1#. היא נכנסה לחדר
כמו מישהי שכבר אין לה כוח לכעוס. ואמרה בשקט ״לפני שנה הייתי שלמה, שמחה ומוכנה לחיים החדשים שלי. אבל אז הוא התחנן שנלך לטיפול, שננסה שוב והבטיח להשתנות. והיום, שנה אחרי אני יותר שבורה, יותר תלויה, והרבה יותר פוחדת״.
ככה בדיוק נראית ״שאיבה״ (הוברינג). זו לא שאיבת שומן, אלא היכולת של אדם מתעלל ״לשאוב״ אותך חזרה למערכת הרסנית, להבטיח שינוי, לשחק על כל נקודת חולשה רגשית, להשיג עליך שוב שליטה, ואז להחזיר אותך למצב גרוע יותר מזה שהיית כשהחלטת לעזוב.
2#. היה לה חשוב לספר לי
מי היא היתה פעם. היה נדמה שהיא מנסה להחזיר לעצמה את אותה אשה שנשארה מאחור לפני שנים, את עצמה. היא תיארה ילדה מחוננת, חברותית, חרוצה מאוד ועצמאית.
עוד לפני החתונה חגית הצליחה לחסוך ותמיד הייתה זו שמתכננת, שחוסכת, שעובדת קשה ולא סומכת על מזל.
היא הדגישה שכשהכירה את רמי בגיל 26 היו לה כבר חצי מיליון שקלים בבנק, משרה בהייטק, דירה שכורה בתל אביב, מכונית חדשה, וחשבון חיסכון שגדל מדי חודש.
חגית הייתה אישה שיודעת מה היא שווה ומה היא רוצה. וזה בדיוק סוג הנשים שנרקסיסטים אוהבים במיוחד. הם מוצאים איזה סיפוק חולני בלקחת מישהי חזקה ומבריקה ולגרום לה להתפורר. אבל את זה חגית עוד לא ידעה.
3#. הם נישאו כעבור שנה וחצי,
רכשו דירה עם ההון העצמי שהיה לה לפני החתונה, מתנות שקיבלו מהחתונה ועוד 50,000 שקלים שסבתו נתנה להם וכמובן משכנתא גדולה. רמי עצמו לא הצליח לחסוך למרות שגם הוא עבד בהיי טק בדיוק כמוה. היא לא לגמרי הבינה איך, בהמשך היא תגלה ש״מיכל הכסף״ שלו מחורר והוא לא מצליח לנהל את כספו או לחסוך אותו ומתנהל ביהירות כלכלית חסרת בסיס.
הם עברו לדירה החדשה ומיד ניסו להביא ילדים לעולם. שניהם רצו משפחה וילדים אבל זה לא קרה. בעיות פוריות שהתגלו הצריכו טיפולים לא פשוטים, ובמשך כמעט שנתיים חגית לא הרתה.
בשלב כלשהו הוא התחיל להאשים אותה באכזריות מוסווית – ״מה יהיה? אני לא רגיל להיכשל כל כך הרבה פעמים״ וכשעיניה מלאו דמעות הוא אמר ״רק צחקתי אל תעשי מזה עכשיו סרט״.
אך הכל נשכח, נמחק ונסלח כשהגיע ההריון המיוחל ולא היתה מאושרת מחגית כשנודע לה שאלו תאומים. אבל ההריון הוגדר כהריון בסיכון וחגית נאלצה לבלות את רובו במיטה.
4#. כשהתאומים נולדו
הם החליטו שהיא תעזוב את עבודתה ותקדיש להם את זמנה. כמה חודשים אחרי הלידה היא גילתה שהיא בהריון. ספונטני. קשה לתאר את תמהיל התחושות שאחז בהם – תדהמה, והפתעה ושמחה גדולה וגם חרדה מעוד הריון ועוד ילד כשיש תאומים קטנים בבית.
חגית הכי חששה מעוד שמירת הריון אבל לשמחתה ההריון היה תקין לחלוטין, והתינוקת שנאפתה ברחמה לא הכבידה עליה ולא מנעה ממנה לטפל באחיה התאומים. רמי לא נטל חלק כלשהו בטיפול בהם. הוא היה עסוק בעבודה, וחוץ מלנשק אותם בערב כשחזר מהעבודה, הוא ראה את עצמו פטור מהכל – בכל זאת הוא המפרנס היחיד.
כשילדים נולדים מתוך מאבק זה מרגיש כמו נס. וחגית טיפלה בשלושתם באהבה ובהכרת תודה ובלי אף מילה של תלונה. היה ברור שהיא שם עבורם ולא חוזרת לעבודה.
לרמי הסידור הזה התאים מאד אבל גם איפשר לו להקטין אותה ״כאילו בצחוק״. כל הקטנה כזו הועמסה לחגית על הכתפיים והתחיל להיות לה קשה לטפל בשלושה ילדים כל כך קטנים, לשאת בכל הנטל בבית ולשמוע שהיא ״עושה חיים״ או ש״ככה זה כשלא עושים כלום״ וגם ״את כבר שכחת מה זו עבודה״.
כשהתינוקת היתה בת שנה והתאומים בני שנתיים וחצי היא הודיעה לו שהיא רושמת את שלושתם לגן וחוזרת לעבוד. רמי לא אהב את היוזמה. ״תעשי מה שאת רוצה״ הוא אמר ומיהר להוסיף ״אבל כל מחלה או חופש שלהם מהגן זה עליך. שיהיה לך ברור. אני המפרנס הראשי״.
בחורף הראשון הם היו כל כך חולים והדביקו אחד את השני והיא נאלצה לרוץ איתם מרופא לרופא. כשהתאום החלש יותר אושפז בבית חולים עם סיבוך בריאות, היא ישנה לידו על מזרן כמעט שבוע והכריחה את רמי לקחת חופש ולטפל בתאום השני ובבת. רמי ממש השתגע ושלח לה הודעות שהיא אמא מזעזעת שלא אכפת לה מהילדים ושהם חולים בגלל שהיא חזרה לעבודה וזרקה אותם בפעוטון. ועם כל הודעה כזו חגית הלכה ונמחקה והיה ברור לשניהם שהיא לא חוזרת שוב לעבודה.
5#. האישפוז הזה שינה קצת
את חוקי המשחק. משהו כאילו נשבר ביניהם. בדיעבד אפשר לומר שהיה זה מותה הסופי של החמלה ושעתה השחורה של הנשמה. רמי חש שחגית צריכה ״לשלם״ על כך שהוא נאלץ לטפל בהם לבדו כמה ימים. הוא התעלל בה, והקטין אותה ובז לה ולאימהות שלה ולנשיות שלה ולאיך שהיא נראית, וטען שהסקס איתה גרוע כי היא עושה טובה ושהוא ממילא לא נמשך אליה כי היא מוזנחת. היא חשבה שזה יעבור לו. בהתחלה היא אפילו הסכימה איתו.
״כן, המטבח באמת בלגן״, “אולי הבגדים האלה לא מחמיאים לי״, “אולי אני צריכה להיות יותר יוזמת במיטה.” היא זיהתה את התסכול שלו. אבל רמי הלך ושקע למרירות שחורה שהטילה צל על הבית כולו וחדרה לה כמו רעל מתחת לעור. ואט-אט, היא התחילה לראות את עצמה דרך העיניים שלו, ולהאמין שהיא באמת לא טובה בכלום, ושבלעדיו היא כלום ושום דבר, אשה שהיא כישלון מוחלט אפילו כאמא.
6#. וכשהיא מצאה חבילת קונדומים
אצלו, הוא נשבע שהם “עבורם”, למרות שהם מעולם לא השתמשו בקונדומים וטראומת טיפולי ההפריה גרמה לשניהם להיות תמימי דעה שאם יגיע עוד הריון הוא יתקבל בברכה. ההיגיון כבר לא היה חלק מהתמונה, רק התחושות והיא הרגישה שהיא משתגעת.
אני רוצה שתעצרו רגע כאן ותחשבו על הרגע הזה. למה אישה שמוצאת קונדומים בבית, כשהיא ובעלה מעולם לא השתמשו בהם מאמינה לו כשהוא אומר שזה ״עבורם״? כי הוא כבר הרס את האמון שלה בעצמה לגמרי. כי היא כבר לא יודעת מה אמיתי והיא חיה במצב של ערפול נפשי מתמיד, וזה בדיוק מה שהוא רוצה.
7#. ואז הגיעו מגבלות החשבון.
פתאום כרטיס האשראי שלה לא עובר עקב הורדת מסגרת. פתאום היא צריכה ״לשאול״ אותו אם אפשר לקנות משהו לילדים. פתאום כל קנייה היא ״פינוק מיותר״, והוא מבקר אותה על כל הוצאה שהיא מוציאה וטוען שההוצאות גבוהות מדי.
אלימות כלכלית הוא האמצעי הכי יעיל לשלוט באישה שתלויה בך כלכלית. זו שליטה מחושבת ואכזרית ולא ״ניהול תקציב משפחתי״ או ״אחריות כלכלית״. אבל גם את זה הוא עשה בתחכום.
כי פתאום הוא קנה לה שרשרת יקרה, או הזמין להם מקום במסעדה חדשה והפציר בה להזמין מה שבא לה והוסיף וביקש מהמלצרית בקבוק של יין איטלקי טוב, ואמר שמגיע להם להנות ערב אחד.
חגית ניסתה להנות מהמסעדה והיין אבל כל הזמן חשבה על הפילאטיס.
8#. הוא ביטל לה את המינוי לפילאטיס.
השעה הזו של הפילאטיס פעם בשבוע היתה חלקת האלוהים הקטנה שלה, והוא ידע ובכל זאת אמר שזה תחביב יקר וכרגע זה לא מתאפשר. בקבוק היין שהוא הזמין עלה כמו מנוי של חודש בפילאטיס. וכל הערב היא חשבה רק על זה. על הפילאטיס שנלקח ממנה.
היא התעוררה באמצע הלילה בידיעה שהיא צריכה להיפרד ממנו. היא חשבה על זה המון פעמים בשנים האחרונות אבל בלילה ההוא זה היה ברור לה. ופתאום היא חשה שמחה, ובטחון וציפיה למשהו טוב יותר בעתיד וקמה בבוקר והודיעה לו שהיא נרשמת לפילאטיס.
הוא לא הגיב. ואז לפני שיצא מהבית אמר לה ״אם את חושבת שזה יעזור לך את טועה. מציע לך להתחיל עם דיאטה״, ועוד לפני שהדמעות הגיעו לה מהלב לעיניים הוא יצא. והיא חיכתה שעה הסדירה דופק ונשימה ושלחה לו ווטסאפ – ״אני מתגרשת ממך״.
9#. אחרי שעה הוא חזר הביתה.
עם פרחים. בוכה. מתחנן שתסלח לו. מסביר כמה הוא אוהב אותה וכמה היא מדהימה, ומבקש מכל הלב שילכו לטיפול שיחזיר אותם לדרך המלך ויעזור להם לא להרוס את המשפחה המדהימה שלהם. והיא הסכימה, בטח שהסכימה. תמיד עדיף לתקן מלפרק.
היא לא ידעה שהיא עוברת שאיבה כי במשך חודש שלם רמי היה הבעל המושלם. והם הלכו לטיפול אבל אחרי שלושה מפגשים הוא אמר שהם כבר לא צריכים טיפול והודיע למטפלת הזוגית שהם מאחלים לה זוגיות וסקס כמו שלהם.
10#. כמה שבועות לאחר מכן
התחילה שוב ההתדרדרות. הוא לא ביטל לה את הפילאטיס אבל בכל פעם שהיא הלכה לפילאטיס היא שילמה על זה ביוקר. זה עלה לה בהקטנות ובהשפלות ובעיקר בהערות על האימהות הגרועה שלה. על כמה לא אכפת לה מהילדים, ושהוא חושב שהיא אמא בכלל לא כשירה. והדברים הלכו והתדרדרו והיא ידעה שהוא מתעלל בה שוב. גם הוא ידע.
הפעם היא לא הודיעה לו שהיא רוצה להתגרש. אבל היא התחילה להבין שזו היתה בכלל טעות לחזור. זה לא היה רגע דרמטי של הארה כמו אז, אלא עייפות עמוקה ופחד והידיעה שהיא מביטה במראה וכבר לא מזהה את עצמה.
חגית התחילה לבנות תוכנית. היא הסתכלה על מחירי דירות, התחילה לחפש עבודה, ובעצם הפעולה הזו היא קצת התחילה לחזור לעצמה.
והתחילה להרגיש משהו שהיא לא הרגישה שנים – תקווה שיכול להיות אחרת. תקווה שהיא יכולה לגדל את הילדים שלה בסביבה בטוחה. תקווה שהיא יכולה לחזור להיות האישה שהיא הייתה פעם.
11#. בואו נדבר רגע על ״שאיבה״
אדם שבאמת מתחרט לא מתחנן שתחזרי. הוא נותן לך מרחב, הוא עובר טיפול פרטני, לא זוגי.
הוא לוקח אחריות מלאה, בלי “אבל” ובלי הסברים.
הוא לא מפסיק את הטיפול אחרי חודש, ולא מצפה שתשכחי את העבר, ולא אומר “תתקדמי כבר” כשההבטחות שלו נגמרות. ככה נראית חרטה אמיתית. ואם מה שאת מקבלת זה לא זה – זו לא חרטה, זו שאיבה.
הוא לא רוצה אותך בחזרה מאהבה, אלא כדי להוכיח לעצמו שאת תחת שליטה, שהוא יכול לגרום לך לחזור כשכבר כמעט ברחת. זה מוכיח לו שגם אם יהיה גרוע יותר, בסוף את תחזרי. וזו הסיבה שהשנה שאחרי השאיבה תמיד יותר גרועה. כי המסכה נפלה לגמרי. כי אין עוד צורך “לעבוד על הקשר”. כי המלכודת נסגרה.
האמת הקשה היא שאלימות נפשית וכלכלית היא אלימות לכל דבר, ואדם אלים לא משתנה בטיפול זוגי. הוא רק לומד להיות מתעלל יותר מתוחכם. ״אני מבטיח להשתנות״ זה לא תוכנית פעולה. המילים ״למען הילדים״ הם עוד אמצעי שליטה. ילדים שגדלים בבית מתעלל נפגעים יותר מאשר ילדים שגדלים בבית חד-הורי בטוח.
את לא צריכה להוכיח שניסית “כל דרך”. את לא חייבת להחזיר את הגלגל לאחור רק כדי להצדיק את עזיבתך. אף אחת לא צריכה להקריב את בריאותה הנפשית והפיזית על מזבח הסטטוס המשפחתי.
את גם לא חייבת להצדיק את העזיבה שלך בפני אף אחד. לא בפני המשפחה שלו, לא בפני המשפחה שלך, לא בפני החברות. את לא חייבת לספר את כל הפרטים המביכים כדי “להוכיח” שהוא מתעלל.
את לא חייבת לחכות שהוא יעשה משהו “גרוע מספיק” כדי להצדיק את העזיבה. אך אחד לא יחיה את החיים האלו במקומך ואת לא תחיי פעמיים.
12#. כשחגית סיימה לספר
ראיתי את האישה שהיא הייתה פעם, וגם את זו שהיא תהיה שוב. היה ברור לשתינו שאת הפרק הבא שלה היא תכתוב אחרת. הבטחתי לה שהיא תשרוד את זה, ותחזור להיות האישה שהיתה פעם. החזקה, החכמה, העצמאית, זו שיודעת לאסוף את השברים ולבנות את עצמה מחדש.
***
השבוע בפודקאסט – נצחונות קטנים עם איתן זינגר. להאזנה לחצו כאן.
כל כך נהנית מכתיבה שלך , קוראת וגומעת כל מילה בשקיקה.
בד בבד כל כך מעצבת לקריאת הסיפורים שמסתבר כמה הם מציאותיים כואבים, וכמה נשים חוות מידי יום ביומו את המציאות ההזוייה הזאת ועדיין לא מאמינות בעצמנו כמה אנחנו חזקות, טובות, מוכשרות, אהובות, ראויות בפני עצמנו ללא תלות באחר.
הלוואי ויכולנו לומר שאכן יש מנגנון זיהוי המזהיר אותנו מבעוד מועד נגד אותם טיפוסים הרסניים.
בזמן הקריאה "התלהבתי"- "הנה , זה כמו שהיה אצלי!" ו "בדיוק מה שקורה לי" ואז זה ממש העציב אותי . למרות שאני כבר יודעת שאני לא מקרה פשוט כלומר שאנחנו נחשבים "מקרה מורכב" של גירושין . עובדה שהמגשרות שלנו הודיעו לנו חד משמעית שהן מפסיקות הגישור עד שאני אגיע בליווי עו"ד שישמור על זכויותיי. מצאתי עו"ד מהסיוע המשפטי . אח"כ בפגישת מהות העו"סית אמרה לי בפרטי שעלי לגשת למרכז האלימות במשפחה בעיר מגוריי. לאחר שבועיים שלושה התקשרה ואמרה שלא מאשרים לנו גישור מטעמם בגלל "פערים…." לא זוכרת את המשך המשפט – כי כמו שכתבת- אני מעורערת לחלוטין על מה המציאות . לאחר שבערך 3 אנשי מקצוע אמרו לנו את אותו הדבר – הוא פשוט הכחיש ואמר לי שאני לא מבינה מסרים נכון . שאומרים לי משהו ואני מפרשת אותם אחרת לגמרי ושמעולם לא נאמרו כאלו דברים . הדבר שהכי הכאיב לי בסיפור או במקרה עליו אני מגיבה זה הסיפור עם הקונדומים שכנראה מרוב כאב הדחקתי . אנחנו אישית משתמשים בקונדומים ויום אחד – לא יודעת למה , תחושה פנימית – הלכתי לחבילת הקונדומים במגירה , ידעתי שזו חבילה של 12 והשתמשנו רק בקונדום אחד . נשאר קונדום אחד בודד בחבילה . אפילו כאן אני לא זוכרת בדיוק את המספרים – זה מה שתעתוע מוחי עושה לך. אבל אני זוכרת בוודאות . מיד כתבתי לו הודעה על כך . הוא הכחיש . זה הגיע למצב שהוא האשים אותי , את הילד בן ה 4 ואת הכלבה !! אולי הם אחראים להיעלמות הקונדומים .
איזו טיפשה הייתי ועודני , כי המשכתי להיות איתו אחרי זה . המשפט 'זר לא יבין' מדויק למקרים כאלה . זו השאיבה חזרה לקשר . הפחתת הערך .
כל מה שכתבת בסיפור הזה – התחברתי אליו . ההבדל היחיד הוא שמעולם לא הצלחתי להרוויח ככ הרבה כסף כמוהה אבל כן הייתי מאוד מצליחה חברותית אטרקטיבית . ניהלתי פרויקטים וחייתי טוב מאוד .
וממש כמו בסיפור הזה – התחלתי באיזשהו שלב להאמין שאני לא אשת בית טובה שאני לא אמא טובה שאני לא מסתדרת עם אנשים שאני ככה וככה וככה .
עד שנמחקתי לגמרי . ואז הגיע השלב שהייתי צריכה לסעוד מישהו ממשפחתי ואז התחילו הקללות . וכאן התעוררתי . אבל זה לקח 4 שנים של כאב בלתי יאומן . ורק עכשיו בעזרת טיפול אני מצליחה להתגרש . ותמיד תמיד מפחדת מהשאיבה בחזרה . אבל זה כמו לשים גומיה על היד כדי להזכיר לך משהו – אז ככה – אני אומרת לעצמי בצורה מכנית – ויהי מה את ממשיכה קדימה עם התהליך .
לא פשוט ובהצלחה לכולן .