#נראה לי שהגענו לסוף הדרך
יעל טסה עם חברה לשבוע לחו״ל. יואב סירב להצטרף אליה למרות שבאופן רשמי היא הציעה קודם לו. היא לא התווכחה איתו ואפילו קיוותה לסירוב הזה. לא היה לה כוח להיות איתו אחד על אחד במשך שבוע.
כשהיא חזרה הוא שאל אם היא התגעגעה והיא אמרה שלא. הוא הביט בה ואמר בשקט ״נראה לי שהגענו לסוף הדרך״ והיא הנהנה בעצב. משהו מת אצלה באיטיות מאז שהיא תפסה אותו בוגד בה לפני כמה שנים ופחדה פחד מוות מעצם הרעיון לפרק משפחה. היא נלחמה על הקשר ועל היכולת לסלוח לו כי מחיר הפרידה היה גבוה ממחיר הסליחה. הוא לא נלחם עליה לא אז ולא עכשיו, ונתן לה לקבל את ההחלטות ולעשות את המלחמות.
ואני חשבתי על המשפט הזה ״נראה לי שהגענו לסוף הדרך״ שחתם 22 שנות נישואין, מיליוני רגעים של אהבה ואושר ודמעות וכאב וצער ושמחה וכעס ושתיקה, כל הרגעים האלו מהם ארוגה האהבה ומתפוגגים לאט לאט למקום אליו הולכות אהבות כשהן מתות.
כמעט אף פעם אין ירייה אחת שהורגת את האהבה. אין רגע אחד דרמטי שאפשר להצביע עליו ולומר ״הנה, כאן זה קרה״.
אבל רגע לפני שאתם קוראים, אזהרה קטנה. הרשימה הזו נכתבה עלינו. עליכם, עלי, על כל מי שהרגיש אהבה ונפרד ממנה בטרם עת או בערוב ימיה. מי שיקרא אותה בעיניים פקוחות ימצא את עצמו לפחות בסעיף אחד. זה בסדר. בשביל זה היא כאן.
אהבה לא מתה בגלל קמטים, ולא בגלל שהסקס כבר לא כמו בהתחלה. היא גם לא מתה כי כבר חלפו עשרים שנה. ברוב המקרים היא מתה מאלף ויתורים קטנים על האדם שאהבנו.
#אז מה הורג אהבה?
לזלזל באדם שאמור להיות המקום הבטוח שלך בעולם.
להקטין אותו מול הילדים, או מול חברים וגם כשאתם לבד.
לגרום לו להרגיש שהוא אף פעם לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, לא מספיק רזה, או יפה או חכם. לא מספיק.
להעיר הערות רעילות במסווה של הומור, ואז לומר ״מה, כבר אי אפשר לצחוק איתך?״
להעליב, ואז לומר שהוא רגיש מדי.
בוז. זלזול קטן. גלגול עיניים. טון מתנשא. לומר למישהו שוב ושוב שהוא אפס. כלום. חולה נפש.
להפסיק לומר תודה. כי מה הוא כבר עשה.
להפוך מישהו למובן מאליו.
להפסיק לומר סליחה. כי סליחה זה לחלשים.
להפסיק להתעניין. מה עבר עליו היום, ממה הוא פוחד, על מה הוא חולם.
לגלול בטלפון כשהוא מדבר. שוב. ושוב. ושוב.
להסתיר את הטלפון.
להקשיב רק כדי לענות, לא כדי להבין.
לבטל את הרגשות שלו – ״אתה עושה מזה סיפור״, ״זה שטויות״, ״לא צריך לעשות סרט מכל מילה״.
לומר לו מה הוא מרגיש במקום לשאול אותו.
לגרום לו להרגיש טיפש או משוגע. או גם וגם. לגרום לו להאמין שהוא כזה.
להזכיר לו שוב ושוב טעויות ישנות שכבר שילם עליהן. בריבית.
לנהל פנקס חשבונות זוגי. כל טובה נרשמת. טעויות אינן נמחקות לעולם. כך נוצרים חובות שאי אפשר לפרוע וכך נולד הייאוש הזוגי. מהידיעה השקטה ששום דבר שתעשה לא יספיק.
לפלרטט עם אחרים כדי לקבל תשומת לב.
לנהל שיחות אינטימיות עם אנשים אחרים ולהעמיד פנים שזה לא נחשב. זה נחשב.
להסתיר קשרים.
להסתיר כספים.
להסתיר.
לבגוד.
ולפעמים גרוע מזה, לגרום לו לחיות בחשד מתמיד. כי חוסר ודאות מענה יותר מאמת כואבת.
לשקר, גם בקטנות. במיוחד בקטנות.
לשבור אמון ואז לדרוש אמון מלא, ולהתפלא למה הוא לא חוזר. אמון הוא הדבר היחיד בזוגיות שנבנה במשך שנים ונשבר בשנייה.
להיעלם רגשית. להיות נוכח בסלון ונעדר מהחיים.
להעניש בשתיקה. יומיים. שבוע. עד שהוא יישבר ויתנצל על משהו שלא עשה.
להשתמש במין כפרס או כעונש.
להתפרץ בזעם על כל דבר קטן, עד שכל בני הבית חיים על קצות האצבעות.
לגרום לבן הזוג לחשב כל משפט לפני שהוא פותח את הפה.
כשבן אדם מפחד בבית שלו, זו כבר לא זוגיות. זו הישרדות. והישרדות ואהבה לא גרות באותה כתובת. הגוף יודע את זה לפני הראש. הכתפיים שמתכווצות כשנשמע רעש המפתח בדלת. הבטן שמתהפכת לפני שיחה. הגוף לא משקר.
להרוס ימי הולדת. להרוס חגים. להרוס חופשות. כי איכשהו, תמיד יש משבר בדיוק כשכולם אמורים להיות מאושרים.
להפוך כל הצלחה שלו לאיום עליך.
לקנא במקום לפרגן.
להתחרות במקום לשתף פעולה.
לשים את העבודה לפני המשפחה. כל הזמן.
לשים את החברים לפני המשפחה.
לשים את ההורים לפני המשפחה.
לשים את האגו לפני הכול.
לעולם לא לקחת אחריות. להאשים תמיד את הצד השני. לגרום לו לבקש סליחה למרות שאתה אשם.
להפוך כל ויכוח למשפט שבו יש רק נאשם אחד. והצד השני הוא השופט, הקטגור וחבר המושבעים.
לאפשר לאחרים לזלזל בבן הזוג ולשתוק.
להפסיק לבחור בו.
לשכוח לגעת.
לשכוח לחבק.
לשכוח לצחוק ביחד.
להפסיק לחלום ביחד.
ולהשאיר אותו לבד. לבד בתוך זוגיות. שזו הבדידות הכי קשה שיש. כי בדידות של רווקות היא בדידות עם תקווה. בדידות בתוך זוגיות היא בדידות מייאשת. יאוש כבר אמרנו.
ולפעמים האהבה מתה כשהמסכה נופלת. כשמשהו פותח לנו את העיניים. כשמישהו פותח לנו את העיניים. כשאנחנו מגלים משהו שעד עכשיו לא רצינו לראות. או לא היינו בשלים. כשאנחנו רואים פתאום את מה שלא הסכמנו לראות. ואז מבינים שהכל היה שם כבר הרבה זמן ואנחנו לא ראינו. אולי כי האהבה עיוורת.
עכשיו תקראו את הרשימה שוב. הפעם לאט ותבדקו באיזה סעיף מצאתם את עצמכם, מה הרג את האהבה שפעם היתה לכם.
כל יום אני פוגשת במשרד סיפורים על אהבות שמתו, לפעמים לפני שנים רבות ולפעמים ביום אחד כשהמסכה נפלה. אל תחכו ליום הזה.
אבל אם ברשימות עסקינן, מגיעה לכם גם הרשימה השנייה, הקצרה יותר, הפשוטה יותר. וגם, למרבה הפלא, הקשה יותר לביצוע.
#מה מחיה אהבה?
להביט בו בעיניים טובות. לראות את היופי גם אם אתם מכירים את הפגמים.
לעשות עבורו מעשים קטנים של חסד.
לומר תודה. על הקפה. על ההסעה. על זה שהוא פשוט שם.
לשאול ״מה עבר עליך היום?״ ולהקשיב לתשובה. עד הסוף.
להניח את הטלפון. עם המסך למטה, או בחדר אחר, אם צריך ולראות רק אותו.
לגעת בלי סיבה. יד על הכתף במטבח. חיבוק של שבע שניות במקום שתיים.
לומר סליחה. במיוחד כשקשה. במיוחד כשאתם בטוחים שאתם צודקים, רק כי הוא נפגע. לראות את הפגיעה שלו. להזדהות עם הכאב.
להגיד מילה טובה מול הילדים. מול החברים. וגם כשאתם לבד.
לצחוק ביחד. גם על עצמכם. במיוחד על עצמכם.
לחלום ביחד. על הטיול הבא. על הבית. על הפנסיה. על משהו.
להיות בצד שלו כשהעולם נגדו. גם כשהוא טועה. קודם בצד שלו, אחר כך מדברים.
לתת לו ליהנות מהספק. אהבה חיה על פרשנות נדיבה.
לשמור סוד שהוא סיפר לכם. לתמיד.
להתגעגע. ולומר את זה.
ולא לתת לשתיקה להחליף שיחה.
והחדשות הטובות הן שכל עוד שניכם שם, אפשר להתחיל לבחור באהבה מחדש. באותם רגעים קטנים בדיוק שבהם היא מתה, היא גם יכולה לקום לתחייה. יעל ויואב לא הצליחו. אתם אולי עוד יכולים.
ציטוט של ארנסט המינגוויי:
"קשה מאוד לדעת מתי אהבה מתחילה, אבל קל מאוד לדעת מתי היא מתה. היא פשוט מפסיקה, כמו שעון שאיש לא כיוון מחדש."