1#. יש מסעות שמתחילים הרבה לפני שעולים על המטוס.
זו אמנם רק טיסה של כמה שעות, אבל נדמה לי שחזרתי ממקום רחוק הרבה יותר. לא רק על המפה, אלא גם בזמן.
את שרית אני מכירה מאז שהיינו בנות אחת עשרה. ילדות מנתניה שהלכו יחד לקייטנה, התבגרו יחד, התאהבו, התאכזבו, צחקו, בכו, ובמשך חמישה עשורים לא הפסיקו להיות חברות.
את ניבה הכרתי בצבא. אחר כך למדנו יחד משפטים והיינו חברות קרובות מאוד. אני אפילו לא זוכרת מתי התרחקנו. גם היא לא. שתינו זוכרות שלא היה ריב, ולא היתה דרמה. כל אחת בנתה לעצמה חיים אחרים לגמרי, והקשר הלך ודעך.
הפעם האחרונה שניבה ושרית נפגשו הייתה באוגוסט 1993. בחתונה שלי עם ניב.
שלושים ושלוש שנים חלפו מאז. הספקנו להתחתן, להתגרש, ללדת ילדים, לאבד אנשים אהובים, להחליף עבודות, בתים, חלומות, ובעיקר להפוך לנשים אחרות לגמרי מאלו שהיינו אז.
לפני כמה חודשים ניבה הגיעה לארץ ונפגשנו אצלי במרפסת ליין וגבינות. היא סיפרה לי על החיים שלה באורוויל, קהילה בינלאומית בדרום הודו שנולדה מתוך חזון אוטופי. מקום שאינו שייך לאיש אלא לאנושות כולה, ומנסים לבנות בו חברה שההתפתחות הרוחנית חשובה בה יותר מהצלחה כלכלית, ושאנשים מכל העולם הגיעו לשם כדי לחיות אחרת. כשהיא שלחה לי סרטון יוטיוב שלה במטרימנדיר ידעתי שאני חייבת להיות שם.
ידעתי גם עם מי אני רוצה לנסוע. שרית היא מסוג החברות שלא משנה אם נוסעים איתן לפריז או להודו. בסוף הטיול, את זוכרת בעיקר את החברה, ורק אחר כך את המקום.
התקשרתי אליה ושאלתי ״את באה איתי לניבה בהודו?״ היא אפילו לא ביקשה לחשוב. ״יאללה, איזה מגניב״, היא ענתה. וכדי שלאף אחת מאיתנו לא יהיה זמן להתחרט, הזמנתי את הכרטיסים כבר באותו יום והודעתי לניבה שאנחנו בדרך.
אלא שלחיים, כידוע, יש תוכניות משלהם – מלחמה שעלולה לפרוץ, ויזה שברגע האחרון גילינו שאנחנו בכלל צריכות להוציא. הוויזה של שרית הגיעה, שלי לא. שלוש שעות לפני הטיסה דחינו אותה ביום. רבע שעה אח״כ הויזה הגיעה. לא התרגשתי. ידעתי שאם אנחנו לא טסות היום, כנראה שלא היינו אמורות לטוס היום.
בדיעבד אני חושבת שהודו התחילה ללמד אותי עוד לפני שנחתנו בה.
2#. צפרדע באסלה
ניבה חיכתה לנו בהתרגשות בכניסה לגסט-האוס ניראג׳ה. ״אני לא מאמין שאת ישנה בגסט-האוס״ סימס לי בני, ואני עניתי בפליאה ״למה לא?״.
אחרי לילה ראשון של שינה לא רצופה על מזרן קשה, קמתי בבוקר, נכנסתי לשירותים וגיליתי צפרדע מתה צפה באסלה.
עמדתי מולה כמה שניות.
יש רגעים שבהם אפשר לבחור איך הסיפור ימשיך.
אפשר להיגעל, להתעצבן, או להיכנס להתקף של ״מה אני עושה פה בכלל?״ ואפשר פשוט להוריד את המים.
הצפרדע כבר סיימה את המסע הרוחני שלה. לא ראיתי סיבה לעכב אותה. הורדתי את המים.
אחר כך הבנתי, שגם הצפרדע הייתה חלק מהשיעור. כי כל השבוע הזה נע בין שני קצוות.
בין כדור זהב ענק שעושים בו מדיטציות שמצלילות את הראש, לבין חרקים שקופצים על הראש. בין סאונד הילינג מזכך לבין רופאי שיניים שמחזירים כתרים למקום. בין שווקים צבעוניים ומלאי חיים לבין הליכה בתוך שלוליות בוץ וליכלוך וריחות שקשה לי לשכוח. בין רעיונות גדולים על האנושות לבין בני אדם, על כל היופי והמורכבות שלהם. כמו החיים עצמם שהם לא גן עדן ולא גיהינום. גם וגם.
3#. המקום שבו הזמן הולך יחף
המטרימנדיר הוא הסיבה שבגללה הגעתי לאורוויל. קשה להסביר אותו למי שלא היה שם.
זהו כדור זהב ענק שבנוי כולו מלוחות ונראה כמו כדור הגולף הגדול בעולם שמונח על עלי כותרת ענקיים ונטוע בתוך גנים מרהיבים ביופיים. אבל יותר מהכל הוא חוויה רוחנית.
בכניסה למתחם מפקידים את התיקים עם הטלפונים. את הכפכפים משאירים בחוץ ובפנים מקבלים גרביים לבנות ונעימות. כבר ברגע הזה משהו משתנה. כאילו הזמן עומד מלכת ומישהו לוחש לך שהעולם בחוץ יכול להמתין.
אנחנו עולות לאט ובדממה במעלה הכדור על רמפה ספירלית עטופה שטיח לבן ורך. בקצה מחכה חדר עגול, כולו שיש לבן ובמרכזו מונח כדור קריסטל ענק. קרן שמש אחת, דקה ומדויקת, יורדת מלמעלה ופוגעת בדיוק במרכזו.
במשך חצי שעה עשינו מדיטציה מול הכדור המופלא הזה עד שהורו לנו לצאת והקבוצה הבאה נכנסה.
משם ירדנו אל תחתית הכדור מבחוץ. אותה קרן שמש מלמעלה יורדת למטה אל כדור בדולח נוסף שיושב בתוך בריכת עלי כותרת עגולה משיש לבן ומים שזורמים בעדינות אינסופית.
מסביב לבריכה העגולה יש חדרי מדיטציה בצבעים שונים שכל אחד מהם מייצג איכות אחרת. בכל אחד ישבנו כמה דקות וספגנו נדיבות והשראה ואומץ בסגול וצהוב ואדום. וחשבתי שמזמן לא הקדשתי כמה דקות לחשוב על המילים האלה.
אנחנו משקיעים שעות במיילים, ימים במשימות ושנים בקריירה. אבל כמעט אף פעם לא יושבים בשקט מול מילה אחת. אומץ למשל.
משם הגענו לעץ.
העץ. אין לו שם ומספיק לומר ״העץ״ וברור לכל אורוויליאני על איזה עץ מדובר.
זהו עץ בניאן עתיק ועצום מימדים ששלח במשך השנים שורשים מלמעלה אל האדמה, שהפכו לגזעים מרשימים בפני עצמם עד שבמבט ראשון אי אפשר לדעת מהו הגזע המקורי ואילו נוספו עם השנים.
חשבתי לעצמי שגם אנשים הם קצת כמו עצי בניאן. אנחנו מתחילים מגזע אחד. ואז החיים מוסיפים לנו עוד ועוד שורשים וגזעים. אהבות, אכזבות, ילדים, פרידות, הצלחות, כישלונות, עד שבסוף כבר קשה לזכור איפה נגמר מי שהיינו ומתחיל מי שהפכנו להיות.
4#. סאונד הילינג
אחר הצהריים חיכתה לי חוויה מעולם אחר.
ניבה, שהיא עורכת דין מבריקה ושימשה בארץ כיועצת משפטית בכירה, עשתה באורוויל הסבה מקצועית והפכה למטפלת בסאונד הילינג. וכמו כל דבר שהיא עושה, גם בזה היא מעולה.
שכבתי על מיטת סאונד הילינג. מסביבי עשרות כלים מוזיקליים שלא הכרתי. צלילים התחילו למלא את החדר. בהתחלה הקשבתי להם, ואז הם התחילו לעבור דרכי. בשלב מסוים כבר לא ידעתי אם אני שומעת אותם או מרגישה אותם.
הצלילים לקחו אותי לעולמות אחרים ולמקומות חבויים שאני עדיין נושאת בתוכי. הייתי באוקיינוס והיתה רוח, והיו עצים ולהקות של ציפורים ואז…ניב הופיע לכמה דקות. לא שמעתי מילים רק הרגשתי שהוא שם. ואז בלי סיבה ברורה חשבתי על אמא שלי. הרגשתי געגוע מהסוג שמונח מתחת לפני השטח ועדיין מחכה להזדמנות קטנה כדי להרים את הראש.
כשהטיפול הסתיים, השאלה הראשונה שניבה שאלה אותי היתה ״מי היה איתך שם?״ ואמרתי לה שניב היה והיא הוסיפה שהיא הרגישה גם את אמא שלי נוכחת בחדר כבר מהתחלה. התחלתי לבכות וכשיצאתי מהחדר הרגשתי קלה ומאושרת.
5#. גם בגן עדן יש חדר אוכל קיבוצי
בערב תקף אותי רעב וניבה לקחה אותי על האופנוע לחדר האוכל המרכזי של אורוויל, שנקרא ״סולאר קיטשן״ ומזכיר חדר אוכל קיבוצי עם מגשים, שולחנות ארוכים, אנשים מכל העולם, אוכל פשוט וטעים, ובסוף הארוחה דיווח מדויק על כמות המזון שנזרקה באותו יום.
ככל שניבה סיפרה לנו על אורוויל, הבנתי שאני מסתובבת בגרסה בינלאומית של הקיבוץ הישן.
יש חנות שנקראת Pour Tous (״בשביל כולם״), שבה לא באמת קונים. לכל תושב יש תקציב חודשי, והוא פשוט לוקח את מה שהוא צריך. אין משכורת במובן שאנחנו מכירים, אין בעלות פרטית אמיתית על הבית, וחינוך, תרבות והתפתחות רוחנית אינם מוצר שקונים אלא חלק מהחיים.
יש משהו יפה ומעורר קנאה ברעיון הזה. בעולם שבו אנחנו מודדים כמעט הכול בכסף, אורוויל מנסה למדוד בני אדם אחרת.
אבל ככל שנשארתי שם, הבנתי שגם הרעיונות היפים ביותר פוגשים את המציאות. כשאין לך באמת משהו משלך, גם לעזוב נעשה מורכב יותר. ופתאום הבנתי שחופש הוא לא רק להשתחרר מנכסים, אלא גם לדעת שאם תרצי, תוכלי לקום וללכת.
למחרת נסענו ליער סאדהאנה, מילה בסנסקריט שפירושה, תרגול רוחני.
פגשנו שם את יורית ומשפחתה, שהגיעו לפני שנים לשטח יבש וכמעט נטול חיים, והתחילו לשתול בו עצים. עמדתי שם וחשבתי כמה כוח יש לאנשים שמוכנים להאמין ברעיון אחד במשך שנים. עץ אחר עץ. יום אחר יום. עד שאי אפשר לזכור איך זה נראה קודם. כי היום זה ג׳ונגל אמיתי, ובתוכו חיה קהילה שלמה בבתי עץ, בתנאים הכי קרובים לטבע והכי רחוקים מהחיים שלנו.
שם גם הבנתי שאין שיטה מושלמת. אין קהילה שמצליחה להגן על חבריה מכל כאב, ואין חזון יפה מספיק כדי לבטל את המורכבות של החיים. גם במקום שנבנה מתוך חלום, בני אדם נשארים בני אדם.
ביום האחרון הלכנו למדיטציית אום. ישבנו בשני מעגלים, קבוצה של אנשים מכל העולם, ובמשך דקות ארוכות נשמנו יחד והשמענו את הצליל ״אוםםםםםםם״. זה היה קצת הזוי וקצת מצחיק, וגם, למרות הכל, מזכך.
בסיום עבר המנחה, אמריקאי בן שמונים ושמונה, מאדם לאדם ואמר: May Mother bless you.
קשה לשהות באורוויל בלי להרגיש את הנוכחות של ״האם״, מירה אלפסה, יהודייה צרפתייה שהקימה את המקום יחד עם הפילוסוף ההודי שרי אורובינדו, מתוך חזון שאורוויל לא תהיה שייכת לאדם, למדינה או ללאום, אלא לאנושות כולה.
כשאותו אמריקאי בירך אותי בשם האם, חלק ממני חשב שזו לגמרי ברכה של כת. וחלק אחר פשוט עצם עיניים וקיבל את הברכה.
וזה היה עוד שיעור שלמדתי מאורוויל. לא צריך לבחור כל הזמן בין אמונה לספק. אפשר להחזיק שתי אמיתות בעת ובעונה אחת.
6#. נפל לי הכתר
בערב נסענו לאכול בפונדיצ’רי, העיר הסמוכה לאורוויל, שמקפידה להזכיר בכל פינה שפעם הייתה קולוניה צרפתית.
באמצע הארוחה נפל לי הכתר.
הכתר של השן, למען הסר ספק. לא הייתה לי קליטת אינטרנט, לא הכרנו רופא שיניים, והשעה כבר הייתה מאוחרת. ניבה ושרית נכנסו מיד למבצע צבאי, הפעילו קשרים, מצאו רופא, ובתוך זמן קצר ישבתי במרפאה הודית כשהרופא מקבל הוראות מענת רופאת השיניים שלי בתל אביב.
הכתר הוחזר למקומו, ואני קיבלתי הוראה לא לנגוס בו.
אבל בזה לא הסתיים הסיפור.
יומיים אחר כך, במהלך ארוחת הערב במסעדה ההודית החביבה עלינו בכפר הסמוך, גם לשרית נפל הכתר.
ושוב מצאנו את עצמנו במרפאת שיניים הודית בשעת ערב מאוחרת.
בעודי ממתינה לה בחדר ההמתנה, קפץ לי חרק ענק על הראש. בשלב הזה כבר אפילו לא התרגשתי. הורדתי אותו והמשכתי לשבת. אחרי צפרדע באסלה, שממית על הקיר ותולעת סגולה בחדר של שרית, לחרק על הראש היה מקום טבעי בעלילה.
בדרך חזרה ניסינו לחשב מה הסיכוי ששתי חברות יטוסו יחד להודו, ולשתיהן יתפרקו כתרים בתוך יומיים. ואז שרית אמרה שזו דרכו של היקום להזכיר לנו שאנחנו מלכות. ״קחי״, הוא אמר לנו ״נפל לך הכתר״. ולכמה דקות הפכנו שוב לנערות המצחקקות שהיינו פעם.
ובין רופא שיניים אחד לשני הספקנו לא מעט. טיפול וואטסו במים עם אלי המטפלת האירנית שבו הרגשתי כמו בת ים קלה במיוחד, טיפול איורוודי בארבע ידיים עם כמויות בלתי סבירות של שמן חמים, מסאז׳ תאילנדי במעבה הג׳ונגל, שוק פרחים בתוך מונסון מטורף, ולילה אחרון במלון חמישה כוכבים עם קוקטייל לבריכה ממנו חזרתי עם כאב בטן אכזרי שהזכיר לי שלא כל הנוצץ זהב.
ובסוף סיכמנו שזה טיול אחרי צבא עם אלמנטים גריאטריים. במקום טרקים עם תרמיל – טיפולים בארבע ידיים. במקום לישון על החוף – מחפשות מזגן עובד ומיטה נוחה. במקום לחפש מסיבות – מחפשות רופא שיניים.
אבל אולי זו בדיוק הגדולה בגיל שלנו. אנחנו יכולות להרשות לעצמנו, ואנחנו כבר לא צריכות להוכיח שום דבר לאף אחד.
7#. השיבה מהודו
באחד הבקרים, אחרי שמונה שעות שינה, ישבתי עם שרית על ספסל מול הג׳ונגל. שתינו קפה ופתרנו יחד את חידות ״הארץ״, שכבנו בערסלים וחיכינו לטיפול הבא. לא קרה שום דבר יוצא דופן.
ובכל זאת כתבתי בקבוצה המשפחתית בווטסאפ ״אני מרגישה שמחה באופן יוצא דופן. ממש פרצים כאלה של אושר״.
זו היתה שמחה שאין לה סיבה ישירה ומוכרת, לא ניצחון, לא הישג, לא השגת יעד. אולי היא הגיעה בגלל שבמשך כמה ימים לא הייתי אחראית על אף תיק, אף משרד, אף החלטה ואף אדם מלבד עצמי.
ואולי האושר הגיע דווקא בגלל הזכות לחוות את השקט והפשטות והמסאז׳ לנשמה.
נסעתי להודו כדי לבקר חברה ולראות כדור זהב. חזרתי עם שתי חברות שמחברות בין כל התקופות של חיי.
שרית, שהכירה אותי עוד לפני שידעתי מי אהיה.
ניבה, שנעלמה מחיי וחזרה אליהם אחרי שנים, כאילו רק יצאה לרגע מהחדר. יש חברויות שצריך להשקות כל הזמן כדי שלא ינבלו. ויש חברויות שמחכות בשקט. בהודו גיליתי שהחברות שלנו הייתה מהסוג השני.
ניב, שהופיע בתוך מסע של צלילים, ולרגע אחד הרגשתי שוב שהוא נמצא איתי.
ואמא שלי, שניבה אמרה שעמדה בחדר וחייכה.
והילדים ותמיר שליוו אותי מרחוק, ומדי ערב קיבלו ממני דיווח מפורט, או כמו שאסף אמר ״הריאליטי האהוב עליי״.
פתאום הבנתי שהמסע הזה באמת התחיל הרבה לפני שעלינו על המטוס. אולי בקייטנה בנתניה. אולי בצבא. ואולי באוגוסט 1993, בפעם האחרונה ששתיהן עמדו יחד בחתונה שלי.
שלושים ושלוש שנים אחר כך נפגשנו שוב. עם יותר קמטים, יותר סיפורים, יותר צלקות, יותר אהבות שאיבדנו ויותר חיים שחיינו. אבל איכשהו, ברגעים הכי טובים שלנו ביחד, הזמן פשוט הפסיק להיות חשוב.
שבתי מהודו עם שקט בנשמה, עם הסיפוק מהיכולת להנות בלי לעשות דרמות מטיול אחרי צבא (למרות הגריאטריה), ועם חוויות שלא הייתי חווה במקום אחר או עם אנשים אחרים.
פעם חשבתי שהזמן הוא מה שמרחיק אנשים. בהודו הבנתי שלא הזמן מרחיק. החיים מרחיקים. ואם החברות הייתה אמיתית, לפעמים די בטיסה אחת כדי לבטל שלושים ושלוש שנים.
וכשיש לך מזל, את מגלה שהדרך לא רק לוקחת אותך למקומות קסומים, היא גם מחזירה אלייך אנשים שחשבת שאיבדת.
איזה כייף לקרוא! כמה תובנות חשובות לחיים וחברות אמיתיות זה דבר יקר ממש.