השבוע הלך לעולמו עו”ד פסח קניר. וכששמעתי את הבשורה, הלב שלי נשבר.
1#. כמעט שלושים שנה חלפו מאז
שקיבל אותי לעבודה, אבל ברגע אחד חזרתי להיות אותה מתמחה צעירה, מבוהלת וחסרת ביטחון, שמנסה להבין אם יש לה בכלל מקום בעולם המשפט.
חודשים ספורים קודם לכן עברתי את המבחן בכתב אך נכשלתי במבחן בעל פה של לשכת עורכי הדין. הכישלון הזה ריסק אותי על סלעי התרחישים שלא העליתי על דעתי והותיר אותי מדממת וחפויית ראש.
כל חיי הייתי רגילה להצליח ולהצטיין. הייתי תלמידה מצטיינת, מדריכת זיהוי מטוסים מצטיינת, וסיימתי את הפקולטה למשפטים בהצטיינות. ופתאום – לא רק שלא הצטיינתי, באופן מפתיע – נכשלתי. בלקאאוט מוחלט שהגיע משום מקום לא איפשר לי לשלוף את התשובה לשאלה מהי עתירה מינהלית.
כשחיברתי את הנקודות לאחור, הבנתי שהיה זה כשלון מפואר ששינה את נתיב חיי, אבל אז לא יכולתי למצוא נחמה. וכדי להטביע את יגוני, השקעתי את זמני בטיפוח התינוקת שגילתה סימני גאונות, על אף שבעודה יונקת הקראתי לה חוקים וחשדתי שהיא פורצת בבכי בכל פעם שאני שוגה בקריאת תקנות סדר הדין הפלילי.
2#. כשמפלס יגוני שקע במקצת,
הלכתי להתנדב בנעמ״ת כדי לבחון האם שאיפתי העזה לעשות הסבה מקצועית מדיני הביטוח המסחרי לדיני המשפחה הסוערים, היא שאיפה שפויה. עד היום אני לא בטוחה מה התשובה.
יום אחד, שירלי סגל חברתי שכבר היתה עו״ד בתחום, וידעה על שאיפתי העזה לעבוד בתחום דיני המשפחה, התקשרה לספר לי שחברתה גלית סיימה זה עתה לעבוד אצל עו״ד פסח קניר. ״תשלחי לו קורות חיים״ היא אמרה ״הוא לא אדם קל אבל הוא אחד מעורכי הדין הכי טובים בתחום״.
השנה היתה 1997. לא היה דואר אלקטרוני ואפילו פקס ביתי לא היה לי. האמת שגם קורות חיים כתובים לא היו באמתחתי, וישבתי לערוך אותם בו במקום במחשב הביתי.
לקחתי את הגאונה הקטנה על הידיים ורצתי לסניף הדואר לשגר למשרדו של עו״ד קניר פקס עם קורות החיים הטריים.
3#. אמא שלי תמיד אמרה שטיימינג זה הכל בחיים.
ואכן, כעבור יומיים ישבתי מולו בחדר הישיבות ספון העץ שנראה כמו שמשרדי עורכי דין נראים בסרטים, וניסיתי לקרוא את ארשת פניו כשהוא מעיין בקורות החיים שלי.
הוא בחר להתעכב על שני דברים. הראשון, שסיימתי את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות. כעורך דין מנוסה, הוא דרש ראייה, ואני כמתמחה מנוסה, מיהרתי לשלוף את תעודת ההצטיינות שדאגתי להביא עימי.
השני, ההתנדבות בנעמ”ת. הוא שאל למה הלכתי להתנדב שם ואני אמרתי את האמת וסיפרתי שרציתי לבדוק את משיכתי העזה לתחום דיני המשפחה. את הקטע עם השפיות השמטתי, בכל זאת מדובר בראיון עבודה.
פסח העריך את זה שלא באתי להשחית את זמנו לריק. ״הרבה עורכי דין אומרים שהם רוצים לעסוק בדיני משפחה״, הוא אמר. ״מעטים באמת מוכנים לתת מעצמם כדי לבדוק אם זה התחום שלהם״.
התקבלתי במקום וקבענו שאתחיל מיד אחרי המבחן החוזר. עדיין פצועה מהכישלון, הוספתי דיסקליימר ואמרתי ״אני מקווה שאעבור״.
הוא חייך אליי חיוך רגוע. ״דברים מסתדרים״, הוא אמר וחזר ״בסוף דברים מסתדרים״.
והמשפט הזה הלך איתי למבחן, ונשאר איתי מאז. למרות שחלפו כמעט 30 שנים.
4#. דברים באמת הסתדרו.
עברתי את המבחן. והתחלתי לעבוד אצל אדם שלא רק לימד אותי מקצוע, אלא גם עיצב את עורכת הדין שהפכתי להיות. זה לא היה פשוט. בהתחלה הרגשתי קצת כמו חיילת בטירונות שאין לה מושג לאן כולם רצים ואיך מפרקים נשק, עד שיום אחד, ואחרי לא מעט יזע ודמעות, גיליתי שאני כבר לא מנסה לעמוד בקצב. אני חלק ממנו.
ממנו למדתי שכתב טענות הוא לא רק מסמך משפטי. הוא סיפור עם רצף ומבנה, עם מחשבה ועם כבוד. ממנו למדתי דיוק, אחריות, מחויבות וסטנדרט בלתי מתפשר של ניהול תיק. לרדת לכל פרט. לא להשאיר שום קצה חוט פרום.
למדתי עריכת לוח זמנים שמסוגל, כמעט כמו קסם, לגלות את כל התמונה ולהכניס סדר בחיים שהסתבכו עד כדי כך שהם הונחו בקלסרי קרטון חומים, מחכים שמישהו יעזור להם לצאת מהפלונטר.
אבל מעבר לכל זה – למדתי ממנו מה זה להאמין במישהו, גם כשהוא עוד לא מאמין בעצמו.
הוא היה איש של סטנדרטים גבוהים. לפעמים אפילו מפחידים. אבל מאחורי הקשיחות הייתה גם נדיבות גדולה למי שהיה מוכן לעבוד באמת. הוא לא הרבה לחלק מחמאות. אולי בגלל זה, כשהן הגיעו, הן נשארו איתך שנים.
וכשהוא אמר לי שאני עורכת דין טובה, ידעתי שהיה שווה.
היה שווה לעבור את כל מסע היסורים הזה, את הכישלון במבחן, את הטירונות שלו רק כדי להפוך לעורכת דין טובה. בעיניו.
גם אחרי שיצאתי לדרך עצמאית נשארנו בקשר. הוא תמיד שמח לשמוע איך המשרד גדל, איך הדרך מתפתחת. תמיד היה שם עם מילה טובה וחיוך, וכשביקשתי עזרה – הוא עזר.
והשבוע, כמעט שלושים שנה אחרי אותו ראיון, הלב שלי נשבר כששמעתי שהוא איננו.
5#. ועוד דבר קרה השבוע.
התינוקת שישבה עליי אז, ושמעה אינספור סעיפי חוק בין הנקה להנקה, הדרדרה ללימודי משפטים והשבוע קיבלה את תוצאות מבחני הלשכה. בשבוע הבא היא תקבל את התעודה ותהפוך לעו״ד אופיר דיין. היא התקבלה לעבודה כעו״ד בתנועה לאיכות השלטון עוד לפני המבחן, ועוד כמתמחה היא הגישה עתירות מנהליות. ככה נשמע צחוק הגורל.
אז היה לי שבוע מוצף רגשית. פתאום ראיתי את כל הדרך. את אותו רגע בו מישהו נתן הזדמנות לאישה צעירה ומפוחדת, שנחלה זה עתה כישלון. את כל מה שנבנה מאז. את כל מה שעבר הלאה, אל עשרות עורכי דין שעבדו איתי ופתחו משרדים משל עצמם, אל אלו שעובדים היום ואלו שיעבדו בעתיד, ואל הבת שלי. והבנתי שזה גלגל החיים.
6#. גם כשמישהו הולך מהעולם,
הוא מותיר חותם. בדרך שבה אנחנו עובדים. בדרך שבה אנחנו מאמינים באחרים. בדרך שבה אנחנו ממשיכים.
שום דבר לא נמשך לנצח. לא המורים שלנו. לא ההורים שלנו. לא אנחנו.
אבל אם זכינו לפגוש בדרך אנשים שראו אותנו באמת, שהאמינו בנו ברגעים שבהם אנחנו לא האמנו בעצמנו, משהו מהם ממשיך לחיות דרכנו.
כמעט שלושים שנה עברו מאז אותו ראיון עבודה. השבוע גם הבנתי שהוא צדק.
בסוף, דברים מסתדרים.
תודה, פסח, על שהאמנת בי לפני שאני האמנתי בעצמי. על כל מה שלימדת אותי, ועל החותם שהשארת בי. בסופו של דבר, הרבה ממה שאני מעבירה היום לאחרים, התחיל אצלך.
יהי זכרו ברוך.
יהי זכרו ברוך.
ותודה לו על תרומתו בדרכך,את אישה מדהימה חכמה ומעוררת השראה.
רות תודה לך על הכל
הלוואי שיהיו עוד אנשים כמוך וכמו עו"ד פסח, יהיה זכרו ברוך, שיודעים איך ומה להעריך ולתת