יש הורים שיסעו לתחנת משטרה בצד השני של העיר רק כדי לא לנסוע חמש דקות לקחת את הילד שלהם.
מה הסיכוי של שני מבוגרים שלא באמת מכירים לעומק להצליח לגדל בשלום ובאהבה ילד שבא לעולם בחוזה? לדעתי הסיכוי אינו שונה מהסיכוי של בני זוג שהחליטו להביא לעולם צאצא באהבה גדולה ואחרי כמה שנים התחילו לתעב אחד את השני.
אפשר להביא ילד מאהבה גדולה ולהפוך להורים הרסניים, ואפשר להביא ילד מהסכם ולהיות הורים מצוינים.
השאלה היחידה היא מה אתם מוכנים לעשות עבור הילד שלכם. ורוב האנשים לא באמת רוצים לענות עליה בכנות.
בואו נשים דברים על השולחן. הגענו לשלב הזה במלחמה שכולנו על הקצה. בתחילת המלחמה היו הרבה סיפורים מרגשים על זוגות שנפרדו וחזרו להתגורר יחד כי לאחד מהם אין ממ״ד, הורים שהחליטו שהילדים יישארו אצל ההורה שיש אצלו ממ״ד, והיו הרבה פחות התחשבנויות והתקטננויות. בכל זאת הפעם זו מלחמה רצינית. היסטורית. כך אמרו בחדשות.
אבל ככל שנקף הזמן, נמתחו העצבים של כולם והתחילו משחקי כוח ופרינציפים שהצליחו להפתיע אפילו אותי.
1#. הורות משותפת
דוד וחגית לא היו זוג. לא הייתה ביניהם אהבה, לא תשוקה ולא אכזבות. הם הכירו במטרה להביא לעולם ילדה בהורות משותפת.
למי שלא מכיר, מדובר בשני אנשים שאין ביניהם קשר רומנטי, זוגי או מיני שמחליטים להתקשר בחוזה לצורך הבאת ילד לעולם.
והחוזה הזה, בניגוד לחוזה שכירות או הסכם ממון, מנסה להסדיר משהו שאף אחד לא באמת יודע להסדיר מראש, הורות.
הם ישבו וניסחו סעיפים, ודנו בפרטים שרוב הזוגות המאוהבים בכלל לא מעלים בדעתם לחשוב עליהם או לעסוק בהם. כאילו שאם רק נחשוב מראש על הכל, נוכל למנוע כאוס. הבעיה עם חוזים כאלו היא שהם לא יכולים להנדס הורות או לנהל רגשות.
אחרי שחגית ודוד חתמו על ההסכם הגיע לעולם ילד מתוק מאוד, שהיום הוא כבר בן 4. בהתחלה הכל היה נראה נפלא, אבל חודשים ספורים לאחר הלידה הם הבינו שלמרות הכוונות הטובות – הם לא ממש מסתדרים.
אבל הם מקיימים הורות משותפת על בנם, מכורח אותו חוזה, ולעיתים בעל כורחם.
בשלב כלשהו לפני כשנה, חגית חסמה את דוד בווטסאפ, בטלפון ובהודעות טקסט, ודרשה שכל התקשורת ביניהם תתנהל באמצעות המייל בלבד.
2#. מלחמה
כשדוד ביקש ממנה לפתוח את החסימה ההרמטית בתקופת המלחמה היא סירבה וענתה ״אם אתה רוצה משהו – תשלח מייל״. כי אין כמו לשלוח מייל בזמן אזעקה.
היא עצמה, כך הסבירה חגית, ״לא זקוקה ל׳הכל בסדר׳ שלך אני מתעדכנת בתקשורת איפה היו אזעקות״.
מצד אחד לחרדתית כמוני שבודקת בכל אזעקה שהילדים בסדר, זה נשמע כמעט לא אמיתי, מצד שני, הלוואי שהייתי יכולה לקבל קצת מהרוגע הזה של חגית ולדאוג פחות.
דוד לעומתה, קצת יותר דואג. בתחילת המלחמה הוא נסע עם הילד להוריו, שם נראה היה שיש פחות אזעקות מאשר ברמת גן. חגית לא התנגדה לנסיעה עם הילד בימים שלו ורק ביקשה שדוד יחזיר לה את הילד לדירתה בימים שלה. תפקוד סביר בתוך כאוס.
לפני כשבוע דוד חזר לרמת גן והודיע לחגית שהוא בביתו והיא מוזמנת לקחת את הילד בשעה הרגילה.
חגית התנגדה והורתה לו ״אתה תביא את הילד אלי עד השעה 12:00״. ״תבואי לקחת אותו״ דוד ביקש, ״יש לי פגישות בזום״. היא סירבה. הילד נשאר אצל דוד במשך יומיים כי חגית לא הסכימה לבוא לקחת אותו.
הם גרים חמש דקות אחד מהשני. חמש דקות. אבל פרינציפ, כידוע, לא בנוי על מרחקים. הוא בנוי על אגו.
חגית סירבה לבוא. והילד נשאר אצל דוד ביומיים של חגית. כי אמא שלו לא הסכימה לנסוע חמש דקות.
ביומיים לאחר מכן הילד ממילא שהה עם דוד לפי ההסכם.
3#. משטרה
וביום הרביעי חגית הלכה למשטרה הציגה סעיף בהסכם שהתייחס לתקופה בה הילד היה תינוק ושהה עם דוד שעות ספורות בכל פעם וביקשה להגיש תלונה על הפרת הסכם וביקשה את עזרת המשטרה להחזיר לה את הילד.
כשהשוטר התקשר לדוד, הוא היה בעיקר מבולבל. ובצדק. ״תגיד״ שאל אותו דוד, ״היא נסעה לתחנת המשטרה בצד השני של העיר, במקום לבוא לקחת את הילד?״
השוטר, כנראה, לא עבר קורס בפסיכולוגיה של גירושין. אבל גם בלי זה, יש גבול לכמה זה הגיוני. הילד נשאר אצל דוד שבוע שלם.
וחגית כתבה לו במייל ״הקשר שלי עם הילד לא ייפגע גם אם שבוע לא אראה אותו, העיקר שתלמד שאתה לא קובע את הכללים״.
זה משפט שצריך לקרוא פעמיים כי הוא חושף הכל. לא הילד במרכז. המאבק במרכז. השליטה חשובה. וזה הרגע שבו חוזה הופך לכלי נשק.
בסוף, ודרך מעורבות של צד ג, הם הגיעו להסדרה לתקופת הפסח, מי מביא ומי לוקח ומתי. וכך, כמו בכל מלחמה, מישהו צריך להושיט חבל כדי שמישהו אחר יוכל לרדת מהעץ.
ואם בסיפור הזה הפרינציפ לבש צורה של מיילים, חסימות ומשטרה, בסיפור השני הוא עלה על הכביש עם ילד בן שש באמצע אזעקות.
4#. כי מצפון תפתח ברכה
רינה ועמי מתגוררים בדרום הארץ. הם נפרדו לפני כמה חודשים מיוזמתה ועמי ניסה בכל הזדמנות לשכנע אותה לחזור, אבל היא היתה נחושה. הם התחילו הליך גישור שנעצר, כמעט כמו כל דבר, בגלל המלחמה.
עמי לקח את הילד בכל פעם לכמה שעות כי בדירה של רינה יש ממ״ד ואצלו אין. הוא לא צריך ממ״ד, אבל לרינה זה חשוב ועמי התחשב. לפחות בהתחלה. אולי חשב שזה יסייע לו להחזיר אותה.
השבוע אביה של רינה אושפז בבית חולים והיא ביקשה ממנו לשמור על הילד לכמה שעות כשהיא שוהה בבית החולים.
כעבור כמה שעות רינה סימסה לעמי שהיא בבית ואפשר להחזיר את הילד. עמי לא ענה. לא להודעה ולא לטלפון. הילד בן 6 ועוד אין לו טלפון משלו ורינה התחילה להילחץ.
אחר הצהריים כשהיא ניסתה שוב להתקשר הילד ענה וסיפר לה שהוא עם אבא בבית מלון. רינה הופתעה. בעיר בה הם מתגוררים אין בתי מלון. מסתבר שעמי לקח עימו את הילד לצפון כדי לפגוש רב שיתן לו ברכה לשלום בית.
״למה לא אמרת לי שאתה לוקח אותו לצפון״ סימסה לו רינה וקיבלה תשובה פשוטה ״לא שואל אותך״. הילד חייג אליה מהטלפון שלו ועדכן שהם ישנו במלון ויחזרו מחר.
רינה לא ישנה בלילה הזה לא רק בגלל הטילים מאיראן לדרום הארץ, גם בגלל הטילים של חיזבאללה לצפון. ועמי הקפיד לא לענות לה – לא להודעות ולא לטלפון.
למחרת, וככל הנראה לאחר שעמי קיבל את הברכה מהרב, הוא דווקא עדכן את רינה שהם חוזרים ופתח בנסיעה מהירה מהצפון לדרום.
בכל פעם שרינה התקשרה בדרך הארוכה הזו נשמעו אזעקות ברקע, ולמרות זאת עמי המשיך בנסיעה ואמר לה ״השם שומר עלינו״.
הם הגיעו בשלום. ״את רואה״ אמר לה עמי בחיוך ״הברכה עבדה השם שמר עלינו״. רינה לא טרחה לענות. הם בכלל חילונים. את רגעי האימה שהיא חוותה יהיה קשה מאוד למחוק.
והנזק לילד לא תמיד נראה מיד. לפעמים הוא יושב בשקט עמוק בתודעה של הילד. בתחושה שהוא כלי במאבק. שהוא לא מרכז הסיפור, אלא האמצעי.
הסיכוי לשלום בית ירד לאפס. אבל אולי הברכה תעבוד. כי למה לא להוסיף קצת אמונה למציאות שכבר איבדה כל קשר להיגיון.
ובעודי כותבת את הבלוג הזה, ספוטיפיי בחר לי את “מלחמות כבר לא קורות בחורף”. וחשבתי לעצמי כמה זה מדויק. כי מלחמות כבר לא קורות רק בחורף, ולא רק בין מדינות. הן קורות גם בסלון, במיילים, בוואטסאפ שנחסם. והן תמיד נגמרות עם ילד אחד שמשלם את המחיר, כי שני מבוגרים סירבו להפסיד.
קראתי את שני הסיפורים, עצוב שזה, כאחת שהייתה בזוגיות עקומה עם בן זוג עם אגו מנופח שהרעיל את הבת המשותפת שלנו נגדי מגיל צעיר מאוד עד כדי כך שהילדה היתה נשק בידיים שלו שכוון אלי. את כל המלחמות שהוא עשה נגדי היו על גב הילדה שלנו.