1#. הוא רק חיכה לצאת מהבית כדי לסמס לה.
האוויר בבית נדמה לו דחוס והוא הרגיש חנוק. ברגע שהוא יצא מהחניה והקליטה הסלולארית שבה לטלפון שלו יחד עם האוויר לאפו הוא סימס לה ״בוקר טוב אהובתי❤️״ זה לקח כמה שניות. כך עשה כמעט מדי בוקר.
הוא לא ראה אותה. הוא הרגיש את החבטה. היא ראתה אותו יוצא והיתה בטוחה שהוא רואה אותה. הוא לא עצר בזמן ופגע בה. שבר באגן. פגיעה בחוליות. בגיל 68 עצמותיה היו פריכות מדי ושבירות מדי.
במשך כמה שניות הוא ישב קפוא בתוך המכונית.
הטלפון היה עדיין ביד שלו. על המסך הופיעו שלוש המילים ששלח רגע קודם לאשה שאהב: ״בוקר טוב אהובתי❤️״. כמה מטרים לפניו שכבה על המדרכה אשה שלא הכיר מעולם.
הוא יצא מהרכב ורץ אליה.
אנשים התחילו להתאסף. מישהו התקשר למד״א. מישהו ביקש ממנו לא להזיז אותה. היא היתה בהכרה. מבוהלת. כאובה. והוא עמד לידה ולא ידע לאן להסתכל.
עד לפני רגע הדבר שהעסיק אותו יותר מכל היה אם נטלי כבר ערה, מתי תענה לו ואם תשלח בחזרה לב אדום.
עכשיו כל מה שרצה היה שהאשה הזרה ששכבה מולו תזיז את הרגליים.
2#. אנחנו אף פעם לא יודעים
איזה רגע יהפוך לרגע שלפני. יש רגעים שאנחנו זוכרים כי קרה בהם משהו גדול ויש רגעים שאנחנו זוכרים דווקא כי רגע קודם הכול היה רגיל.
הקפה של הבוקר. היציאה מהבית. החניון. הטלפון. הודעה שנשלחה כבר עשרות פעמים.
אנחנו חיים מתוך הנחה סמויה שהדקות הבאות יהיו פחות או יותר דומות לדקות הקודמות. שנגיע לאן שאנחנו נוסעים. שמי שיצא מהבית יחזור אליו. שהודעה היא רק הודעה.
אבל לפעמים החיים חותכים את הרצף בלי לבקש רשות. הוא לא הפסיק לחשוב שאם לא היה מסמס לנטלי אהובתו, שום דבר מזה לא היה קורה. והיה בטוח שזה עונש. שהוא קיבל עונש. מאלוהים.
הוא לא האמין באלוהים כבר שנים, אבל גדל בבית מסורתי עם סבתא שהיתה משוכנעת שאלוהים נוקם, מעניש וגובה חובות. ובאותו בוקר הוא נזכר בה.
הוא הודיע לאשתו שתרד כי היתה תאונה. הגיעו שוטרים והגיע אמבולנס ושאלו אותו מה קורה והוא אמר את מחצית האמת ״לא ראיתי אותה״ ולא הוסיף ״כי סימסתי לאהובתי״. הם ביקשו ממנו להתלוות לתחנה ורישיונו נשלל במקום.
אשתו הסיעה אותו לתחנה ונטלי לא הפסיקה להתקשר והוא לא ענה ואמר לאשתו שמתקשרים מהעבודה והוא לא מסוגל לדבר עם אף אחד. והיא אמרה ״אתה חייב להודיע שלא תגיע״. הוא התחיל לצרוח עליה שתרד ממנו כבר ושהוא חייב שקט ושהיא חונקת אותו ובמקום לחפור שתמצא לו עו״ד שמתעסק בתאונות דרכים. עיניה מלאו דמעות והיא שתקה ואמרה רק ״אני אדבר עם אחי״.
הוא היה חיוור כסיד והזיע והתפלל בלב שהאשה ההיא בסדר ושנא את אשתו ואת נטלי ואת השוטרים ששללו לו את הרשיון וגזרו עליו תלות ורק את עצמו הוא לא שנא. הוא ריחם על עצמו שקיבל עונש מאלוהים.
3#. בינתיים בבית החולים
האשה שנפגעה שכבה בלי לזוז. בעלה הגיע מבוהל. הבת שלה הגיעה אחריו. מישהו הביא לה מטען לטלפון ומישהו אחר נסע להביא משקפיים ותיק קטן עם בגדים.
עד אותו בוקר היא היתה אשה עצמאית. התעמלה, נהגה, עשתה קניות, עלתה במדרגות בלי לחשוב על זה. עכשיו דיברו לידה על ניתוח, שיקום, הליכון ועל השאלה מתי תוכל שוב לדרוך על הרגל.
4#. נטלי התקשרה שוב ושוב.
בהתחלה כי הוא לא ענה. אחר כך כי משהו הרגיש לה מוזר. הוא הרי תמיד ענה. לפחות לה.
וכשהוא סוף סוף חזר אליה, שעות אחר כך, הוא אמר רק ״עשיתי תאונה״. הוא סיפר לה שפגע באשה ביציאה מהחניון בדיוק כשסימס לה. היא שתקה רגע ושאלה ״אז מה עכשיו?״ והוא ענה ״אני לא יודע. נראה לי שאלוהים מעניש אותי״. היא צחקה ואמרה ״נו באמת ממתי אתה מאמין באלוהים?״.
והוא שנא אותה על הגיחוך הזה ושנא אותה כי בגללה הוא קיבל את העונש ואמר לה ״תפסיקי לצחוק חתיכת זונה״ וניתק את הטלפון. ״זונה תקרא לאשתך יא חתיכת אפס ובאמת קיבלת עונש מאלוהים כי אתה זבל שבזבלים״ שלחה לו נטלי ווטסאפ וחסמה אותו.
5#. מה שהוא לא ידע זה
שהוא שכח את הווטסאפ שלו פתוח על המחשב בבית וכבר שבוע אשתו קוראת את כל התכתובת שלו. היא ידעה שהוא סימס לנטלי כשיצא מהבית. והיא ראתה את ההודעה שהיא שלחה לו.
בערב בבית אשתו שאלה אם יודעים מה קרה לאשה שהוא דרס. הוא אמר שלא. ״אז תברר״, היא אמרה והוסיפה ושאלה ״איך לא ראית אותה? מה עשית? סימסת?״. היא ידעה שהוא סימס וידעה למי אבל לא אמרה מילה. הוא התיישב בכבדות על הספה בסלון ונראה כאילו יצא ממנו כל האוויר. ״לא סימסתי לאף אחד״ הוא אמר בעייפות. ״למי יכולתי לסמס ב-7:30 בבוקר?״.
״לנטלי״ ענתה אשתו בנונשלנטיות. השתררה דממה. הוא הרים אליה את הראש בבת אחת ״מה אמרת?״
״לנטלי״, היא חזרה. ״יכולת לסמס לנטלי בשבע וחצי בבוקר״. לרגע הוא לא הבין מאיפה היא יודעת. אחר כך המבט שלו נשלח אוטומטית לכיוון חדר העבודה. המחשב.
״את נכנסת לי לווטסאפ?״ זו היתה השאלה הראשונה שלו. לא כמה זמן את יודעת, לא מה ראית, לא איך את מרגישה, לא זה לא מה שאת חושבת. ״לא נכנסתי״, היא אמרה, ״השארת אותו פתוח״.
״באיזה זכות את קוראת הודעות פרטיות שלי?״ הזעם התחיל לטפס במעלה גרונו.
״הודעות פרטיות?״ חזרה אחריו. ״אתה נשוי לי עשרים ושתיים שנים ושולח לאשה אחרת בכל בוקר ״בוקר טוב אהובתי״ ואתה רוצה לדבר איתי על פרטיות?״
הוא התחיל ללכת הלוך ושוב בסלון ואז שאל ״כמה זמן את יודעת?״.
״אני קוראת אתכם כבר שבוע״. פתאום כל השבוע האחרון עבר לו בראש. הארוחות שאכלו יחד. הקפה שהיא הכינה לו. הערב שבו ישבו מול הטלוויזיה והוא סימס לנטלי מתחת לשמיכה. הפעם שבה אמר לאשתו שהוא יורד לקנות משהו וחזר אחרי שעה. הבוקר שבו היא שאלה אותו אם הוא בסדר והוא ענה לה שתפסיק לחפור.
״אני יודעת שאני חונקת אותך. אני יודעת שאין בינינו כלום. אני יודעת שאתה חי איתי רק בגלל הילדים, למרות שהבן הצעיר שלנו בן 21. אני יודעת שלא נגעתי בך כבר חודשים, למרות שדווקא ביום שלישי שכבנו. אני יודעת הכול. אבל יש אלוהים בשמים״. הוא הביט בה מבוהל ואמר ״את קיללת אותי״. ״חס וחלילה״ ענתה לו אשתו ״בחיים לא קיללתי אותך. קיללתי את נטלי הזונה שלך״.
6#. הוא אמר שקיבל עונש מהשמים
בכה והתחנן שתסלח לו. אמר שבחיים לא יבגוד יותר. שלמד את הלקח. שחבל להרוס משפחה בגלל איזו זונה.
אבל אשתו היתה קפואת מבט. מבחינתה לא היתה דרך חזרה. לאו דווקא בגלל הבגידה בגלל מה שהוא כתב עליה ואיך שזלזל ואיך שפגע ואיך שהפך אותה שנים לשק חבטות.
היא לא רצתה לשמוע יותר הבטחות. גם לא הסברים. היא כבר קראה את כולם בווטסאפ.
שם, בהתכתבות עם נטלי, היא פגשה את עצמה דרך העיניים שלו. אשה חונקת, משעממת, מוזנחת, כזאת שכבר שנים אין לו אליה שום משיכה. היא קראה איך הוא מספר שמעולם לא היה מאושר איתה, איך הוא מחכה שהילדים יגדלו כדי לעזוב, איך הוא מתאר את החיים לצידה ככלא ואת נטלי כאוויר לנשימה.
חלק היו שקרים מוחלטים. חלק היו אמיתות קטנות שנמתחו עד שהפכו לסיפור שמצדיק בגידה. אבל זה כבר לא שינה לה. כי אחרי עשרים ושתיים שנות נישואין היא גילתה מי הוא כשהיא לא נמצאת בחדר, וזה כאב לה הרבה יותר.
למחרת היא התקשרה אלי וביקשה להתחיל הליך. היא הגיעה אלי כבר שבוע קודם כשהיא תפסה את הווטסאפ. הכל תועד לטובת הכתובה, היא צילמה מסמכים חשובים ועדיין לא היתה בטוחה שיהיה לה אומץ. התאונה נתנה לה אותו.
כשהוא קיבל למחרת בקשה לישוב סכסוך הוא אמר לה שהוא לא מאמין שהיא עושה לו את זה.
האשה שנפגעה למדה ללכת מחדש. הליכון, מקל, ואז לבד. אשתו למדה ללכת מחדש בדרך אחרת. הליך משפטי, דירה חדשה, חיים חדשים.
והוא נשאר לשבת. בלי רישיון, בלי נטלי, בלי אשה. משוכנע שאלוהים העניש אותו.
זה היה נוח לו. כשאלוהים מעניש, אתה קורבן.
אבל אלוהים לא היה שם באותו בוקר. היה שם רק גבר עם טלפון ביד, שהעיניים שלו לא ראו את האשה שמולו – לא את זו שבמעבר החצייה, ולא את זו שחיכתה לו בבית עשרים ושתיים שנים.
החיים שהוא הרגיש שחונקים אותו התפרקו. לא אלוהים פירק אותם. הוא.
לגמרי קארמה איץ ביץ
המשפט שהכי תפס אותי בכל הסיפור הזה הוא: "אבל לפעמים החיים חותכים את הרצף בלי לבקש רשות".
גם אצלי החיים חתכו את הרצף מספר פעמים בלי לבקש רשות, ורק בפעם האחרונה למדתי את השיעור שהייתי צריכה ללמוד מזמן!