1#. מה שאנחנו עושים כשאף אחד לא רואה
אני מעריכה אנשים שפיהם וליבם שווים, שמטיפים למשהו וגם בחדרי חדרים עומדים מאחוריו, שהם מה שנקרא באנגלית walk the talk. זו דוגמה להתנהלות בסטנדרט גבוה.
כבר שבוע שאנחנו ביפן ושמתי לב שאומנות הקינצוגי (תיקון כלי חרס שבורים בלכה ואבקת זהב) היא לא רק פילוסופיית חיים יפנית, אלא הם ממש חיים את זה. העובדה שגם במסעדות יוקרה הגישו לנו אוכל בכלים שתוקנו עם אבקת זהב המחישה לי שזו לא רק פילוסופיה שמצטטים לתיירים. לפחות במקומות שבהם נתקלתי בה, היא חיה על השולחן.
עוד שמתי לב שהם גם walk the talk בכל מה שקשור לניקיון היפני המפורסם. הרחובות נקיים, הרכבות נקיות, תחנות הרכבת נקיות, המכוניות מבריקות, המוניות ללא רבב, ואפילו במקומות שעוברים בהם אלפי אנשים ביום נדיר למצוא פיסת לכלוך. ראיתי איש מנקה את הגשר מכל עלה שנפל עליו, אשה שמנקה את צידי השביל ביער, ראיתי איך הם מנקים את חלונות הראווה מדי יום בבוקר ובערב וכמה הכל מבריק.
ואולי גם להיות walk the talk זה סוג של ניקיון – לנקות את הפער זבין מי שאנחנו אומרים שאנחנו לבין האופן שבו אנחנו באמת חיים. בעברית אומרים נאה דורש, נאה מקיים, וביפנית Genkō Icchi – 言行一致. התאמה בין מילים למעשים. הרי בסופו של דבר, הסטנדרט שלנו הוא מה שאנחנו עושים כשאף אחד לא רואה.
ובעניין הזה אי אפשר שלא להתפעל מתאי השירותים היפניים המבריקים. לא רק אלו בבתי המלונות אלא גם השירותים הציבוריים בתחנות הרכבת, במקדשים או ברחוב. מעולם לא נכנסתי לתא שהיה חסר בו נייר טואלט או שלא היה מבריק מניקיון. ובכלל השירותים שלהם גורמים לי להרגיש כאילו שאר העולם חי בתקופת האבן, ולשאול את עצמי איך חוזרים לאסלה רגילה בלי מושב שמתרומם מעצמו, מתחמם, שולח סילוני מים, מייבש, משמיע מוזיקה לטשטוש קולות ובסוף גם מנקה את עצמו?
נראה לי שאחד הדברים שאני הכי מעריכה כאן הוא שהניקיון הוא רק הביטוי החיצוני לסטנדרט פנימי. אף אחד לא צריך לעמוד מעליך ולבדוק אם ניקית מספיק טוב. אתה יודע מה הסטנדרט שלך, וחי לפיו.
היה לי ברור שכמו שמאחורי הקינצ׳וגי יש פילוסופיה שלמה, כך גם מאחורי האובססיה שלהם לניקיון עומד משהו גדול יותר.
2#. לטאטא את הלב
ואכן, סטנדרט הניקיון היפני הוא חלק מתפיסת עולם ומפילוסופיית חיים עמוקה יותר מהשאלה מה נקי ומה לא.
מבחינתם ניקיון חיצוני הוא גם ניקיון פנימי והתפיסה הזו מתבטאת באימרה היפנית ״לטאטא את החצר הוא לטאטא את הלב״.
庭掃きは心掃き – Niwa haki wa kokoro haki
במנזרי זן ניקיון הוא עבודה רוחנית. הטאטוא, הסידור והניקיון הם עצמם התרגול. בני גילי בטח זוכרים איך בסרט קארטה קיד המאסטר מכריח את הילד לנקות מכוניות wax-on waw-off עד שהוא מבין שהוא בעצם אימן אותו להיות אלוף בקראטה.
הסצינה הזו מזכירה סיפור בודהיסטי מוכר על תלמיד של הבודהה שקיבל מטאטא ונאמר לו לחזור שוב ושוב על המשפט ״אטאטא את האבק, אסיר את הלכלוך״. בהתחלה הוא חשב שהוא מנקה רצפה ובסוף הבין שהאבק האמיתי נמצא גם בתוכו.
וזה ההבדל בין ניקיון שאנחנו עושים כי ״צריך״ לבין ניקיון שיש בו תשומת לב. אחד פשוט מסיר לכלוך והשני מזכיר לנו לראות מה הצטבר.
התפיסה הזו של הניקיון מעודדת גם נטילת אחריות אישית. אף אחד לא אחראי לנקות את הלכלוך שלך. ולכן ילדים יפנים מנקים את בתי הספר שלהם. ואולי זו אחת הסיבות לכך שגם כשאין כמעט פחים ברחובות, אף אחד לא מניח שהמדרכה היא האלטרנטיבה. את הזבל שלך אתה לוקח איתך. לא בגלל שאין מי שינקה, אלא מפני שמי שחי בתוך מרחב אמור לקחת אחריות גם על מה שהוא משאיר בו.
אפילו השירותים היפנים נכנסים לפילוסופיה הזאת למרות שהם המצאה מודרנית לגמרי. דווקא המקום הכי פחות נקי בבית הפך כאן למקום שמושקעת בו מחשבה רבה בניקיון.
כי ניקיון אינו מצב שבו שום דבר לא מתלכלך, אלא היכולת לטפל בלכלוך כשהוא מגיע.
בחיים עצמם אנחנו ניפגע, נכעס, נעשה טעויות, נקבל החלטות שגויות, נאכזב אחרים ונתאכזב בעצמנו, נאמין לאדם הלא נכון, נגיד משפט שנצטער עליו, או נישאר במקום שכבר היינו צריכים לעזוב.
אחד המושגים המרכזיים בשינטו, הדת העתיקה של יפן, הוא Kegare שמתאר מצב של טומאה או זיהום שנדבקים באדם ומפרים את הסדר והטוהר. בשינטו לא מניחים שהאדם יכול להישאר סטרילי מכל מה שקורה לו. להפך, דברים נדבקים אלינו ולכן צריך מדי פעם להסיר אותם. ולפעולת הטיהור הזאת קוראים Harae. אי אפשר להמשיך ישר לפרק הבא. צריך קודם לנקות את מה שדבק בנו בפרק הקודם.
#3. האבק אף פעם לא נשאר רק אבק
אימרה יפנית נוספת היא – גם אבק, כשהוא מצטבר, הופך להר.
ちりも積もれば山となる — Chiri mo tsumoreba yama to naru
בדרך כלל עושים בו שימוש כדי להסביר איך דברים קטנים מצטברים למשהו גדול.
ובהקשר של הנפש הוא מדויק מאד. כעסים קטנים, אכזבות קטנות, ויתורים חוזרים ונשנים, עלבונות קטנים שהעברנו ״כדי לא לעשות דרמות״, מצטברים לנו בנשמה והופכים להר, גם אם אנחנו מתעלמים מהם. ויום אחד ההר מתפרץ.
בשינטו יש טקס שנקרא Ōharae, הטיהור הגדול. הוא נערך באופן מסורתי פעמיים בשנה, בסוף יוני ובסוף דצמבר, ונועד להסיר מן האדם ומהקהילה את החטאים, הזיהומים והפורענויות שהצטברו מאז הטיהור הקודם. בסוף השנה נוסף לזה מנהג אחר, Ōsōji, הניקיון הגדול של הבית כי לפי המסורת, הבית צריך להיות נקי ומוכן לקבל את אלוהות השנה החדשה המביאה עמה ברכה ומזל.
4#. וטיהרתם
ואי אפשר שלא לשים לב להקבלה המטורפת. גם אצלנו יש פעמים בשנה תקופות שמוקדשות לניקוי. בפסח אנחנו מנקים את הבית מכל גרגר אבק חמץ, וביום כיפור אנחנו מטהרים את הנפש רק משתמשים במילים אחרות. תשובה, סליחות, תשליך, כפרות.
בתשליך אנחנו הולכים אל המים ומשליכים את חטאינו, ועל יום כיפור נאמר ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה’ תטהרו״. לא רק לסלוח. לטהר.
גם היהדות וגם התרבות היפנית הגיעו, בדרכים שונות לחלוטין, לרעיון דומה – אי אפשר לעבור משנה לשנה בלי לעצור מדי פעם ולבדוק מה הצטבר. בנשמה.
אלא שזהו ניקיון מורכב יותר כי אין כפתור שמנקה עלבונות, אין זרם מים שמטהר אכזבות, אין חומר ניקוי שממיס אשמה, ולעיתים גם בקשת סליחה אינה מספיקה.
יום כיפור הוא הזדמנות לבדוק מה אנחנו ממשיכים לסחוב על הנשמה. על מה אנחנו ממשיכים לכעוס, את מי אנחנו ממשיכים לנסות לשנות, איזה מאבק כבר מזמן הסתיים ורק אנחנו עדיין מגיעים אליו בכל בוקר חמושים, ואיזה אדם ממשיך לגור לנו בראש.
והוא גם הזדמנות לבדוק על מה אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו. על הבחירה ההיא, על הזמן שבזבזנו, על מה שלא ראינו בזמן, על מה שידענו ובכל זאת נשארנו ועל זה שלא תמיד היינו הגרסה הכי חכמה, חזקה או אמיצה של עצמנו.
ואז אחרי שהבנו כמה אנחנו סוחבים על הנשמה זה הזמן לעשות לעצמנו Ōsōji של הלב. לעבור חדר חדר ולבדוק מה נשאר שם מהשנה שעברה, מה צריך תיקון, על מה צריך לבקש סליחה, למי צריך לסלוח, מה צריך להחזיר למקום ומה הגיע הזמן לזרוק.
כי לא כל מה שליווה אותנו עד לכאן חייב להמשיך איתנו הלאה. וזו המשמעות העמוקה של ניקיון שהיפנים הבינו מזמן ואנחנו נזכרים בה בכל יום כיפור: אי אפשר לפנות מקום לשנה חדשה בלי להחליט מה מהשנה הישנה נשאר מאחור.
גמר חתימה טובה.
מקסים 🥰🥰