תוכן העניינים
׳הוא ידע בדיוק מה לא מסוכן׳. מיקי ישבה מולי ואמרה את זה כמעט בלחישה, כאילו היא חושפת סוד מקצועי ולא את זה שבעלה הצמיד אותה לקיר. 'הוא רופא', היא אמרה, 'הוא ידע בדיוק כמה חזק אפשר לחנוק בלי להשאיר סימנים'. זה הרגע שבו הבנתי שלאורן אין בעיית עצבים. יש לו דוקטורט בשליטה.
1#. דברים שאפשר להסביר
היא היתה בהלם מפרץ האלימות הזה שהגיע אחרי שהיא השאירה ערימת כביסה לא מקופלת על הספה בסלון והלכה לעבודה. כשהיא חזרה הכביסה היתה מקופלת בדייקנות ואורן היה בהתקף זעם. ואז, כשראה את המבט ההמום והדמעות על פניה, הוא נבהל מעצמו ועזב אותה. היא אמרה לו שהיא נוסעת להוריה. והוא בכה והתחנן והסביר שזו הייתה בסך הכול מחאה שהוא רופא, שיודע בדיוק מה מסוכן ומה לא.
וכשבן אדם לובש חלוק לבן, כולנו נוטים להאמין לו. גם כשהידיים שלו היו על הצוואר שלך.
כי הוא לא הכחיש. להפך. הוא הסביר. הוא לא התכוון לפגוע. הוא רק איבד שליטה לרגע. זה לא היה ״חנק מסוכן״. הוא הרי יודע אנטומיה. והיא סלחה. כי הוא בכה. כי הוא התנצל. כי הוא ידע להסביר.
אחר כך נולדו שני הילדים.
מיקי סיימה לימודי ראיית חשבון מפרכים והתקבלה לפירמה גדולה, ניהלה חיים שמבחוץ נראו כמו הצלחה מסחררת. אורן הוא רופא בבית חולים. מאוד מוערך. מנתח מבריק ומבוקש. זוג נורמטיבי. חכם. משכיל. כזה שאף אחד לא מעלה בדעתו מה קורה אצלו בבית.
2#. הטריגר שהוא הכיר טוב מדי
כשהם רק התחילו לצאת היא סיפרה לו שבגיל 9 אבא שלה היה מעורב בתאונת דרכים. היא תמיד היתה ילדה של אבא, וכשאמא שלה סיפרה לה שהוא עבר תאונה, עולמה חשך עליה. בסוף הוא יצא חי אבל התמונה שלו מחובר לצינורות בבית החולים עם פנים מלאות שטפי דם צילקה את נשמתה.
מאז יש לה פחד גדול מכבישים. רק בגיל 21 היא הוציאה רשיון נהיגה אחרי שאביה שכנע אותה שהיא חייבת להיות אשה עצמאית ולא לתת לפחדים לנהל לה את החיים. ומאז היא נוהגת אבל בזהירות קיצונית.
והוא ידע והשתמש בזה. לא בהתחלה. רק אחרי שהבן הבכור נולד והוא ידע שהיא עוד יותר חרדה כשהילד איתם הוא התחיל לנהוג בפראות. ואם היא העירה, או שנמלטה מפיה קריאת בהלה מעקיפות מסוכנות והיצמדות לרכב שלפניו והאצות פתאומיות – הוא ממש כעס ואמר שהיא חולת נפש וטראומטית ובגללה תקרה תאונה ושתתן לו לנהוג כי הוא יודע לנהוג טוב מאוד.
בהתחלה היא לא שמה לב שזה דפוס אבל בכל פעם שהם נסעו להוריה בירושלים או לארוע משפחתי מהצד שלה הוא רב איתה על איזו שטות ואז פצח בנהיגה פראית במיוחד וכשהם הגיעו היא היתה חיוורת ומותשת ואמא שלה שאלה מה קרה והיא חייכה חצי חיוך ואמרה שהכל בסדר. והוא ליטף אותה בגבה ואמר להוריה בקול אמפתי ״תמיד קשה לה עם נסיעות ארוכות״ והיא לא רצתה להדאיג ורק הנהנה בשקט.
אבל כשנסעו להוריו בחיפה, הוא נהג בזהירות וברוגע כמו מורה לנהיגה. היה לו חשוב להגיע אליהם ״במצב רוח טוב״.
הנהיגה שלו לא היתה אימפולסיבית, היא היתה אמצעי להתעלל בה והוא היה בשליטה מלאה על מידת הפחד שלה. וכך בדרך להורים שלו הוא נהג כמו מלאך, ובדרך לשלה – כמו מלאך המוות.
3#. הנדסת ילדים: הנסיכה והאפס
כשהילדים היו קטנים הוא היה אבא מקסים, כשהיה נוכח. התורנויות בבית החולים השאירו לו מעט מאוד זמן להיות אבא. ולמרות שמיקי היתה רואת חשבון עם עבודה תובענית, האחריות לגידול הילדים הוטלה על כתפיה והיא נעזרה במטפלות ובייביסיטריות כשהיה צריך. אורן הבהיר לה מראשית חייהם שהקריירה שלו כרופא לא מאפשרת לו לקחת אחריות על הבית והילדים והכל מוטל עליה.
כשהילדים גדלו הבן הגדול אובחן עם הפרעת קשב. אורן, שלא קיבל את ״רוע הגזירה״ התנהג כאילו הילד אשם שיש לו הפרעת הקשב וכינה אותו ״אפס״ ואמר לו שוב ושוב שלא יצא ממנו כלום כאילו מדובר באבחנה רפואית ולא באלימות.
הבן גם התחיל לפתח טיקים בפנים וכשמיקי ניסתה לדבר איתו ואמרה לו שהוא עושה נזק לילד, לפעמים הוא הבטיח שיפסיק ולפעמים כעס שהיא מעירה לו ואמר שזה הכל מהגנים שלה. וכשהיא אמרה לו שהפרעת קשב זו לא מחלה ושלו עצמו יש OCD הוא ענה שאין לו שום OCD והוא פשוט לא יכול לסבול את הברדק שלה.
הבת הייתה הנסיכה שלו. היא היתה תלמידה מבריקה והוא הכניס לה לראש מגיל צעיר שהיא תהיה רופאה כמוהו. הילדה למדה מהר מאוד באיזה צד כדאי לה לעמוד.
בלי שאף אחד אמר את זה בקול, הבית התחלק. ילד אחד שנמחץ. ילדה אחת שמורמת. ושניהם, כל אחד בדרכו, שילמו מחיר.
4#. שיטת הלילות הלבנים
עם השנים ואחרי שעברו לדירת הגג החדשה והיפה אורן הפך ליותר ויותר מתוסכל מדברים קטנים. למה לא שמת מכסה על הסיר והכיריים התלכלכו, למה קנית שקיות פח בלי שרוך, כל שטות כזו הוא הפך למריבה שאיכשהו בסופה הוא היה הנפגע וכאות מחאה עבר לישון באותו לילה בחדר העבודה הקטן.
וכשאורן נפגע, שנתו נודדת. וכששנתו נודדת, גם מיקי לא אמורה לישון. וכך בלילות בהם הוא נדד מחדר השינה וגם שנתו נדדה, הוא נהג להכנס באמצע הלילה לחדר השינה בו הוא ישנה, להדליק את האור, ולדרוש לדבר עכשיו על המצב. לא מחר. לא בבוקר. עכשיו.
לילות לבנים בלי שינה הפכו לשגרה של אחת לשבוע – שבועיים. והימים שאחריהם היו למיקי ימים של תפקוד מרוסק. היה לה קשה להתרכז והיא הרגישה בתוך בועת תשישות.
רק בשנה האחרונה מיקי הבינה שזו שיטה. לא אקראיות. לא רגישות יתר. ולכן התחילה לנעול את דלת חדר השינה כשאורן הלך לישון בחדר העבודה.
ואז אורן עבר לשלב הבא.
אפליקציית הבית החכם נתנה לו פתרון אלגנטי. הוא לא היה צריך לצעוק. לא לדפוק בדלת. רק להדליק את האור באמצע הלילה. ולכבות. ולהדליק שוב ושוב עד שהיא יצאה מהחדר, מותשת, מתחננת שיפסיק. ואז, כמו תמיד, הוא דרש לדבר. ושוב לילה בלי שינה.
לאורן לא היתה שום בעיה לתפקד בלי שינה. שנים של תורנויות בבית החולים לימדו אותו לחיות על פירורים של שינה והוא ראה ביכולת הזו כוח על. אבל הוא גם ידע שלמיקי קשה לתפקד בלי שינה, והפיק הנאה מהיכולת שלו ללחוץ על הנקודות החלשות שלה. כמו עם הנהיגה.
5#. גנים דפוקים
במריבה האחרונה כשהוא גילה כתם של אקונומיקה על ג׳ינס שהוא אוהב הוא שוב חטף התקף זעם.
הילדים היו במטבח. הם כבר בני 14 ו־15 ואכלו ארוחת ערב על האי הגדול והיפה שהפריד בין המטבח לסלון. אורן הגיע עם הג׳ינס ביד וצעק ״אמא שלכם אישה מאוד מאוד רעה ומאוד מאוד טיפשה״. הם הביטו בו בשתיקה. וגם מיקי עצרה לרגע את הכנסת הכלים למדיח –
ואורן, שחש שכל הבמה שלו, הוסיף וצעק שחבל שערבב את הגנים שלו עם שלה. ושהם יסבלו כל החיים מגנים של אמא רעה וטיפשה, ושהוא כרופא יודע שמגנים דפוקים אי אפשר לברוח.
ואז קרה משהו שלא קרה קודם.
הבן נעמד על רגליו. הילד שכל חייו שמע שהוא אפס. ״תסתום כבר את הפה״ הוא אמר לו. ״אתה מתעלל בה״.
הבת התחילה לצרוח על הבן ״תסתום אתה את הפה, איך אתה מדבר לאבא״, ואז פנתה למיקי וצעקה עם דמעות של תסכול ״למה את רבה איתו כל הזמן״.
כל הסצינה הזו ארכה פחות מדקה. אורן השתתק ואז אמר לבן ״תסתום אתה את הפה אפס״ והלך מהמטבח. שני הילדים התיישבו ונראו מובסים ומותשים. ומיקי הביטה על הכל מהצד כאילו היא צופה בסרט שהיא כבר לא משתתפת בו.
6#. כשמיקי לא נעלה את הדלת
בלילה הוא כמובן נדד שוב לחדר העבודה וניסה שוב להכנס באמצע הלילה לחדר השינה. הפעם מיקי לא נעלה את הדלת. היא חיכתה לו ערה. וכשהוא נכנס, היא לא צעקה ולא התחננה שיתן לה לישון.
היא אמרה בשקט – אם אתה לא יוצא מכאן עכשיו, אני מזמינה משטרה. ומחר בבוקר אני ברבנות מתגרשת ממך.
בפעם הראשונה הוא יצא בשקט וסגר אחריו את הדלת. וזה היה הסימן הכי רועש לכך שמשהו נגמר.
למחרת בבוקר היא הגיעה אלי עם עייפות עמוקה של אישה שהבינה סוף סוף את האמת.
זה לא היה ריב ולא מחאה ולא רגישות יתר ולא OCD, זו הייתה אלימות מתוחכמת, מחושבת ומתמשכת.
ואז הגיע הרגע שבו הבן של אמר בקול את מה שהיא לא העזה לומר לעצמה, וזה היה הרגע שבו היא הבינה שכבר אי אפשר להמשיך להעמיד פנים.
***
השבוע בפודקאסט – החלטה. גורלית עם פרופסור דן אריאלי להאזנה לחצו כאן
מזל שהיא הגיעה אליך!
שבת שלום רות יקרה.
תודה על עוד שיתוף מעניין
וואו מה היא עברה מאחלת לה התחלה חדשה ומאושרת .