1#. גיא ומאיה
גבר שנלחם על הילדים שלו הוא גבר שיודע לאהוב, חשבה עדי. היא הייתה רווקה בת 36 כשהכירה את נועם, גרוש בן 45 ואב לשני בנים, שהיה בשלהי מאבק גירושין קשה. המאבק שלו על הילדים נגע בה. כשהבהירה שהיא רוצה ילדים משלה, הוא אמר שהוא חייב בת. נסיכה. אפילו שם כבר היה לו: מאיה.
שנתיים אחר כך נולד להם בן.
נועם ממש כעס כשראו באולטרסאונד שזה בן ודי התעלם מההריון הזה. כשהתינוק נולד נועם השתדל להגיע כמה שפחות לבית החולים ואלמלא אחותה היתה איתה בלידה ואחזה בידה היא היתה יולדת לבד למרות שנועם היה שם.
בברית עדי בחרה לתינוק את השם גיא, בכתה איתו כשהוא בכה, חיבקה אותו ואמרה לעצמה שזה יעבור, שנועם רק מאוכזב שנולד לו בן שלישי, ושהוא ישתגע אחריו כשיגדל. אבל איכשהו היו לה רגשות אשם שנולד להם בן והיא ריחמה על נועם שהיה מאוכזב שחלומו לבת לא התגשם אחרי מה שעבר בגירושין עם הבנים.
כעבור שנה וחצי היא הרתה שוב. הפעם האולטרסאונד גילה שזו בת. נועם היה מאושר. הפעם הוא דאג לה כל ההריון, נישק את בטנה התופחת והיה הראשון להחזיק את התינוקת כשהגיחה לעולם. הוא נישק אותה, ועיניו המצועפות מלאו דמעות כשאמר ״ברוכה הבאה לעולם מאיה״.
2#. הפיטורין והסטארט-אפ
שנה לאחר שמאיה נולדה נועם פוטר מעבודתו בחברת הייטק גדולה. הייתה לו דירה שרכש במהלך הגירושין שלו והוא הגן עליה היטב בהסכם ממון שערך עם עדי חודשים ספורים לאחר שהכירו.
אלא שכל שכר הדירה שימש למזונות והוצאות על שני בניו מנישואיו הראשונים. לבית הוא לא הביא שקל.
מבחינתו הוא לא היה מובטל וגם לא ביקש דמי אבטלה אלא הקים סטארט-אפ. היה לו רעיון גאוני בעיניו שאיפשר לו להסתגר שעות בחדר העבודה, ואף אחד לא יכול היה להיכנס. חוץ ממאיה. דרך אגב, לעדי שעבדה בחברת הייטק הוא סירב להסביר את אותו ״רעיון גאוני״ וטען שזה לא התחום שלה והיא ממילא לא תבין.
וכשהציעו לעדי קידום לתפקיד עם משכורת גבוהה יותר ואחריות רבה יותר, נועם הודיע שלא יעזור בבית יותר ממה שהוא עושה, ושאם יש לה אספירציות להתקדם, שתיקח בחשבון שזה לא יהיה על חשבונו.
אבל לחיות על חשבון משכורתה הוא ידע מצוין.
3#. הורות מורכבת
בבית לא היה פשוט איתו. נועם הקטין את עדי, זלזל במה שהיא עושה, טען שהחברה שלה בדרך לאבדון כי הם מעסיקים כוח אדם ״לא מספיק איכותי״.
במקביל היתה לו אבהות מורכבת. עם שני בניו הגדולים הוא מאד נזהר. עדי הרגישה שהוא מפחד מהם. גיא היה השעיר לעזאזל שלו ומאיה היתה הנסיכה הבלתי מעורערת.
גיא אמר כמה פעמים שאבא אוהב רק את מאיה. עדי מיהרה לומר לו שזה לא נכון. ודווקא נועם הצדיק אותו. ״זה נכון״, אמר, ״את מאיה אני הכי אוהב כי היא הנסיכה שלי״. הוא לא הבין כמה עמוק המשפט הזה חורץ את נשמת בנו.
והיו גם טיפולי שתיקה ודרמות.
כשבניו מהנישואין הקודמים הגיעו לגיל ההתבגרות הם הפסיקו לבוא. גרושתו אמרה לו שהם מרגישים לא רצויים ושהוא מתייחס רק למאיה. הוא לא הכחיש. ״שיעשו מה שהם רוצים״, אמר, ״אבל אל תצפי ממני לשלם לך עליהם״. והפסיק לשלם מזונות.
4#. חובות ועיקולים
גרושתו פתחה תיק בהוצאה לפועל, והוטל עיקול על החשבון המשותף. בסוף עדי שילמה את החוב מכספי הבונוס שבדיוק נכנס לה.
״ושם״, אמרה לי, ״משהו התחיל לכרסם לי בנשמה״.
אבל בכל פעם שנועם הרגיש שעדי מתרחקת, הוא הפך לקורבן. התלונן על מר גורלו, אמר שאין לו כלום בחיים, שרק מאיה נשארה לו. אותו גבר שדיבר אליה בהתנשאות, שהעניש בשתיקות, ושהיה בטוח בגאונותו, נעשה פתאום איש קטן ושבור. ועדי ריחמה עליו ונשארה איתו.
עד שהגיע עיקול נוסף. הפעם היא אמרה לו שמצידה שימכור את הדירה וישלם מזונות, ושהיא לא מוכנה לשלם יותר את העיקולים שלו. נועם כמעט בכה ואמר ״מה עוד יש לי בחיים חוץ מהדירה הזו?״
לעדי עצמה לא הייתה דירה בכלל. אבל זה לא עלה בדעתו. מה שכן עלה בדעתו, ובאותה שיחה, זה שכשהוריה ילכו לעולמם היא תירש רכוש לא מועט.
5#. שער הרחמים
והיא ריחמה עליו. על הילדות הקשה, על הגירושין הקשים, הילדים שנטשו והפיטואים. היא תמיד הרגישה שמצבה טוב יותר ממצבו ולא הבינה שזו מלכודת. מלכודת הרחמים. שהותירה אותה באותו מקום: מרחמת, נשארת, משלמת ושותקת.
יש ברחמים האלו משהו ערמומי. חמלה היא רגש אצילי, שיכול להפוך למסוכן. כי כשהרחמים האלו הופכים למלכודת שכולאת אותך במערכת רעילה המסכנות שלו מסוכנת לך. והיה גם פחד. עדי פחדה שנועם יקח לה את מאיה. הוא איים כמה פעמים שזה יקרה.
6#. כשאהיה גדול
מה שהביא אותה בסוף אליי היה דווקא ערב רגיל. היא קיפלה כביסה וגיא, כבר בן 12, עמד בפתח החדר. ״אמא״, הוא שאל, ״כשאהיה גדול, גם אני אפסיק לבוא?״
על זה לא היו לה רחמים שיענו.
עדי לא התחילה הליך באותו יום. ישבנו על הסכם הממון ועל דפי החשבון, ועשינו רשימה של מי שילם מה לאורך השנים. בדקנו מה קורה לכסף שלה כשמוטל עיקול על חוב שלא שלה, מה מגיע לה, מה הסיכוי שנועם ייקח לה את מאיה. הפחד לא נעלם, אבל בפעם הראשונה היתה לו פרופורציה. וכשעדי קמה ללכת היא אמרה לי: ״אני עדיין מרחמת עליו״.
אמרתי לה שזה בסדר גמור. לא צריך להפסיק לרחם כדי להתחיל לדאוג לעצמך. וזה גם הזכיר לי את האימרה שמיוחסת לג׳וליה רוברטס – ״את לא מרכז שיקום לגברים שלא חונכו כמו שצריך. את לא אמורה לתקן אותו, לשנות אותו, להיות אמא שלו או לחנך אותו. את זקוקה לשותף לחיים, ולא לפרויקט שיקום״.
ואם גם את מכירה את הגבר הזה, שנעשה הכי מסכן בעולם בדיוק כשאת מתחילה להתרחק, אל תתווכחי איתו. תבדקי מה זה מפעיל אצלך, ומה קורה אחרי שאת נשארת.
ואז תשאלי את עצמך על מי עוד לא ריחמת.
התגעגעתי!!!!
יודעת שיש לך חיים משלך,
אבל מאכזב לקום בשבת בבוקר ולא לקרוא בלוג שלך.
בבקשה לא לעשות זאת שוב!
מחכים בשקיקה למילותייך.
תודה רות היקרה