טור אתמול-יומולדת לאישה שגילתה שהחיים מתחילים ברגע שמפסיקים לנסות לתכנן אותם עד הסוף.
אז לכבוד יום ההולדת שמקרב אותי בצעדים מדודים לגיל הזהב, קבלו את רשימת השיעורים שזיקקתי השנה. חלקם הגיעו אליי בלב פתוח וחלקם בדמעות, וכולם הפכו אותי למי שאני היום – קצת פחות מחפשת, הרבה יותר מקשיבה.
1#. מי צריך צ’ק ליסט כשיש קארמה?
פעם היו לי רשימות ארוכות ומדויקות. צ׳ק ליסטים שכללו יעדי נסיעות שרציתי להגיע אליהם, תכונות מועדפות בבן הזוג, בעובדים, דברים שאני רוצה להספיק. זה קצת כמו רשימת מצרכים שדרושים למתכון וכמו בחיים, למרות שהכנסנו הכל, המתכון לא תמיד מצליח.
הבעיה שהלב מסרב לעבוד עם צ׳ק ליסטים כי לקארמה תוכניות משלה.
כשפגשתי את תמיר במעלית הבנין אליו עברתי חודשים ספורים קודם לכן, זרקתי את הצ׳ק ליסט, הלכתי אחרי הלב וגיליתי רגעי אושר מסוג חדש לגמרי. רגעים שהלב עושה סלטות לא כי הוא הקדיש לך שיר אלא כי הוא עומד במטבח מבשל לך מרק בצל כמו שאכלתם בבראסרי בפריז בשלכת ושר לך שונסונים בצרפתית. וכל זה בכלל לא היה לי בצ׳ק ליסט.
לקח לי זמן לזקק את התובנה הזו אבל האסימון נפל לא מזמן.
כשהכרתי בין לקוח עבר ללקוחה במשרד וזה הצליח, היא זרקה לי משפט ״למה שלא תפתחו אתר הכרויות ללקוחות שלכם״. באמת למה לא? שאלתי את עצמי ומיד עברתי לביצוע. אנחנו כל היום בקארמה של גירושין, למה שלא נאזן עם קארמה של חיבורים וניתן מקום להכרויות בין לקוחות המשרד לדורותיהם (אל דאגה רק כאלו שפנויים חוקית)?!
בשלב האיפיון הציעו לי לערוך שאלון התאמה פסיכולוגי, נזכרתי שגם בחתונמי עורכים שאלונים ומבדקים פסיכולוגים והתוצאות עגומות. ואז הבנתי שאף שאלון או מבדק לא באמת יכול לנבא מפגש בין שתי נשמות, ולא יכול לעבוד יותר טוב מהקארמה.
החלטתי לשחרר את המבדקים והנסיונות להתאים, ופשוט לאפשר מפגש – בלי אלגוריתמים, בלי ציונים, רק הזדמנות לפגוש מישהו שאולי לא היה ברשימה – אבל בדיוק הלב שלך חיכה לו. ואם עד כה לא ניחשתם, האתר יקרא, איך לא, קארמה.
נסו את זה. בלי צ׳ק ליסטים, בלי מבחני התאמה, ועם ציפייה אמיתית לדברים מפתיעים ומרגשים שעושים טוב על הלב והנשמה.
2#. ותשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום
פעם נהגתי לעשות בתחילת כל שנה לוח חזון עם תמונות של דברים שרציתי לזמן לחיי. זה עובד. גם אם לא באותה שנה, חלק גדול מלוחות החזון האלו איכשהו התגשמו למציאות חיי.
בשלב כלשהו הפסקתי לעשות לוחות חזון. היו לי חלומות בראש אבל לא לגמרי ברורים. ואז גיליתי שדווקא כשאני משחררת את התמונה המדויקת, ונשארת עם כוונה מעורפלת פתוחה, דברים הרבה יותר טובים יכולים לקרות. יכולים להתרחש טוויסטים לא צפויים אך-כה-מרגשים בעלילה, כאלו שלא יכולתי לדמיין אותם או לגזור תמונות שלהם ללוח חזון.
כמו ששחררתי את הצ׳ק ליסטים, כך גם שחררתי את הצורך לדעת מראש איך ייראה החלום, ולמדתי שאפשר להשאיר מקום ולתת גמישות ליקום להפתיע ולקחת למקומות שלא יכולתי לחלום עליהם.
3#. תקשיבו טוב
למדתי שחשוב להקשיב. לעצמי בעיקר. לפעמים אני מתלבטת ומתייעצת ולפעמים אני פשוט יודעת. לא תמיד ברור לי למה. גיליתי שהתשובה תופיע בהמשך הדרך. שמגיע הרגע הזה, חודשים או שנים אחר כך, שבו פתאום הכל מתחבר ומבינים למה.
סטיב ג׳ובס היה זה שאמר שאי אפשר לחבר את הנקודות כשמסתכלים קדימה, אלא רק בדיעבד כשמסתכלים לאחור, וצריך לסמוך על זה שאיכשהו הנקודות יתחברו בעתיד.
למדתי להקשיב גם לאחרים. לפעמים משפט או מילה שנאמרים לך מאירים דברים שלא ראית בעצמך וכשאת רואה אותם פתאום כבר אי אפשר להתעלם.
לפני עשרים שנה בדיוק נאוה מזכירתי האחת-והיחידה-שאין-שניה-לה אמרה לי משפט אחד שגרם לי לעצור רגע ולבדוק. בעקבותיו יצאתי לדרך חדשה ועצמאית לגמרי. כשחיברתי את הנקודות לאחור ברור לי שהייתי מוכנה להקשיב ושהיא נשלחה כדי להאיר לי את הדרך. שתינו לא היינו מודעות לכך באותו יום.
אומרים שכשהתלמיד מוכן המורה מגיע, אז ככה גם עם משפטים כאלו שנאמרים מפי שליחים בדיוק ברגע הנכון ויכולים לשנות את כל מסלול חייכם, רק תקשיבו טוב.
4#. כשהנשמה יודעת
אני לגמרי מאמינה שלנשמה שלנו יש מסע שהיא צריכה לעבור כאן. המסלול, התחנות, והמשך הדרך – לא תמיד ברורים לנו, אבל הנשמה יודעת ומאוד קשה להתווכח איתה כשהיא צריכה להמשיך הלאה.
לפעמים ככה בדיוק מסתיימים קשרים. לא בגלל ריב או משבר, אלא כי הנשמה מרגישה שזה הזמן להמשיך הלאה. וגם אם מסרבים להקשיב לה בגלל הפחד, וגם אם מנסים בכל הכוח להאחז בקשר, זה בסוף יקרה כי מסע הנשמה יותר חזק מהפחדים הרציונליים.
אז אם מישהו משתנה לכם מול העיניים, הופך להיות אדם אחר ממה שהכרתם, מחבל פתאום בקשר ביניכם – אולי בהחבא, אולי באופן לא מודע, יכול להיות שהנשמה שלו צריכה להמשיך הלאה במסע שלה. שחררו אותו – אין טעם לאחוז חזק.
ותקשיבו גם לנשמה שלכם. היא תגיד לכם מתי הגיע הזמן להמשיך הלאה במסע. בכל פעם שתנסו להתנגד לה – תרגישו מועקה בלב. זה מתחיל בשקט. תחושת “די”. זה לא בהכרח מלווה בדרמה או בכי. לפעמים זו רק הבנה שקטה שצריך להמשיך הלאה ולשחרר – מקום, קשר, או מצב תודעתי. למדתי לזהות את זה ולא להילחם. כי כשהנשמה שלי מצביעה על הדלת, אני כבר לא שואלת שאלות. רק פותחת וממשיכה הלאה.
5#. תמיד יש פעם ראשונה
בגיל 56 אני יודעת שיש דברים שכבר לא אעשה. אני לא אטפס שוב על הקילימנג׳רו ולא ארוץ עוד מרתון ויש גם כמה חלומות שסימנתי עליהם וי – לא כי הוגשמו, אלא כי שחררתי.
אבל למדתי שכדי להרגיש את הלב לא תמיד צריך דברים גדולים. לפעמים מה שצריך זה התרגשות קלה של התחלה. לעשות דברים בפעם הראשונה. פעם ראשונה היא תזכורת שאת עדיין חיה, שאפשר לרגש אותך, להפתיע אותך ושיש לחיים עוד הרבה מה להציע לך.
זה לא חייב להיות דרמטי. זו יכולה להיות הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת המהירה מפריז ללונדון, או הפעם הראשונה שאמרתי “לא מתאים לי” בלי להסביר, זו יכולה להיות הפעם הראשונה שישבתי בספריה צרפתית ספונת עץ בפריז וכתבתי סדנה שאעביר למאות נשים, או הפעם הראשונה שלמדתי משהו חדש.
בכל פעם ראשונה כזו נוצר שביל חדש בין מה שהייתי למה שאני עדיין יכולה להיות.
אז במקום לשאול“בשביל מה?” – אני שואלת “למה לא?”, כי כשהלב מרגיש משהו בפעם הראשונה הוא נזכר איך זה להתרגש, וזה, כנראה, אנטי אייג’ינג טוב לא פחות מבוטוקס.
ובונוס לסיום –
6#. את לא ממש מזדקנת – את פשוט משדרגת גרסה.
כן, אני הולכת לישון מוקדם ומתעוררת כשעוד חשוך בחוץ, אני כבר לא רצה מרתונים ומסתפקת בצעידות ארוכות בשבילים שפעם נהגתי לעבור בריצה, אני צריכה לקחת הורמונים שהגוף שלי כבר שכח איך לייצר וזקוקה למשקפי מולטיפוקל כדי לקרוא הודעות. העור שלי כבר לא מה שהיה פעם, אין לי יכולת להתהלך בעקבי סטילטו דקיקים וארוכים במשך ימים שלמים, ולוקח לי יותר משניה לשלוף שמות מהזיכרון.
אבל אני אוהבת את עצמי יותר מאי פעם (!), נאהבת יותר מאי פעם, מרשה לעצמי יותר מאי פעם, מאוזנת יותר מאי פעם וחכמה יותר מאי פעם. אני מרגישה חופשיה יותר מאי פעם לומר “לא מתאים לי” בלי לחשוש שיחשבו שאני קשה. אני לא קשה – אני פשוט יודעת מה טוב לי. סוף סוף.
אז מה בעצם למדתי בגיל 56?
ששיעור טוב הוא לא רק משהו שלמדת – הוא משהו שאת מצליחה ליישם. שלפעמים הידיעה הכי עמוקה מגיעה מהמקום בו אני כבר לא מתאמצת – רק מקשיבה. שאני לא מי שהייתי, אבל אני הרבה יותר ממה שדמיינתי. שגם אם הראש שוכח שמות, הלב עדיין זוכר להתרגש – וזה, בסוף, מה שהכי חשוב.
***
השבוע בפודקאסט פרק יומולדת מיוחד – 7 צעדים להפוך לאשה חכמה. להאזנה לחצו כאן.
