1#. הכת
יש סיפורים שאחרי שנים במקצוע, אחרי אלפי תיקים, ואחרי שחשבתי שכבר ראיתי ושמעתי הכל, מצליחים לעצור אותי כי הם מדויקים מדי, חדים מדי, ומראים עד כמה המציאות יכולה להיות אכזרית, מורכבת, ובעיקר מתעתעת.
רבקי נולדה בשנות ה-70׳ בארצות הברית לזוג הורים יהודים אמריקאים שחזרו בתשובה בקפיצת ראש ישירה לתוך כת חרדית. כן, כת סגורה שמתנהלת לפי כל ההגדרות ובראשה עומד רב כריזמטי ומופרע שסחף אחריו מאות מאמינים
לתוך המסגרת הנוקשה הזו נולדו ארבע בנות, ורבקי הייתה אחת מהן. זה היה העולם היחיד שהן הכירו, עולם שבו הרב הוא סמכות עליונה, כזו שלא שואלים עליו שאלות, ולא מטילים בו ספקות.
ואז התחילו הלחישות. בהתחלה שקטות, אחר כך ברורות מדי מכדי להתעלם.
הרב, שעמד בראש הכת פוגע מינית בנשות הכת, ״מטהר״ אותן אחרי המקווה, ומסתבר שאינו בוחל גם בילדות.
לא ברור אם אחיותיה של רבקי כבר נפגעו, לא ברור מי ידעה מה ומתי, אבל אמה, שכנראה נפגעה ממנו בעצמה, הבינה דבר אחד ברור – היא לא מחכה לרגע שבו זה יגיע אל ארבע בנותיה היפיפיות כחולות העיניים, והיא בורחת עימן, עם או בלי בעלה, שבסופו של דבר הצטרף אליה.
רבקי הייתה בת שש כשהם נמלטו מהכת.
כמה שנים אחר כך, כשהכת התפרקה אחרי שהמעשים נחשפו, כבר היה מאוחר מדי עבור נשים וילדות רבות, אבל רבקי, לפחות במובן אחד, ניצלה.
2#. השידוך
אחרי עזיבת הכת הם החליטו לעלות לישראל
והתחילו מחדש. רבקי גדלה כחרדית, כי זה מה שנשאר, והיה מוכר, וזה מה שידעו לבנות עליו חיים.
בגיל 18 חיתנו אותה בשידוך עם אברך צעיר ומוצלח תלמיד חכם וחתן ראוי לבחורה יפת התואר ויראת השמים. בגיל 19 רבקי כבר הייתה אמא ובגיל 21 שוב.
ובשלב הזה, כשצעירות בגילה רק מתחילות לחשוב על טיול אחרי צבא, רבקי כבר חיה חיים שלמים, אינטנסיביים, ומחייבים.
בשלב הזה התחילה לטפס לרבקי תחושת מחנק מהבטן לגרון. כזו שאי אפשר להסביר במילים אבל גם אי אפשר להתעלם ממנה.
היא הבינה שיש עולם שלם בחוץ שהיא לא חלק ממנו. לקח לה חצי שנה מהרגע שהמחשבה על כך הפכה לברורה, ועד שהיא קמה ועזבה הכל – את הבעל, את חייה כחרדית, וגם את משפחתה.
בגיל 22 רבקי כבר הייתה גרושה עם שתי תינוקות, ללא רשת בטחון או תמיכה, אבל עם נכס אחד משמעותי – אנגלית כשפת אם. וזה הספיק לה כדי להתחיל לבנות חיים.
במקביל לגידול שתי תינוקות וללא כל רשת תמיכה, רבקי לא רק שרדה. היא השלימה השכלה אקדמית, תואר ראשון ותואר שני, תוך שהיא מחזיקה את עצמה ואת הבנות לבד. ככה זה כשאין לך ברירה, את מגלה כמה את יכולה.
3#. הלכידה
רבקי התחילה לעבוד בחברה קטנה. תחילה כמזכירה זוטרה. היא היתה חכמה וחרוצה וידעה לדרוש שכר על עמלה וכך להתפרנס, ולהחזיק את עצמה ואת הבנות, ואט אט קודמה לתפקידים בכירים יותר.
ואז אמנון נכנס לחייה. גבר שרמנטי, שמבוגר ממנה בשנים רבות, נוהג בה בכבוד, מתייחס יפה לבנותיה, ומביא עימו בדיוק את מה שהיא לא קיבלה קודם – תמיכה ואהבה ובטחון, או לפחות כך זה נראה.
ורבקי הלכה שבי אחריו.
השימוש בביטוי הזה אינו מקרי, כי בדיעבד זו לא היתה רק מערכת יחסים, זו הייתה לכידה.
אמנון הביא אותה לגור במתחם של משפחתו במושב קטן בדרום. לא כת חלילה, אבל סוג של חמולה עם מאפיינים של מערכת סגורה והיררכית, עם גבולות ברורים של מי שייך ומי לא.
מעבר לאהבה ולתמיכה, אמנון הציע לרבקי משהו שהיה כל כך חסר לה – תחושת שייכות, חיים בתוך קהילה, משפחה מורחבת, מקום.
די מהר לאחר החתונה ולאחר שעברו לגור במתחם המשפחתי שלו, המסיכה הוסרה.
ראשית אמנון אמר לה שהוא ״לא חייב לפרנס את הבנות שלך״ ואף הבהיר שהיא צריכה להיות אסירת תודה שהוא מאפשר להן ״קורת גג״.
רבקי המשיכה לעבוד. תמיד עבדה כי חשה אחריות מלאה לפרנס את בנותיה, ובהמשך גם את שתי הבנות המשותפות שנולדו לה ולאמנון. עם השנים כמעט 90% מפרנסת המשפחה הוטל על כתפיה, אבל עם אפס שליטה.
אמנון שלט בכסף, העניש אותה כלכלית, הטיל מגבלות, רצה לדעת עם מי היא מדברת ולאן הולכת, יצר תלות, וכל זה עטוף בשגרה שנראית נורמלית כלפי חוץ. הוא הפעיל אלימות רגשית, מילולית, ומינית, כזו שמותירה צלקות עמוקות בנפש בלי להותיר סימנים בחוץ. וזה על קצה המזלג כי קצר הבלוג מלתאר את כל מה שרבקי עברה. זה
זה תמיד תהליך. רבקי חיה כך 11 שנים. ותמיד יש גם רגעים יפים שהופכים למלכודת דבש. וחוץ מזה, לעזוב שוב עם ארבע בנות היה הדבר האחרון שרבקי רצתה עבורה ועבורן.
4#. הקו האדום
אביהן החרדי של בנותיה נישא מחדש והקים משפחה מרובת ילדים. הקשר עם בנותיו היה מצומצם ונדיר והוא מעולם לא שימש עבורן דמות אב.
אמנון, לעומת זאת, היה שם עבורן, על פי דרכו. כלומר, לפרקים היה טוב אליהן ולפרקים נהג בהן בגסות לב. בנוסף הוא הרבה ליצור סכסוכים בין ארבע האחיות, בינן לבין אימן ואף יצר מחנות בין הבנות ״שלו״ לבנות ״שלה״.
היא הייתה רגילה להשפלות כלפיה. אבל ברגע שהבינה שהבנות שלה עלולות לחשוב שזה נורמלי, שזו הדרך שבה גבר מתייחס לאישה, משהו נשבר. והיא הפסיקה לציית.
באחת הפעמים, כשחזרה הביתה, גילתה שהוא נעל אותה מחוץ לבית כשהוא עם הבנות בפנים. כשניסתה להיכנס, הוא איים שישחט אותה אם תעז. זה כבר לא היה פחד. זו הייתה סכנה ממשית.
הרשויות התערבו. רבקי והבנות פונו למקלט לנשים מוכות. שם, ורק שם, התחיל הליך הגירושין.
הליך הגירושין נמשך כשנה, בסופה הגיעו להסכם, לכאורה סיום של פרק, אבל בפועל זו הייתה רק ההתחלה.
הבנות התחילו טיפול רגשי. עד אז אמנון התנגד לטיפולים, וטען שכל המטפלים ״שרלטנים״ וזה רק בזבוז זמן וכסף.
ואז, ורק אז, יצאה האמת לאור.
הבת הבכורה סיפרה בטיפול שאמנון פגע בה מינית. לרבקי לא היה מושג והיו לה רגשות אשם שלא ראתה כלום.
המטפלת דיווחה. ההליך הפלילי החל.
מעצר, חקירה, כתב אישום, משפט שנמשך שנתיים, אמנון ומשפחתו מימנו ייצוג משפטי מהשורה הראשונה, שבסופו, הוא זוכה מחמת הספק.
משפטית, זיכוי מחמת הספק אינו קובע שלא קרה דבר. הוא רק קובע שהמערכת לא הצליחה להגיע לוודאות הנדרשת כדי להרשיע בפלילים. אמנון ניצל. הבנות לא.
5#. הצונאמי
מרגע הזיכוי, התחילה נקמה. רבקי שיערה שתתחיל סערה היא לא דמיינה צונאמי שיגיע ויקח ממנה הכל.
האלימות של אמנון לא היתה ישירה היא עברה דרך הילדים. ודרך בתי המשפט. הוא ניהל נגדה קרבות מרים במשך שנים שכללו הליכים משפטיים, מניפולציות, הסתות פרועות ומאבק מתמשך על התודעה של ילדים.
התוצאה הייתה ניכור הורי קשה. שתי הבנות הצעירות התרחקו ממנה, אימצו את הנרטיב שלו, האשימו אותה שרקמה נגדו עלילות שווא, והודיעו לה שהיא אינה ראויה להיות אמא. משפט שאמנון היה מטיח בה בכל הזדמנות.
וזה אולי אחד המקומות הכואבים ביותר עבור הורה, לא רק לאבד את הילד, אלא לראות אותו מאמץ סיפור שפוגע בו עצמו.
הבת השניה שלה, שגם היא כנראה נפגעה מינית, עברה לחיות עימו וצידדה בו וטענה שהוא ״איש מדהים״ ורבקי ״אשה נוראית״. זו הייתה כמעט תסמונת סטוקהולם משפחתית, כשהקורבן מתחיל לדבר בקולו של מי שפגע בו.
ורבקי שמימנה שנים של הליכים משפטיים נותרה עם חובות ועם בת אחת בפוסט טראומה ושלוש בנות מנוכרות.
6#. התיקון
ובתוך כל זה, כמעט בניגוד לכל היגיון, רבקי מצאה אהבה. חברה הכירה לה את ג׳וזף. גבר אמריקאי, טוב לב ויציב, כזה שלא צריך להוכיח כלום דרך שליטה.
הם יחד כבר ארבע שנים. והשבוע הם הגיעו אלי לערוך הסכם ממון. ברוב המקרים, הסכמים כאלה נכתבים מתוך זהירות, הפרדה, ניסיון להגן על רכוש, להגדיר גבולות ברורים של “שלי” ו“שלך”.
אבל כאן קרה משהו אחר. ג׳וזף ביקש דבר אחד בלבד, שרבקי תחוש בטוחה. והוא החליט לרשום את הבית שבו הם גרים על שמה. בלי תנאים.
בלי מנגנונים מתוחכמים. בלי שליטה מוסווית. רק בחירה מודעת להעניק לה ביטחון.
יש אנשים שיוצאים ממערכת אחת פוגענית רק כדי להיכנס לאחרת, לא כי הם רוצים, אלא כי הדפוס חזק מהם.
ויש רגעים נדירים, כאלו שלא רואים הרבה, שבהם המעגל הזה נשבר. לא כל סיפור נגמר בצדק. לפעמים הוא נגמר במשהו נדיר לא פחות: באדם אחד שבוחר לא לשבור את מי שכבר נשברה מספיק.
ואצל רבקי, אחרי כל מה שהיא עברה, זה לא רק סיפור על אהבה. זה סיפור על תיקון.
