1#. הדרכון של הנערה
הייתי השבוע בדיון בבית המשפט. אחד הנושאים היה התנגדות האב שהאם תטוס לסוף שבוע בפריז עם בתם, נערה בת 17. הטיול כבר הובטח לה לאחר שהאב אישר את הנסיעה, ואף נרכשו כרטיסי הטיסה אבל אז הוא החליט שהוא מתנגד ושהדרכון של הנערה נשאר ברשותו.
העילה הרשמית לסירוב היה הפסד שני ימי לימודים. העילה האמיתית היתה התעמרות שיטתית בילדים, במיוחד בבת הבכורה שהיתה הכבשה השחורה שלו, כנראה כי לא חששה לומר לו את דעתה עליו. השופט, שכבר מכיר את ההתנהלות, אישר את הנסיעה והורה לאב למסור לאם את דרכונה של הנערה.
2#. הדרכון האמריקאי של ג׳ני
בלי קשר היתה אצלי השבוע ג׳ני, שעלתה ארצה מארה״ב לפני 20 שנה. מאז עלייתה היא עובדת בחברות הייטק, והתקדמה עם השנים עד שהיא אוחזת היום במשרה בכירה.
עבודתה של ג׳ני כרוכה בנסיעות של כמה פעמים בשנה ובכל נסיעה אבנר בעלה נוהג להוציא לה את הנשמה. לפני כל טיסה אבנר אומר שהיא טסה ״לעשות חיים״ וגורם לג׳ני לשוב ולהצטדק שהיא חייבת לנסוע כחלק מהתפקיד. עוד הוא אומר שהיא ״נוטשת״ את הילדים ושלא אכפת לה מהם. משפטים שלחצו לג׳ני תמיד על בלוטת הדמעות ועל כפתור רגשות האשם שיש כמעט לכל אמא שאוחזת בקריירה.
במהלך שהותה בחו״ל אבנר דרש מג׳ני לצלם לו היכן היא נמצאת ולתת לו דיווח על בסיס כמעט שעתי מה היא עושה. והיא עשתה הכל כדי שיהיה רגוע ושקט ושהילדים בבית לא יסבלו כי אבנר ב״קריזה״.
״הוא קנאי״ היא אמרה לי, ואני מיד הוספתי ״ונרקסיסט״. הצורך שלו בשליטה זעק נרקסיזם. ״ועוד לא שמעת הכל״ היא ענתה.
גם אבנר עובד בחברת הייטק אבל בתפקיד זוטר יחסית ומשתכר שליש ממנה. את חשבון הבנק המשותף הוא מנהל ביד רמה ובצייקנות יתרה. והשיא – הוא לא מסכים שהיא תטוס לבקר את משפחתה בארה״ב אלא אם הם רוכשים עבורה את הכרטיס.
וג׳ני מצד אחד מפחדת להמרות את פיו ומצד שני מתביישת לבקש מהוריה לרכוש עבורה כרטיס. וככה היא מצאה את עצמה אשה בת 45, בכירה בהיי טק ובלי יכולת לטוס להוריה שהולכים ומזדקנים במיאמי.
השיא, שגרם לה לקבוע את הפגישה איתי, היה כשהוא העלים לה את הדרכון האמריקאי לפני נסיעת עבודה לניו יורק. הוא הכחיש אבל ג׳ני כבר הכירה את העונשים הפאסיביים שלו. שתיקות ודברים שנעלמים פתאום כשהוא כועס.
הטריגר האחרון לעונש היה שג׳ני קיבלה עובדת מצטיינת, ולא רק שאבנר לא פירגן לה הוא גם עשה פרצופים ואמר שהיא קיבלה את זה על חשבונו ועל חשבון הילדים. וג׳ני ענתה שאם ככה את הטסלה שהוא קנה לעצמו מהבונוס הקודם שקיבלה הוא קנה על חשבונה. היא לא ידעה איך היה לה אומץ לענות לו ככה, כנראה מהתסכול והאכזבה על חוסר הפירגון. על המשפט הזה היא קיבלה טיפול שתיקה של שבוע וחצי והעלמת הדרכון האמריקאי.
בסוף היא דאגה לאישור על הדרכון הישראלי וטסה בלי האמריקאי אבל זה היה הקש שלה.
ופתאום הבנתי שהדרכון הזה, שהוא לכאורה רק חוברת קטנה עם תמונה לא מחמיאה ותור ארוך בנתב״ג, היה מאז ומתמיד הרבה יותר ממסמך נסיעה. הוא היה כלי שליטה.
3#. ואשתו.
ואני, שבדיוק טסתי לפריז לסופ״ש קצר ויצאתי מהארץ עם הדרכון הישראלי ונכנסתי לפריז עם הדרכון האוסטרי בתור של האירופאים, נזכרתי שפעם זה לא היה אפשרי בכלל. עבור רוב הנשים בעולם המערבי, דרכון אישי היה פחות ״זכות בסיסית״ ויותר רעיון מהפכני ובלתי מושג.
עד תחילת המאה ה-20, נשים נשואות בכלל לא נחשבו לישות משפטית נפרדת. ובמילים פשוטות: היית קיימת, אבל בעיקר כנספח. גם בדרכון. נשים רבות הופיעו תחת הכותרת המקוממת: מר ג׳ון דו ואשתו.
ואשתו.
בלי שם, בלי זהות, בלי עצמאות. אשתו היא רק הערת שוליים זניחה בדרכון של בעלה. ע״ע סיפורה של שפחה.
אבל זה לא הכל. דרכונה של אשה נשואה היה תקף רק אם בעלה נסע איתה. כלומר, אישה נשואה יכלה ואף נדרשה ללדת ילדים, לנהל בית ולשרוד מחוך במאה ה-19, אבל לא היתה מספיק אחראית כדי לעבור גבול לבד.
בארה״ב קמו נשים כמו רות הייל ודוריס פישרמן שנלחמו בשנות ה-20 של המאה הקודמת על הזכות המהפכנית להנפיק ולהחזיק דרכון שנושא את שמן. בלי להיות ״אשתו של״.
מחלקת המדינה האמריקאית טענה אז שאישה עם שם משפחה שונה משל בעלה עלולה לגרום ל״מבוכה״. כאילו שהבעיה האמיתית בעולם לא הייתה מלחמות ואפילו לא עוני, אלא פקיד גבול נבוך…
ורגע לפני שאנחנו שוב מתפעלים מאירופה ה״נאורה״, כדאי לזכור:
בצרפת נשים קיבלו זכות לעבוד ולפתוח חשבון בנק בלי אישור מהבעל רק ב-1965. באוסטריה ב-1975, ובשווייץ רק שנים אחר כך, בוטלה ״חובת הציות״ של אישה לבעלה. כן, זה היה מונח משפטי אמיתי. לא שם של סדרת נטפליקס תקופתית.
ובבריטניה, רק בתחילת שנות ה-80 בוטלו סופית הנהלים והפרקטיקות שהותירו נשים נשואות תלויות במעמדו או בהסכמתו של הבעל לצורך הנפקת דרכון עצמאי. עד 1988 אפילו עוד הונפקו דרכונים משפחתיים שבהם האישה הופיעה כנספחת לבעלה.
אדם כבר נחת על הירח, מייקל ג׳קסון ומדונה כבר היו כוכבי על, מחשבים אישיים כבר היו בבתים, אבל אישה עדיין הייתה צריכה אישור מבעלה כדי לקבל דרכון.
ודווקא כאן, בישראל הצעירה והמתפתחת של שנות ה-50, חוק שיווי זכויות האשה וחוק הדרכונים העניקו לנשים זכות מלאה לדרכון עצמאי. בלי חתימה גברית, בלי חסות, ובלי להופיע בתור “ואשתו”. (אלא אם את נשואה לנרקסיסט, ואז את עדיין עלולה להיתקל במגבלות שקשורות לדרכון גם בשנת 2026..)
אז בפעם הבאה שאתן עוברות בביקורת דרכונים, תזכרו: לסבתות שלכן זה לא היה מובן מאליו לשאת דרכון. לפני פחות מ-100 שנה לא היתה לנו זכות לדרכון משלנו. והדרכון שיש לכן עכשיו, הוא לא רק אמצעי לצאת ולהכנס למדינות. הוא גם לא רק השער לחופש. הוא הוכחה לכך שנשים נאלצו להילחם אפילו על הזכות להיות אדם עצמאי.
וטיסה טובה לכולנו. רצוי בלי צורך באישור יציאה מאיזה ג׳ון דו.
לגבי דלית, לא הייתי מתרגשת מהמכתב הזה בכלל.
סתם פנטזיה על מישהי שקיימת במוחו.
החיים הם לא שחור ולבן, לפחות לא אצלי