1#. זה קרה בטעות
היא לא מצאה מאהבת. היא מצאה מייל. וזה הספיק כדי לפרק נישואים ארוכים.
ישבתי השבוע במשרד עם אישה שבורה, שגילתה שגן העדן הפרטי שלה היה בעצם תפאורה בתוך סרט שהיא אפילו לא שיחקה בו את התפקיד הראשי.
כמו הרבה טרגדיות, גם לדלית זה קרה בטעות. היא חיפשה קובץ במחשב המשותף ומצאה מייל שאמיר שלח לעצמו. לא לאישה אחרת, אלא לעצמו, אבל מה שהיא קראה שם טלטל את עולמה.
דלית ואמיר נשואים 22 שנים. היא מורה, הוא עובד בחברה ממשלתית, זוג סטנדרטי – שלוש בנות, דירת חמישה חדרים עם משכנתא בפתח תקוה, נסיעה משפחתית לחו״ל בקיץ ומינוס קבוע בחשבון הבנק שמדי פעם כוסה בהלוואה או עזרה מהוריה.
דלית חשבה שיש להם חיים מאושרים. לא חיים גרנדיוזים אבל טובים. היא אף פעם לא קינאה בחברות שלה ותמיד שמחה בחלקה והיתה אישה אופטימית.
חשוב לה לומר לי שהיא לא חיפשה כלום. היא לא חיטטה ולא עקבה, ולא בדקה לו את הטלפון. היא שכחה את הלפטופ שלה בעבודה ונכנסה למחשב שלו כדי לשלוח לעצמה קובץ.
קליק אחד מיותר.
ומכתב. מייל שהוא כתב לעצמו. ומכאן, כמו באגדות רעות, כבר אי אפשר היה להחזיר את הזמן לאחור. כי במייל הזה הוא כתב אמת רגשית ועירומה, שלא נועדה להיקרא.
2#. המכתב
זה היה מכתב שנכתב בדם ליבו לבחורה שעבדה איתו לפני 18 שנה, במקום העבודה הראשון שלו מיד אחרי שהתחתנו. הוא כתב לאותה דמות מהעבר שמעולם לא היה ביניהם כלום, אבל מאז שהוא פגש אותה – רק היא בלב שלו.
הוא התוודה במכתב שבכל פעם שהוא שוכב עם אשתו, הוא עוצם עיניים ומדמיין אותה. הוא תיאר איך הוא מדמיין שהיא זו שהייתה אמורה להיות האמא של הבנות שלהם, שהן היו צריכות להיות דומות לה והיה מעדיף שיהיה להן את העיניים החומות המלוכסנות שלה ולא את העיניים הכחולות העגולות של אימן.
הוא כתב לה מכתב מדהים ומלא אהבה ותיאר איך הוא רואה אותם עושים אהבה באיים רחוקים בזמן שהוא יושב עם אשתו בסלון וצפה בחדשות, והוסיף וכתב שתמיד חשב שהיא האשה המושלמת ורצה לאזור אומץ ולהציע לה לצאת איתו לשתות יין אבל הוא פחדן ומעולם לא העז להציע לה שום דבר חוץ מלהכין לה קפה אם במקרה גם היא היתה בפינת הקפה כשהוא היה שם.
3#. גבר מופנם
דלית תמיד חשבה שאמיר הוא גבר טיפוסי שלא ממש יודע להביע רגשות. כזה שפעם בשנה ביומולדת קונה לה בושם ומצרף פתק עם ברכה ״לאשתי יומולדת שמח באהבה מבעלך״. והיא חשבה שזה המקסימום שלו. יש גברים כאלו, שלא טובים בהבעת רגשות. ואמיר היה טיפוס מופנם. מסתבר שמאחורי המופנמות שלו היו רגשות שדלית מעולם לא זכתה לקבל ממנו.
היא ישבה מולי והעיניים שלה, שעד לפני שבוע היו עיניים של אישה שבטוחה בבית שלה, היו כבויות. ״חשבתי שבנינו אימפריה״ היא אמרה לי בקול רועד. ״שלוש בנות מדהימות, בית שתמיד פתוח לאורחים, מסורת של ארוחות שישי שכולם מחכים להן. חשבתי שאנחנו הצלחה. חשבתי שהבנות שלנו גדלות לתוך מודל של זוגיות יציבה ואוהבת״.
ועכשיו היא לא יכולה להסתכל עליו. לא על הדרך שבה הוא מכין לה קפה בבוקר, לא על איך שהוא מחבק את הבנות כשהן חוזרות מהצבא או מהלימודים. כי בכל מחווה כזו היא מחפשת את הזיוף. היא כבר לא מאמינה לאף מילה שלו. היא אפילו שונאת אותו.
4#. אי אפשר לחזור
כשאמיר חזר מהעבודה דלית קראה לו לחדר והראתה לו את המכתב. הוא הסביר שזה סתם תרגיל בכתיבה שהוא מעולם לא בגד בה ובכה ואמר שהוא מצטער שהיא קראה את זה אבל זה באמת כלום ושום דבר. שזה סתם ״קראש״ ישן שמעולם לא מומש, ושזה לא אומר שהוא לא אוהב אותה. הוא התחנן שלא תפרק את המשפחה היפה שלהם, ושלא תהרוס לבנות את הבית בגלל מילים שנכתבו למגירה וירטואלית לפני שנים.
אבל דלית כבר לא יכלה לחזור לאחור. היא רצתה כזו אהבה. היא רצתה מישהו שיאהב אותה כמו שאמיר אוהב את הבחורה ההיא. מישהו שירצה לעשות איתה אהבה באיים רחוקים. מישהו שיחשוב שהיא הכי יפה בעולם.
והיא גם לא רצתה שאמיר ישחק את המשחק. מה שהיא קראה גרם לה לדעת את צפונות ליבו. את הרהורי הלב הכמוסים שלו, אלו שבדרך כלל אין לנו שום גישה אליהם.
כבר מבראשית כתוב שמי שאוכל מעץ הדעת מגורש מגן עדן ושנגיסה מפירות עץ הדעת גוזרת על האישה גירוש מגן עדן ועצב ואין דרך חזרה.
5#. האם אנחנו צריכים לדעת הכל?
שאלתי את דלית אם היא מצטערת שקראה את המכתב כי יש דברים שאולי לא צריך לדעת. שלא בכדי הרהורי לב הם כמוסים וחסויים ואנחנו בוחרים למי לתת להם גישה. שאולי לפעמים עדיף לא לדעת את האמת אם לא מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בידיעה.
זו הסיבה, כך הסברתי לדלית, שהרבה נשים וגברים בוחרים להעלים עין. לא לבדוק, לא לשאול ולא לחפור כדי לא לגלות שלדים בארון. כאלו שברגע שמוצאים אותם אי אפשר להחזיר.
אבל דלית היתה נחושה. המכתב הזה אמנם ניפץ לה את אשליית השלמות המשפחתית אבל גם הראה לה שיש אהבה אחרת. שגם גבר כמו אמיר יכול להיות הכי רומנטי בעולם עם האשה הנכונה, וכזה גבר היא חשבה שמגיע לה. והיא גם כל כך כעסה על אמיר ששום דבר מהאהבה שהייתה לה אליו לא נשאר.
ואמיר המשיך להתחנן שתסלח לו ולומר שלא קרה כלום. והוא צדק, אגב. שום דבר כנראה לא קרה. ובכל זאת יש דברים שמרגע שהם נחשפים כבר אי אפשר לחזור לאחור.
וכאן עולה השאלה הלא נוחה, זו שאף אחד לא אוהב לשאול בקול רם – האם אנחנו צריכים תמיד לדעת הכל?
אולי לא כל מה שאמיתי צריך להיחשף. ואולי לא כל מחשבה היא בגידה. ואולי יש סיבה טובה מאוד לכך שמבראשית הוזהרנו מעץ הדעת ומהגירוש מגן עדן.
גן העדן הזוגי בנוי, במידה מסוימת, על עיוורון מוסכם. על זה שלא כל הרהור עובר בדיקת פוליגרף. שלא כל פנטזיה זוכה לדיון פתוח. שלא כל אמת פנימית מחויבת בפרסום. מחשבות הן טריטוריה פרועה. לא ממוסדת, לא תמיד נאמנה. לא תמיד מוסרית, ולעיתים לא מעשית.
והשאלה האמיתית היא לא האם מותר לחשוב. אלא מהו מחיר הידיעה.
דלית לא יכולה לא לדעת את מה שהיא יודעת. ואמיר לא יכול למחוק לה מהזיכרון את מה שהיא קראה.
ואולי כאן הטרגדיה האמיתית. לא הבגידה שלא הייתה. אלא הידיעה. לא כל עץ דעת נועד לאכילה. ולא כל גירוש מגן עדן שווה את המחיר.
עץ הדעת של ימינו הוא לא תפוח. הוא מייל, וואטסאפ, היסטוריית חיפושים. והפיתוי לנגוס בו גדול מתמיד.
יש מחשבות שצריכות להישאר מחשבות. יש פנטזיות שתפקידן להתפוגג. ויש מיילים שהיו צריכים להישאר נעולים במגירת הנפש.
כי זוגיות לא שורדת רק על אמת. היא שורדת גם על חסד. על שתיקה. ועל הידיעה העמוקה שלא הכול חייב להיאמר, רק מפני שהוא קיים. ובכל זאת דלית העדיפה לדעת.
ומה איתכם – הייתם מעדיפים לדעת ?
רות יקרה תודה רבה לך על עוד שבוע שזיכית אותנו לקרוא את המילים שמאחורי המילים🩷
אם אכן מדובר בסיפור אמיתי נשמע שדלית הייתה צריכה רגע כזה כדי להצדיק לעצמה פירוק ועזיבה. לא עוזבים בשביל מכתב שמעולם לא נשלח. מי שנשוי 20 פלוס שנה יודע שללב יש לפעמים רצונות משלו. וזה בסדר לדמיין.
החיים ביניהם היו יבשים והיא רצתה חיים חדשים. זה הסיפור.
פצע שנשאר לתמיד, גם אם לא היה מימוש אלא רק פנטזיה
עברתי עם אישתי, היינו בטיפול, היא סלחה, חזרנו
ועדיין – בלב ליבי אני בטוח שהצלקת עדיין שם
הכי עצוב ששניהם צודקים… מבינה אותו ומבינה אותה.
תירוץ עלוב שגם לא היה עובר במשפט רצח. הרהורי לב אינם קבילים בשום מקום. אז שתגיד שיש לה מישהו ולא תחפש הצדקה לרצון להתגרש.
הדבר היחיד שיעכול לעזור להם – הוא טיפול! על מה בדיוק היא כועסת עליו? על זה שיש לו מחשבות ודמיונות שלא סיפר לה? היה יכול בכלל לספר? אז הוא לא כתב למישהי, אלא לעצמו. מצד שני – הוא צריך להבין שזה בעייתי ובלתי אפשרי, שאשתך תצטרך לחיות מתוך השוואה לדמות דמיונית, שאין לה שום סיכוי להשתוות אליה, כי פנטזיה תמיד חזקה ממציאות. לכן הם צריכים ללכת לטיפול, אישי וזוגי ביחד, שילמדו לקבל אחד את השניה, להכיר את ההבדל שבין דמיון למציאות, ואז לחוות אחד את השניה באמת!