלה אליו כבר לא יכולה להיות התירוץ שלה לא להיות טובה לעצמה.
טובה עוד לא עזבה. אבל היא כבר שאלה את עצמה את השאלה הנכונה, וזה, מהניסיון שלי, תמיד הצעד הראשון.
ואני לוקחת איתי עוד מילה אחת: מגיע. במשך שנים ידענו בדיוק מה מגיע לילדים שלנו, לבעל, להורים, אפילו לחברה הכי טובה. אבל כשהגיע התור שלנו, המילה ״מגיע״ נעלמת מהאוצר מילים.
השנה אני מזכירה לעצמי שגם לי מגיע את מה שאני נותנת לאחרים כל כך בקלות – הזדמנות נוספת, קצת פחות ביקורת, קצת יותר חסד, והחופש לא להיות תמיד זו שיודעת.
גם טובה, כשהיא תשאל את עצמה את השאלה הזו במקום ״מה הוא ירגיש אם אעזוב״, תדע שהגיע הזמן.
לא צריך לחכות שמישהו אחר יחליט שמגיע לך. מחליטים בעצמנו, כל בוקר מחדש.
4#. שתהיה שנה אמיצה
טובה עוד לא עזבה את ברוך. אולי היא תעזוב בעוד שבוע, אולי בעוד חודש, ואולי תגלה שהיא רוצה לבחור אחרת. אבל משהו כבר השתנה.
בפעם הראשונה מזה שנתיים היא הפסיקה לשאול מתי ברוך יעזוב את האישה האחרת, והתחילה לשאול מה היא עצמה עומדת לעשות. שם בדיוק מתחיל השינוי, ברגע שבו אנחנו מפסיקות לאפשר לפחד להחליט עבורנו.
אז השנה אני לא מאחלת לכם שנה מושלמת. גם לא שנה בלי קשיים. במידל איסט זו בקשה מוגזמת.
אני מאחלת לנו שנה שבה נחכה קצת פחות שמישהו אחר ישתנה.
שנה שבה נשפוט את עצמנו קצת פחות על מי שהיינו.
שנה שבה נזכור שגם לנו מגיע.
ובעיקר שנה שבה, כשנעמוד מול הבחירה בין הפחד לבין החיים שאנחנו באמת רוצות, יהיה לנו מספיק אומץ לבחור.
שנה אמיצה.
(ואם יש מישהי שצריכה לקרוא את זה השנה – זו ההזדמנות לשלוח לה, במקום עוד איחול גנרי בוואטסאפ).
