1#. סדאם, הניילונים והפחדים של 1991
המלחמה הזו עם איראן החזירה אותי למלחמת המפרץ, בינואר 1991. הייתי סטודנטית בת 22 שגרה עם הוריה בנתניה. פעלנו לפי ההנחיות והפכנו את חדר השינה של הורי ל״חדר אטום״ – ניילון שהודבק במסקינגטייפ ״אטם״ את החלונות, וסמרטוט רצפה ספוג באקונומיקה הוצמד לחרך שבין הדלת לרצפה כדי לחסום אדי גזים רעילים.
על הדלת הודבקה מפת הארץ שחולקה לאזורים ונתלשה מעמוד האמצע של ידיעות אחרונות. נתניה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, היתה באזור ״ה״. החשש היה שסדאם חוסיין ישליך עלינו טילים עם ראש נפץ כימי וכולנו נמות מהגזים הרעילים. היה מי שסבר שסכנת הגזים עולה על סכנת הפגיעה מהטיל, ולכן אסרו עלינו לרדת למקלטים והורו לנו לשהות בחדר האטום, לחבוש את מסיכת האב״כ ולהיות צמודים למזרק אטרופין למקרה של מתקפת אמת.
את הלילה הראשון אי-שם באמצע ינואר 1991 לא אשכח. הרדיו צווח את הביטוי האייקוני ׳נחש צפע׳ שהתריע על מתקפת טילים מעיראק. הורי הזעיקו אותנו לחדר ה״אטום״. חבשתי את מסיכת האב״כ שהוצאה לראשונה מהקופסה, ועיני הרגישות וקצרות הרואי החלו לדמוע ולשרוף, ככל הנראה מהגומי הגס ממנו היו עשויות המסיכות. אלא שאנחנו היינו משוכנעים שהעיניים שורפות מהמתקפה הכימית, וקיצנו קרב.
את המשקפיים הרכבתי על המסיכה ונראיתי כמו החייזר האהוב עלי אלף שכיכב אז בטלוויזיה וניסיתי לזהות מבעד לעדשות העבות האם מישהו מבני משפחתי כבר התעלף מהגזים שהאמנתי שמחלחלים אלינו מבעד לניילון שאטם את חלונות חדר השינה. מזל שפחדתי ממזרק האטרופין יותר מהגזים העיראקיים ולא הזרקתי לעצמי בטעות אטרופין.
כשהרדיו שידר את אות ההרגעה ׳שרב כבד׳, הורדנו את המסיכות, ונחמן שי, שהיה הדניאל הגרי של שנות ה-90, המליץ לשתות מים ולהירגע – והרגיע שלא היתה לנו כימיה הפעם עם סדאם. האמת שבסופו של דבר שלא הגיעה כלל מתקפת טילים עם ראש נפץ כימי. נורו לעברנו טילי סקאד שהרסו בניינים ברמת גן, והיה נכון יותר לשהות במקלטים. אבל היינו אז כל כך תמימים ומבועתים, ומכרו לנו שהניילון בחדר האטום יגן עלינו.
2#. המציאות עולה על כל תרחיש, הטילים של 2025
34 שנים חלפו וטילים רבים מאד נורו לעברנו מאז, ממרחבי המידל איסט. כשהתחילה מלחמת ׳חרבות ברזל׳, תרחיש האימה היה מתקפת טילים מלבנון שתשתק את תשתיות המדינה ותמיט עלינו עלטה. מלחמה יזומה שלנו עם איראן היא תרחיש אימה שלא היה חלק מרפרטואר החרדות שלי.
אבל המציאות כאן, כידוע, עולה על כל תרחיש, וכך מצאנו את עצמנו השבוע בתרחיש אימה של מדינה שגבולותיה סגורים – אין יוצא ואין בא.
ואנו יושבים בממד״ים, החדרים האטומים גרסת 2025, כשטילים בליסטיים נופלים סביבנו, ומתפללים לטוב, כי חוץ מזה אין מה לעשות ואין לאן לברוח.
בעצם, אולי אי אפשר לברוח, אבל אפשר לשפר עמדות. רונית ושחר ניסו לשפר עמדות מדירת הגג שלהם ברמת גן, שאין בה ממ״ד, לבית הוריה בקיסריה שמצוייד במקלט משוכלל. אלא שבמקום להציל את נפשם הם זירזו את קץ יחסיהם, כי מהמקומות שבאמת חונקים אותנו, אין לאן לברוח.
וכך הם מצאו עצמם בתוך תא לחץ אחר לגמרי, שבו הפיצוץ היה ידוע מראש. ואולי זה מה שמלחמות עושות לנו בסופו של דבר – מפרקות גם את ההגנות החזקות ביותר שבנינו סביב מה שלא רצינו לראות.
שמעו סיפור.
3#. אהבה צעירה ומלכודת דבש
רונית ושחר הכירו בצבא. הוא היה חייל יפה תואר עם עיניים ירוקות ובלורית שחורה, והיא חיילת ג׳ינג׳ית וקצת שמנמנה, עם בטחון עצמי של כוכבת, שהתאהבה בחייל החתיך והקצת ביישן. הם אהבו בלהט נעורים כזה, ושום דבר לא יכול היה להפריד ביניהם, גם לא הוריה, שממש לא תמכו בבחירה.
בדיעבד הסתבר שרונית היתה נסיכה של אבא, קבלן עשיר וכנראה נרקסיסט, שהיא היתה הבת המועדפת שלו והתרגלה לקבל הכל. גם את התפקיד הנחשק בצבא, הוא סידר לה בעזרת קשריו הענפים, ורכש עבורה רכב חדש כדי שחלילה לא תצטרך להגיע לבסיס בתחבורה ציבורית.
כשרונית הכירה להם את שחר, הוריה חשבו שזה קשר חולף אבל כשהם הודיעו שהם מתחתנים, הם ממש לא אהבו את הרעיון. הוא היה נחמד ונאה ועבד קשה, אבל הוא לא היה ׳משלנו׳, כך אמר אביה לאמה, ורונית ידעה שזה קוד ל׳הוא לא מספיק עשיר בשביל הילדה שלי׳.
רונית התעקשה שהוא אהבת חייה ושהיא מתכוונת הינשא לו, והוריה נכנעו ואף מימנו את החתונה. הוריו של שחר, שעלו מרומניה כשהיה תינוק, עבדו קשה כשכירים ולא יכלו להרשות לעצמם לממן חתונה בהילטון. אביה של רונית גם רכש עבורם דירה, רשם אותה על שמה, כמובן, ודאג להסכם ממון, עליו שחר חתם ללא היסוס.
אחרי שסיים את התואר בהנדסת מכונות, אביה של רונית הציע לשחר משרה בחברה שלו ואף הסביר לו שבעתיד הוא יעביר את החברה לניהול של רונית ושלו. שחר השקיע את נשמתו בחברה, אך בפועל אביה שילם לו שכר זעום ודאג לממן להם ישירות כל מיני הוצאות, כאילו כדי לפצותם על השכר הנמוך. בכך הוא השיג שליטה מוחלטת על חייהם. וכדי שחלילה לא יהיה ספק, אביה דאג להקטין אותו ולהשפיל אותו כשהם היו לבד, אך בפני העובדים הציג אותו כחתנו המוצלח וסיפר לכולם שהוא אוהב אותו כבנו.
4#. יס-מן ונרקסיסטית
עם השנים נולדו להם שלושה ילדים, ושחר הוציא את תסכולו בלילות על המקרר. החייל החתיך הפך לגבר שמנמן ורופס, עם שיער דליל ומבט מותש. רונית, שעבדה גם היא אצל אביה, רדתה בו בבית באופן מוחלט. הוא היה היס-מן שלה, שהיה ממונה על הניקיונות, על הילדים וגם על ארוחות שישי, וכל פעם שהוא לא עשה מספיק מהר את מה שרונית ציוותה עליו לעשות, הוא זכה למטח נאצות שהפופולריות שבהן היו ״אפס מאופס״, ״שמן״ ו״קרחוני״.
המון פעמים שחר רצה ללכת. המון. רונית ידעה לזהות את נקודות המשבר שלו, ורגע לפני שהכל התפרק היא נהגה להפוך את עורה ולהיות אישה מקסימה, רכה, וסוערת במיטה, וגרמה לשחר לנטוש את תוכניותיו, ולהאמין, בכל פעם מחדש, שהיא אוהבת אותו, ושמעכשיו הכל יהיה בסדר. וכמובן שכעבור שבוע או חודש היא חזרה לסורה ולכינויי הגנאי, שבראשם ״אפס מאופס״.
כבר כמה שנים ששחר מבין שרונית נרקסיסטית. שהוא חי בתוך מלכודת דבש שהפכה לכלא, ושהוא תלוי לחלוטין כלכלית בה ובאביה – הדירה רק שלה, חסכונות כמעט אין, וכבר מעל 20 שנה הוא עובד אצל אביה בשכר זעום.
5#. איתנו זה נגמר
ביום שישי שעבר, מיד כשצה״ל החל לתקוף באיראן, רונית קיבלה התקף חרדה, והודיעה לשחר שהם נוסעים עם הילדים להוריה בקיסריה. שם בבית הגדול בקיסריה, כולם היו צמודים לטלוויזיה, למקלט ולמקרר.
רונית ואביה הפכו את שחר לאיש השירות הראשי – מאמי תעשה כלים, מאמי תכין פסטה, שחר תכסח בבקשה את הדשא, שחר תפנה את החדר הזה, וכך הלאה עוד ועוד עבודות שירות. בדרך כלל הוא לא מתווכח אבל הוא בדיוק הרגיע את בתם הבכורה, שגם היא קצת פחדה ולא ענה לרונית שקראה לו לסדר את הכלים. הצרחות הגיעו מוקדם מהצפוי ובתו ראתה אותו מתכווץ קצת. לא משהו רצוני, מין עווית קטנה שחלפה בו כל פעם שהיא התחילה לצרוח.
-״אבא למה אתה נותן לה לצרוח עליך ככה?״ היא שאלה, ושחר שתק רגע ואמר ״נו את מכירה אותה, ככה היא״, אבל הוא לא ענה לרונית ולא יצא למטבח לסדר את הכלים. רונית, כולה פקעת עצבים, הגיעה לעברו והוא נעמד ואמר לה ״די כבר. סתמי את הפה ותפסיקי לצרוח עליי. תסדרי את את הכלים אם זה דחוף לך״.
נהיה שקט. כולם נדהמו מהתעוזה אבל רונית התעשתה ראשונה ודווקא לא צרחה. היא אמרה את המשפט שהוא שמע אולי במיליון וריאציות אחרות, אבל במלחמה הוא נשמע אחרת – “קח את הדברים שלך ותעוף מכאן.”
הוא לא ענה לה, רק לקח את הדברים שלו והלך לכיוון הדלת. בתם התחילה לצעוק עליה ואמרה שהיא באה איתו, וגם הבן האמצעי. שניהם הצטרפו אליו. הבת הקטנה בת 8 רק בכתה ונצמדה לסבתא שלה ששתקה.
רונית לא צפתה את האירוע הזה. לא התאים לה ששחר ילך, ובטח לא ששני הילדים הגדולים ילכו עימו. היא התחננה אליהם שישארו, היא בכתה, היא ניסתה את כל התחבולות הישנות ברפרטואר שלה. אבל הפעם משהו נשבר בתוכו.
אולי זו המלחמה שהביאה אותו לקצה גבול הסבל, וגרמה לנשמתו לרצות קצת שלום אמיתי, ואולי ליבו הפסיק לפחד מהחיים שמחכים לו בחוץ. שחר חזר לדירה ברמת גן והילדים הגדולים חזרו עימו, ולמרות שרונית ניסתה הכל – הוא פגש איתי השבוע (בזום) ואמר – הפעם זה נגמר.
***
השבוע בפודקאסט – 7 כלים לתקווה ואופטימיות לעת מלחמה. להאזנה לחצו כאן.
