1#. לפני שלוש שנים סיגל התגרשה מדוד.
אחרי שנים של חיים על רכבת הרים היא הבינה ששום דבר לא ישתנה ואחרי כל עליה שמבטיחה גן עדן מגיעה ירידה מפחידה לגיהינום.
סיגל לא הצליחה לחיות יותר עם אדם שהופך כל נסיעה ברכב לרולטה רוסית, וכל ויכוח או הערה קטנה לטיפול שתיקה של שבועיים.
הוא מנהל תפעול שחובב נהיגה פרועה והיא עורכת דין בחברת ביטוח שקודמה שוב ושוב והצטיינה. כל הצטיינות שלה הפכה מסיבה למסיבה לסיבה להקטנה ולטיפול שתיקה.
בסוף סיגל הבינה שזה דפוס שלא ישתנה והחליטה להתגרש. היא מכירה היטב גם את מערכת המשפט וגם את דוד ולכן עשתה כמעט כל ויתור אפשרי כדי להגיע להסכם הגירושין, כולל חלוקה לא שיוויונית של הדירה שהיא מימנה כמעט את כולה.
סיגל ידעה בדיוק כמה שנים, כסף ונפש עולות מלחמות משפטיות ולא היתה מוכנה לשלם את המחיר. היא רק רצתה שהסיוט ייגמר. דוד רק חיכה שהוא יתחיל מחדש.
2#. דווקא בעניין הילדים לא היו ויכוחים
הוא רצה משמורת משותפת והיא מיד הסכימה. דוד דרש שההסכם יכלול סעיף ״גמישות״ בהסדרים עם הילדות. היא חשבה שזה רעיון טוב שלא להתנהל בנוקשות ואפילו הופתעה מהדרישה לגמישות, עד שהסברתי לה שזה בדרך כלל פתח להתחמק מלעמוד בהסדרים ושם יפה להעדר גבולות.
אבל סיגל התגמשה בכל כך הרבה סעיפים והתקשתה עם כל כך הרבה גבולות מולו, שהיה ברור שתתגמש גם על סעיף הגמישות.
בשנים הראשונות הכל איכשהו היה בסדר.
ואז סיגל הכירה את אודי. ואחרי כמה חודשים הכירה אותו לבנות והם בילו שבת שלמה אצלו בבית עם ילדיו שהם קצת יותר גדולים ונהנו מהבריכה במושב שהוא גר בו ואכלו יחד גלידות וצחקו וסיגל הרגישה תחושה כזו של אושר שמרגישה כמו שמש שזורחת לך בלב.
3#. וכשהבנות סיפרו לדוד בהתלהבות
על אודי החבר של אמא דוד ממש לא התלהב. הוא אפילו העיר משהו על זה שישימו לב שאמא שלהן לא תשאיר אותן לבד ותבחר להיות אצל החבר שלה. כמובן שזה לא קרה.
אבל אז בשבת שלו הוא הודיע פתאום שהוא מחזיר אותן ב-13:00 במקום ב-20:00 כמו שהוא דרש. והזכיר לה שצריך להתגמש. היא כתבה לו שהיא לא בבית וביקשה שיביא אותן למושב אבל הוא כתב לה ״לא עובד אצלך״ והיא הבינה מיד את הטון ואמרה שיקח לה כמעט שעה להגיע.
והוא לא ענה אבל חיכה ליד הבית בחוץ בחום עם הבנות. דווקא. וכשסיגל הגיעה היא מצאה אותן עומדות בשמש, אדומות, צמאות וכועסות עליה. הבת הקטנה אמרה ״אודי יותר חשוב לך מאיתנו״ והוסיפה שבכלל לא כיף אצלו והוא מטומטם.
4#. ביום ראשון הילדה סירבה ללכת לבית ספר.
כאבי בטן תקפו אותה. סיגל לקחה אותה לרופאה וסיפרה שהילדה מתלוננת רבות לאחרונה על כאבי בטן. הרופאה שלחה לבדיקות אבל לא היתה סיבה רפואית נראית לעין.
ביום שני הבנות הלכו לדוד. הקטנה נשארה שלושה ימים. הוא החזיר אותה לסיגל רק ביום חמישי בערב ומיד כשנכנסה היא אמרה ״אצל אבא יותר כיף״.
למחרת שוב הילדה בת ה-9 סירבה ללכת לבית הספר כי כואבת לה הבטן. וכעסה על סיגל. כעס שיצא החוצה דרך אמירות מתוסכלות.
הצ’יפס שעשית לי לא טעים.
הקול שלך מעצבן אותי.
אני לא אוהבת שאת מנשקת אותי.
את עושה לי טראומות.
״מה זה טראומות?״ שאלה אותה סיגל והילדה לא ידעה להסביר. רק אמרה שוב שכואבת לה הבטן.
סיגל מצאה את עצמה מהלכת שוב על קליפות ביצים בבית שלה, בדיוק כמו פעם. אלא שהפעם היא פחדה מהבת שלה.
ביום שני דוד לקח את הילדה מבית הספר. היא הסכימה ללכת אחרי שהוא דיבר איתה. והיא לא חזרה לסיגל. עשרה ימים.
5#. הבת הבכורה
בת 11 הקפידה לחזור למרות שדוד ניסה לשכנע אותה להישאר ואמר לה שאחותה זקוקה לה. הילדה החכמה אמרה לו ״היא זקוקה לאמא שלה״.
ודוד במופע גזלייטינג אימתני, אמר לה ״אמא זה רק דנ״א״ וניסה לשכנע אותה שאמא שלה ״עשתה להן טראומה״ כשנתנה להן לחכות שעה בחוץ בשבת כשהיא אצל החבר שלה.
הבת אמרה לו ״אבל אתה החזרת אותנו לפני הזמן והיא לא ידעה שנחזור״ ודוד ענה ״מה פתאום אני קבעתי איתה היא משקרת לכן״ וסגר את הויכוח.
וכשהיא חזרה הביתה היא שאלה את סיגל אם אבא קבע איתה וסיגל ישר הבינה שהוא עושה גם לה גזלייטינג והראתה לה את התכתובת כי מילים כתובות עוזרות לפעמים ליישר את התודעה ששובשה.
6#. הפחד הגדול ביותר של סיגל
תמיד היה שהוא ייקח לה את הבנות. זה לא היה פחד מבוסס ובהסכם הגירושין זו לא היתה מחלוקת. אבל דוד אמר לה מאות פעמים שהוא יוכיח שהיא ״משוגעת״ ו״יקח לה את הילדים״ עד שהאיום הזה הפך לחרדה שגרה אצלה בין חדרי הלב ובמעמקי הבטן.
דוד עצמו ניתק קשר עם אימו כשהיה בן 22. הוא טען שהיא אמא מתעללת שלא ידעה לגדל את הילדים שלה וחשבה רק על עצמה. הוא דווקא היה הבן המועדף על אימו סיפרה אחותו לסיגל בעבר, אבל היה ילד מרדן ומאתגר שאהב ללכוד חרקים ולטאות ולהרוג אותם בדרכים יצירתיות.
הבת הצעירה נשארה אצל דוד. כשסיגל ניסתה לדבר איתו הוא אמר לה שזה ביניהן ושתפתור את זה מול הילדה. חלף שבוע. סיגל ניסתה בכל דרך להחזיר את הילדה אבל היא סירבה ואמרה לסיגל שהיא ״עשתה לה טראומה״.
7#. כעבור עשרה ימים
סיגל עשתה את מה שלא רצתה לעשות, והגישה בקשה דחופה לבית המשפט. השופטת קבעה שאם היא המתינה עשרה ימים, אפשר לתת לאב עשרה ימים להגיב.
בינתיים הוא החזיר את הילדה ליומיים. הילדה הגיעה כעוסה והסבירה לסיגל שהיא ״עשתה טעות״ כשפנתה לבית המשפט.
בתגובתו האב כתב שהילדה היתה אצל האם ואין כאן ניכור אלא בעיות בתפקוד ההורי של האם שאינה מצליחה להתמודד עם בתה בת ה-9.
השופטת סברה שלא מדובר במקרה דחוף או בניכור הורי שהרי הילדה נפגשה עם האם, ושלחה את הצדדים ליחידת הסיוע כדי ״להגיע להסכמות״.
8#. אני חושבת אחרת.
כשילד מגלה שהוא יכול לבחור הורה, הוא מתחיל להאמין שהעולם כולו נתון לבחירתו. גם בית הספר. גם גבולות. אבל זו אשליה. ובתוך האשליה הזאת ילדים משלמים מחיר כבד ובפנים הם פצועים ומדממים ואומרים שכואבת להם הבטן. הבטן היא המקום בו ילדים מחזיקים חרדה, היא גם הסמל הראשוני ביותר לקשר עם אמא.
ילדים כאלו יכלו להינצל בעבר כבר בהתחלה כשכבוד השופט ארז שני היה שופט מוקד שטיפל בניכור הורי ביד רמה. כשהתעורר חשד לניכור או לסרבנות קשר התיק קיבל טיפול מהיר ויעיל, לעיתים תקיף מאוד, כנגד ההורה המנכר שהבין שהניכור יעלה לו ביוקר. אלא שהיום אין שופט מוקד כזה.
בשנתיים האחרונות אני רואה יותר ויותר תיקים שבהם תגובת המערכת לניכור הורי וסרבנות קשר – איטית, לעיתים איטית מדי.
לא אצל כל השופטים. יש שופטים שמבינים את חומרת התופעה ופועלים נגדה. הרוב פשוט בוחרים להאשים את שני ההורים ולהתכחש לניכור. אולי כי העומס על המערכת עצום והשופטים מעטים.
אולי כי אנחנו מדינה שהתעייפה ונחלשה ומתקשה להתמודד עם האלימות המתפשטת. וניכור הורי זו אלימות.
לומר לילד שאמא זה רק דנ״א ולעשות לו גזלייטינג זו אלימות. כזו שמותירה צלקות שהזמן לא יכול לרפא. והזמן, שהוא הגורם הקריטי ביותר במקרים כאלה, פשוט בורח.
דווקא בתי הדין הרבניים קבעו נוהל ייעודי לטיפול דחוף במקרי ניכור הורי. אבל לאחר שהגירושין הסתיימו, במקרים רבים אין להם סמכות לדון בנושא.
וכך נוצר חלל. ובתוך החלל הזה נמצאים הילדים.
בכל פעם שאני שומעת שמישהו אומר שניכור הורי הוא רק ״סכסוך בין הורים״, אני חושבת על הילדה הזאת.
על כאבי הבטן. על הסירוב לבית הספר. על הילדה שאמרה שאמא שלה עושה לה טראומות, אבל לא הצליחה להסביר אפילו טראומה אחת.
ועל אמא אחת, עורכת דין מנוסה, שהכירה את מערכת המשפט היטב, ולכן עשתה הכול כדי לא להגיע אליה.
ובסוף גילתה את מה שאני רואה יותר ויותר בשנים האחרונות: כשילד מתחיל להתרחק מהורה אוהב, השעון המתקתק הוא של הילד. וכשהמערכת מגיעה מאוחר מדי, היא כבר לא פוגשת סכסוך משפטי אלא ילדה שאיבדה את החופש לאהוב את שני הוריה.
