הסיפור הזה הלך איתי וסירב לעזוב – דווקא בגלל מה שכמעט קרה בו.
הוא גרם לי לחשוב על פרופורציות. אם הן דבר טוב או רע. אם הן מורידות את הסטנדרט או דווקא מעלות אותו, אם הן אישיות או יחסיות, ואם בכלל צריך אותן.
1#. דנה רוצה לזעזע
דנה ישבה מולי ואמרה שהיא רוצה ״לזעזע אותו כדי שילמד לקח״ והוסיפה ואמרה שהיא ״לא מוכנה שהוא יתנהג אליה ככה״.
במשרד שלי, המשפט הזה בדרך כלל מקדים סיפור לא פשוט. בגידות. השפלות. חיים כפולים. אלימות כלכלית, או נפשית או התעללות נרקסיסטית שמוחקת את כל מי שהיית.
אשה שרוצה ״לזעזע אותו״ לא רוצה להתגרש. היא רוצה להפחיד מספיק כדי שהמציאות תסתדר מחדש. זה בדרך כלל לא קורה. לפעמים זה שלב בדרך.
2#. יוסי גבר טוב.
אבל דנה התחילה את הסיפור על יוסי בעלה דווקא מהמילים ״הוא באמת אדם טוב״. אני כבר רגילה שנשים שנמצאות בקשר טראומטי אומרות על הנרקסיסט ״הוא אדם טוב״. זה מהדפוס הנרקסיסטי ומרכבת ההרים שנוסעת בין תחנות חייהן.
אבל זה לא היה המקרה.
יוסי באמת גבר טוב. מהסוג שנשים מחפשות שנים. הם נשואים 28 שנים ויש להם שלוש בנות ושתי נכדות קטנות. יש להם בית רחב ידיים ועסק מאוד מצליח שיוסי מנהל ביד רמה. הוא נאמן מאוד, אוהב את המשפחה, את הבית, אוהב אותה מאוד. ממש נושא אותה על כפיים.
והיה גם פרט קטן, שלא צריך להסביר. היהלומים המרהיבים שדנה ענדה על אצבעותיה.
״זה כדי לפצות אותך על דברים שעשה?״ ניסיתי להבין את התמונה אבל היא חייכה והנידה בראשה ואמרה ״לא, לא, ממש לא. הוא תמיד אוהב לפנק אותי. לפעמים זה יהלום ולפעמים זה משלוח של גלידה שאני ממש אוהבת״.
״אז למה את רוצה לזעזע אותו?״ שאלתי בסבלנות והיא אמרה ״זה סיפור ארוך אני רוצה שתוציאי לו מכתב התראה״. הסברתי לדנה שאני חייבת קודם לשמוע את הסיפור.
3#. המריבה
והיא נאנחה וסיפרה שהכל התחיל במלחמה עם אירן. שלושת הבנות, החתן והנכדות כולם שהו אצלהם. היא היתה מאוד לחוצה. בכל אזעקה הרגישה כמו ברווז במטווח. היא רק רצתה לברוח מכאן. הוא סירב. למעשה הוא לא הצליח להבין למה היא כל כך לחוצה אבל הבטיח לה שירד לממ״ד בכל אזעקה, כי זה חשוב לה.
בלילה האחרון לפני הפסקת האש היו כמה אזעקות. היא נרדמה בממ״ד הוא חזר לחדר שינה ולא ירד לממ״ד באזעקות הנוספות. בבוקר היא קמה וכל הגוף כאב לה והוא ישב במרפסת ועבד על המחשב. היא הגיעה אליו כרוח סערה וכעסה שלא עמד בהבטחתו לרדת לממ״ד בכל אזעקה. ״אתה שיקרת לי״ ירתה לעברו. והוא הביט בה טרוד לא מבין מה היא רוצה ואמר ״אני שיקרתי? די כבר תפסיקי לזיין בשכל״.
דנה הרגישה שיוסי שופך לה דלי מים קרים על הראש. דמעות חמות מילאו את עיניה. היא חזרה לחדרה והסתגרה שם. הוא מיד רץ אחריה וביקש סליחה. התחנן שתסלח לו. שלא התכוון. שהיה טרוד במשהו. שלח את הבנות לדבר איתה. היא אמרה להן ״אתן לא תגידו לי שזה בסדר לדבר ככה לאשה ואתן לא תאפשרו לאף אחד לדבר אליכן ככה״.
גם למחרת ובימים שחלפו הוא התחנן שתסלח לו. שלח פרחים, התקשר. סימס לה מילות אהבה. חלף שבוע. דנה לא הצליחה להתאושש. מבחינתה, יוסי חצה קו אדום.
4#. סף הכאב
בשלב הזה הייתי בטוחה שהיא כל כך סבלה ממנו כל החיים, עד שהמשפט הזה ״תפסיקי לזיין בשכל״ היה הטיפה האחרונה בחבית שלה. אבל היא סיפרה שהוא תמיד מדבר יפה ובכבוד ולפני חמש שנים הוא אמר לה עוד משפט מעליב שלקח לה חודשים לסלוח עליו למרות כל נסיונותיו.
ועכשיו היא חייבת לזעזע אותו כדי שלא יעז יותר לדבר אליה ככה. היא לא מוכנה לעבור את הסיוט הזה כל כמה שנים. והזעזוע, כאמור, יבוא באמצעות מכתב שישלח אליו ממני ויאיים עליו שבפעם הבאה היא תדרוש גירושין ופירוק שיתוף בכל הנכסים.
וזה הרגע שבו צריך לעצור.
גם כשהכאב אמיתי הוא לא תמיד בפרופורציה לאירוע. לדנה יש סטנדרט זוגי גבוה ולכן סף הכאב שלה נמוך, והיא לא מוכנה לספוג חוסר כבוד מיוסי.
כולנו בונות את סף הכאב שלנו מהחיים, מהבית שגדלנו בו, מהדברים שהתרגלנו לספוג וגם ממה שלא.
יש נשים ש״תפסיקי לזיין בשכל״ הוא עבורן רעש רקע. שהיו חותמות מחר על בעל שיעליב אותן פעם בכמה שנים ומיד יתנצל, ובכל יתר הזמן ישא אותן על כפיים. יש נשים שסופגות התעללויות במשך שנים ויש להן סף כאב גבוה. יש כאלו שמעלימות עין מבגידות ואוכלות את עצמן מבפנים. ויש נשים שלא מוכנות לקבל עלבונות בכלל. בטח לא בגידות. שהסטנדרט שלהן גבוה מאוד וסף הכאב אפסי.
כולן צודקות. אבל השאלה היא לא רק כמה כואב.
השאלה היא, כמו תמיד, האם את מוכנה לשלם את המחיר.
5#. המכתב שלא נשלח
״תשלחי לו מכתב״ אמרה דנה. ״שיבין״.
עצרתי אותה.
28 שנים של נישואין. משפחה יפה. נכסים. חיים שלמים ומאושרים. ועל ״תפסיקי לזיין בשכל״ מכתב מעו״ד?!
הסברתי לה שמכתב כזה יכול לפרק לה את הנישואין. הוא יכול להתחיל כדור שלג שיוביל לפירוק המשפחה. בגלל משפט אחד.
מכתב מעו״ד הוא לא אמצעי תקשורת ולא שיטת ענישה. הוא כלי נשק שיש לנהוג בו בזהירות רבה. כי ברגע ששולפים נשק מתחילה הסלמה, ונכנס לתמונה עוד עו״ד. ובלי שבכלל התכוונת את מוצאת את עצמך במאבק גירושין, שיכול לזעזע את כל עולמך. כשכל מה שרצית זה רק ״לזעזע אותו״.
״בשום אופן לא״ אמרתי לה, ״אני לא שולחת לו מכתב״.
לא כי מה שהוא אמר בסדר. זה לא. לא כי היא לא נפגעה. היא כן.
אלא כי הכלי לא מתאים לבעיה. ואני מכירה פרופורציות אחרות. סיפרתי לה מה עברה זו שישבה אצלי שעה לפניה, וזו שהיתה בתחילת היום. היא מכירה את הסיפורים מהבלוג שלי.
וגם כי יש עוד אמת, פחות נוחה: היא רבה איתו.
לחצה. נזפה ואמרה לו שהוא משקר.
זה לא מצדיק אותו. אבל זה כן חלק מהסיפור.
״מערכת יחסים היא לא אולם בית משפט. אין בה צד אחד צודק וצד אחד אשם. יש דינמיקה. ואם פעם בחמש שנים יש מריבה. זכית. את בנישואין מאושרים ואני לא אעזור לך לפרק אותם כדי ללמד אותו לקח. ואם את לא באמת רוצה להתגרש
אל תכניסי עורכי דין הביתה״. אמרתי לה והיא נדהמה. זה לא מה שהיא ציפתה לשמוע.
פרופורציות זה לא לוותר. זה לא להוריד את הראש אבל זה כן לראות את מה שטוב בעיקר כשכמעט הכל טוב ויש מריבה שיוצאת מפרופורציה פעם בכמה שנים.
הכוח האמיתי הוא לדעת לאן לא להגיע. כי בסוף מי שמבינה פרופורציות מחזיקה בשליטה.
בערב כשחזרתי הביתה חשבתי על דנה. משהו בפגישה שלנו ובחיוך שלה בסופה עשה לי טוב על הלב.
למחרת היא שלחה לי הודעה ״סיפרתי לבת שלי על הפגישה שלנו היא כמעט בכתה מהתרגשות ורוצה לחבק ולנשק אותך. זה פחות או יותר מה שהיא היתה אומרת לי אבל לה יש אינטרס, והיא שמחה שמישהו חיצוני אמר לי את זה. אני שמחה שנפגשנו ובהחלט לקחתי לתשומת ליבי כל מילה שלך. לא יופי ולא כסף מחפה על כבוד בסיסי. אבדוק איך אני מסדרת את העיניינים ומבטיחה לעצמי שקט לפחות לעוד 5 שנים. ואני לא מאמינה שגרמת לי לצחוק על זה ..(הייתי שבורה) תודה על הכנות מעריכה מאוד מאוד הכל 🙏❤️❤️״
בסוף, הבחירה האמיתית היא לא לבחור בין כבוד לאהבה, אלא לדעת להגן על הכבוד ולשמור על האהבה, ובכלל, לקחת דברים בפרופורציות, זו קארמה טובה.
