1#. היינו השבוע בקרוז
באוניית ענק ששטה מחופי אנגליה לחופי נורבגיה בין הפיורדים היפהפיים שלה. יש להם בנורבגיה כל כך הרבה דברים שאין בארץ כמו 11 מעלות באוגוסט, שלווה ושקט על גבול השעמום, נופים עוצרי נשימה של הרים שנושקים לים ומפלים וטבע, ויש להם בשפה מילים שיודעות לתאר רגשות מאוד ספציפיים, כאלו שנדרשים לנו משפטים שלמים כדי להסביר ושקשה מאוד להגות אותן.
קחו למשל את טרייגהט Trygghet שהיא תחושת ביטחון עמוקה, רגשית ופיזית. לא רק ״אני מוגנת״ אלא אני במקום שבו אני יכולה ממש להרפות.
מתי באמת הצלחנו להיות בתחושה הזו בארץ? מוגנים לחלוטין ויכולים להרפות מכל דאגה? אז כשמגיעים לנורבגיה וטובלים בנופים היפים ובשלווה ובקרירות הקיצית – זה כמעט נדמה אפשרי, גם עבורי. אבל רק כמעט כי לא הצלחתי באמת להתנתק ממה שקורה אצלנו, ובטח לא להרפות, במיוחד כשקפצו ידיעות על סגירת נתב״ג באוגוסט אבל הפעם ״רק״ בגלל שביתה ולא בגלל האירנים.
ואז בעודי יושבת בג׳אקוזי שמשקיף על נופי הפיורדים במרומי קומה 14 של הספינה הזו שהיא סוג של מלון צף, קיבלתי ווטסאפ מהארץ. כלומר קיבלתי המון ווטסאפים, וניהלתי שיחות, ואפילו פגישות זום והעבודה גלשה לתוך החופשה במינון אלגנטי ונעים. ואם תשאלו למה בעצם אי אפשר להתנתק ולהרפות קצת מהעבודה בנורבגיה, הווטסאפ ההוא שקיבלתי בג׳אקוזי הוא אחת הסיבות לכך שהפעם בכלל לא חפצתי להתנתק.
2#. שלומית הגיעה אלי ליעוץ
בקשר להסכם לגביו התנהל משא ומתן עם הגרוש שלה. היא היתה חרדה מאוד מגובה המזונות ושקלה להפסיק את המו״מ ולהתחיל הליך, בגלל סכום פעוט יחסית. ואני הפצרתי בה לראות את הפוטנציאל שלה עצמה כעורכת דין עצמאית ולא לריב על סכומים שבעוד שנה שנתיים ייראו לה זניחים.
זכרתי היטב את הפגישה הזו כי הרגשתי שאני משנה לשלומית את נקודת המבט. לא ידעתי עד כמה, עד שקראתי את ההודעה הזו ששלומית שלחה לי –
״היי רות יקרה,
נפגשנו לפני מספר שבועות, וכבר כשיצאתי מהפגישה איתך הרגשתי שזו פגישה שאזכור עוד שנים רבות. עבורי, היא הייתה אבן דרך משמעותית בחיי האישיים.
הגעתי אלייך להתייעצות בנוגע להסכם הגירושין שלי, ובסיום הפגישה כתבת לי על גבי ההסכם שתי מילים ״מגיע לך״.
יצאתי ממך ושמתי את הדף הזה מול עיניי.
חתמתי על הסכם ששומר על הדברים שבאמת חשובים לי, וידעתי גם לוותר על מה שלא.
והיום – התגרשתי.
אני כותבת לך את המילים האלה בהתרגשות גדולה ועד דמעות. יש פגישות שחולפות, ויש פגישות שמשאירות חותם ומשנות משהו בדרך שבה אנחנו ממשיכות הלאה. את הפגישה איתך אני אזכור כל חיי.
ועכשיו אני פנויה לכתוב את הפרק הבא שלי – מתוך תודעת שפע, מתוך אמונה בעצמי ומתוך הידיעה שמגיע לי.
תודה שהיית חלק כל כך משמעותי מהרגע שבו בחרתי בעצמי.״
כתבתי לה ״מגיע לך״ על ההסכם במקום לשכנע אותה לנהל הליך על גובה המזונות והתכוונתי שמגיע לה להאמין בעצמה, ומגיע לה להשתכר די והותר מבלי להזדקק למזונות, ומגיע לה לחיות בתודעת שפע שהולמת את היכולות והפוטנציאל שלה.
יש בנורבגית עוד מילה שאהבתי – פורבנטנינגספול Forventningsfull. היא אומרת משהו שמשלים את תחושת ה״מגיע לי״ – התחושה של להיות מלאת ציפייה חיובית לקראת מה שעומד להגיע. לא רק לחכות, אלא לצפות לטוב. כי אחרי שאת מאמינה באמת שמגיע לך, מגיע השלב הבא – להאמין ולצפות שמשהו טוב מחכה לך. כי מגיע לך.
וכשאת נמצאת במצב התודעה הזה בו את יודעת שמגיע לך ואת ממתינה לו בידיעה שיגיע – היקום כולו מתגייס להעניק לך אותו.
או שאולי זה לא באמת היקום.
אלא שברגע שאת באמת מאמינה שמגיע לך, את מתחילה להתנהג אחרת.
את מפסיקה להיאחז במה שכבר לא מתאים לך רק מפני שאת מפחדת שלא יבוא משהו אחר. את מפסיקה להתמקח על פירורים כאילו זו הארוחה האחרונה. את מפסיקה להישאר במקום שמקטין אותך, רק מפני שהוא מוכר. ואת מתחילה להתנהל בעולם מתוך אמונה שמגיע לך.
וזה בדיוק מה שקרה לשלומית.
כשהיא נכנסה אלי לפגישה, היא הסתכלה על כמה מאות שקלים כאילו הם אלו שיקבעו אם ניצחה או הפסידה בגירושין שלה. אבל במקרה שלה הניצחון הוא דווקא בלדעת על מה לא להילחם. כי יש הבדל משמעותי בין לבנות את העתיד על גובה המזונות שתקבלי, לבין לבנות אותו על מה שאת מאמינה שאת מסוגלת ליצור בעצמך.
וזו הסיבה שכתבתי לה על הדף ״מגיע לך״.
מגיע לך להצליח. מגיע לך להרוויח. מגיע לך לאהוב ולהיות נאהבת. מגיע לך להיות רגועה. מגיע לך להפסיק לחשב את החיים שלך לפי מה שמישהו אחר מוכן לתת לך.
ובכלל, יש משהו מעניין במילים האלה, ״מגיע לי״.
נשים רבות מתקשות להתחבר אליהן. לימדו אותנו שצריך להסתפק במה שיש, לומר תודה, לא להיות חמדנית, ולא לחשוב שמישהו חייב לך משהו. ובצדק. העולם באמת לא חייב לנו כלום.
אבל בין לחשוב שהעולם חייב לך, לבין להאמין שאת ראויה לחיים טובים, יש מרחק עצום.
״מגיע לי״ הוא עמדה פנימית שמאפשרת לנו לתפוס מקום בעולם. וכשאנחנו לא אוחזות בה, אנחנו נותרות במערכות יחסים שכבר מזמן אינן טובות לנו. מקבלות התנהגויות שלא היינו חולמות לייעץ לחברה טובה לקבל. מקטינות חלומות מראש כדי לא להתאכזב. ובסוף אנחנו אפילו מצליחות לשכנע את עצמנו שזה בגרות, או צניעות, או פרופורציות. אבל בדרך כלל זו דרכו של הפחד לשכנע אותנו שניתן להסתפק במועט.
3#. בערב האחרון אכלנו ארוחת ערב עם קרלוס
ובת זוגו אותם הכרנו באוניה. קרלוס הוא יזם ישראלי מצליח מאד, מלא חיים ומלא סיפורים מעניינים שצבר במשך שנות הקריירה הארוכות שלו. אחד הסיפורים היה על עסקת ענק שהוא עשה לפני יותר מ-55 שנים כשהיה מנכ״ל צעיר של חברה למכונות כתיבה.
העסקה הזו הביאה לארץ את ראשי החברה מאיטליה שהתפעלו מהיכולות של המנכ״ל הישראלי הצעיר והציעו לו עבודה במטה הראשי של החברה באיטליה. קרלוס סירב כי רצה לגדל את ילדיו בישראל. ולא רק שהוא סירב, הוא גם החליט להתפטר ולהמשיך הלאה.
בעמלה היפה שקיבל מהעיסקה הוא קנה דירה והקים עסק אבל אז הגיעה מלחמת יום כיפור והוא איבד הכל, גם את הדירה. והתחיל מחדש.
״היה לי מזל״ הוא אמר, ולי היה ברור שזה לא המזל שהיה לו, אלא הידיעה שהוא יכול. עם הידיעה הזו הוא הקים חברות ענק בחייו והיו תקופות שהעסיק מעל 1,000 עובדים.
ועוד משהו הוא אמר בארוחת הערב – שצריך להתקדם עם העולם ולא לעצור. שתמיד צריך לבדוק מה הטכנולוגיות החדשות ולאמץ אותן ולא ללכת נגדן, והיכולת הזו להתקדם עם העולם שומרת אותו צעיר ומעודכן, גם בעשור התשיעי לחייו.
4#. וזה הזכיר לי עוד מילה נורבגית שלמדתי –
ליבסליסט Livslyst שמשמעותה המילולית היא תשוקה לחיות, לחוות, להרגיש, לצאת אל העולם, ושמירה על רמה גבוהה של ליבסליסט היא סגולה להישאר צעירים, לפחות ברוחנו.
ואולי זה בעצם מה שחיפשתי השבוע בין הפיורדים.
לא רק שקט. לא רק טרייגהט. אלא את האפשרות להאמין שיש עוד משהו טוב שמחכה מעבר לעיקול.
כי כששטים בתוך פיורד, אי אפשר לראות מה נמצא מאחורי ההר הבא. רואים רק את הדרך שמולנו, ועוד חתיכת ים, ועוד מצוק עצום שסוגר לכאורה את האופק.
ואז האונייה מסתובבת.
ופתאום נפתח נוף חדש לגמרי.
חשבתי עליה שוב כשישבתי שם מול ההרים שנושקים לים.
על שלומית שנכנסה אלי מפוחדת מכמה מאות שקלים, ויצאה עם ההבנה שמגיע לה. ועל קרלוס שעשה כל כך הרבה בחייו עם הידיעה שהוא יכול.
אנחנו לעולם לא באמת יודעות מה מחכה לנו אחרי העיקול הבא.
אבל אפשר לבחור אם להגיע אליו עסוקות במה שהשארנו מאחור, או מלאות ציפיה והתרגשות לקראת מה שעוד יבוא, כי מגיעים לנו דברים טובים.
ואם כבר ללמוד משהו מהנורבגים, מעבר לאיך לשרוד 11 מעלות באוגוסט כאילו מדובר בקיץ, זה זה:
צריך בחיים קצת Trygghet כדי לדעת שאנחנו בטוחות.
קצת Livslyst כדי לרצות להמשיך קדימה.
והרבה מאוד ״מגיע לי״ כדי להעז להאמין שהפרק הבא בספר החיים שלנו יכול להיות אפילו טוב יותר.
6
"מגיע לי " !
אני חושבת שזה עניין של חינוך ותרבות .
לימדו\ חינכו אותנו להסתפק במועט ובמה שיש , להיות בהכרת תודה ובהכרת הטוב על כל דבר שקיבלנו , לברך על מזלנו הטוב … , כי לא חייבים לנו כלום .
לא\ אסור לבקש אף פעם , נקבל רק אם הם ירצו לתת . וכך , את גדלה שלא מגיע לך כלום , ואת גם לא מעזה לבקש , ואין תודעת – שפע , יש הסתפקות במועט , ושמח בחלקו … .
" מגיע לי " , מעיד על חוצפה , עזות – מצח , ומרדנות .
והרי חונכנו להיות ילדות טובות ולשתוק ! .