1#. לפרום צלקת
איריס ישבה מולי עם המעיל שלה והתיק מוחזק על רגליה ונראתה כמי שעוד לא החליטה אם להישאר או לברוח, ואמרה שהיא הגיעה אלי כדי שאגיד לה אם יש הרבה סיפורים כאלו או שזו הקארמה שלה והיא לא יכולה לברוח ממנה, והוסיפה ״מרגיש לי כאילו הכל כתוב לי מראש. כאילו אני רק משחקת את התפקיד שקיבלתי בילדות, ובכלל לא משנה מה אני אעשה.״
ולפני שעניתי לה, ידעתי שגם אצל איריס שוחזרה טראומת ילדות באופן לא מודע, וגם היא כנראה מצאה את עצמה פורמת צלקת שדהתה והתאחתה כבר לפני שנים.
יש נשים שלא בוחרות לשחזר את כאב ילדותן – זה פשוט קורה להן, כמעט כמו קארמה, כמו שיעור שלא נלמד, כמו אותה גברת בשינוי אדרת – או יותר נכון לומר גבר אחר, גיל אחר – אבל אותה תחושת בגידה קיומית.
2. טראומת ילדות
איריס הייתה בת שבע כשהוריה התגרשו. היא זכרה את הרגע המדויק בו השתנו חייה ואמה אמרה שאבא כבר לא יחזור הביתה, ומהיום הוא יגור אצל “חברה”. וכשאיריס שאלה איזו חברה, אמה שתקה, ושתיקתה הרועמת היתה כל כך חזקה עד שהיא הקריסה על איריס בת השבע את הקירות והיא מצאה את עצמה מגיחה מהריסות משפחתה המוגנת והבטוחה. מבולבלת, חשופה, בלי להבין איך עולמה – שהיה יציב עד אתמול – מתמוטט לה מול העיניים.
זמן קצר אחר כך איריס הבינה שה”חברה” היא לא אחרת מאשר תמי החברה הכי טובה של אמא שלה, זו שישבה אצלם בסלון, עשתה את כדורי השוקולד הכי טעימים בעולם, וידעה בדיוק מתי אמא במקלחת ואבא לבד. לזכותה של אימה יאמר שהיא לא הסיתה אותה נגד אביה וחברתו, אבל איריס תיעבה את תמי ולמרות שהיתה רק בת שבע ראתה בה אחראית לכך שהוריה התגרשו ועולמה קרס לתוך עצמו.
אבל הבגידה הרגשית הייתה רק ההתחלה. אחרי הגירושין, אביה שהיה עד אז חשמלאי עצמאי, החליט לפתוח חנות למכירת צורכי חשמל. הוא לקח הלוואות והלך והסתבך בחובות, ורב עם כולם. עד שיום אחד הוא בא לאסוף אותה עם אופניים כי מכוניתו נלקחה בהוצאה לפועל.
והיא, ילדה בת אחת עשרה, עמדה לידו בסופר כשהם נטשו את הקניות על המסוע אחרי שחיכו בתור ארוך והוא אמר לקופאית במבט מושפל “אני אחזור מחר עם כרטיס אחר”. היא הבינה שיש לאביה ״בעיות״ ו״אין לו כסף״. אלו היו משפטים שליוו והגדירו אותו עד יומו האחרון. הבעיות האלו צילקו את נפשה והשפיעו על מערכת היחסים שלה עם כסף. כמו אביה, כך גם כסף היה עבורה משאב בוגדני שאין לתת בו אמון ושיכול להיעלם מחייה בבת אחת.
3#. ואז הגיע רועי.
הם הכירו כשהיא היתה חיילת בשירות סדיר והוא כבר אחרי תואר ראשון, מבוגר ממנה בעשור, חתיך, חכם ועם בטחון עצמי ואמונה חזקה שהוא עומד לכבוש את העולם.
רועי אמר לאיריס שצריך לחלום בגדול. שהחיים קצרים מדי בשביל לחיות בקטן. והבטיח שהוא עומד לבנות להם אימפריה. והיא הרגישה כמו סינדרלה שהנסיך עם הנעל המתאימה הגיע והסיר מעליה את נטל חייה.
כעבור עשור הוא היה יזם מצליח, בעל חברה, שמעורב בהרבה פרוייקטים. הוא עדיין לא הצליח בגדול אבל הם חיו טוב ורועי כל הזמן נתן לה הרגשה שהאקזיט עומד להגיע. אבל עד אז היו מדי פעם ״בעיות תזרים״. איריס שתקה כשהוא לקח הלוואה ראשונה. ושוב שתקה כשהוא ביקש שתחתום איתו על השנייה. סך הכל מדובר בגבר רציני שאפשר לסמוך עליו.
כשהכירה את רועי, היא לא קישרה בין דמותו הכריזמטית לאביה שאכזב, היא לא ראתה בדיבור הבטוח שלו על עסקים וחזון ונכסים משהו שקשור לאיש ההוא שהכרטיס לא עבר לו בסופר. להיפך. היא ראתה גבר מלא יוזמה עם ברק בעיניים, שמאמין בעצמו ובדרך שלו, ושלא מפחד מכלום – גם לא מהעתיד. היא עבדה כעובדת סוציאלית עם משכורת לא גבוהה ולגמרי סמכה על הגבר האמיץ והחזק שלה, זה שלא מפחד מכלום.
כשהוא אמר בהלוואה הרביעית שהיא צריכה לבוא שוב לחתום “כי הבנק רוצה לראות שותפות” היא חתמה אבל משהו בתוכה אמר לה לעצור. היא התחילה לשאול שאלות, נכנסה ללחץ. גם כשרועי הבטיח שאלו רק הלוואות קטנות שדרושות בגלל תזרים ושהעסק מרוויח. הוא הציג בפניה אקסלים עם תחזיות מדהימות והסביר שאם העסק ממשיך בדיוק כמו שהוא אפילו בלי לגדול, ההלוואות מכוסות והכספים שאמורים להכנס יצטברו ועוד שנתיים הם ימכרו את הדירה ויבנו בית עם בריכה.
והיא לא ממש ידעה לקרוא אקסלים, אבל הכירה היטב את התחושה בבטן כשמשהו לא בסדר. היא רק לא סמכה על עצמה מספיק כדי לתת לזה שם, ורצתה להאמין שהיא לא תיפול שוב לבורות ילדותה. אבל פחדה. והוא קלט את הפחד בעיניה והפסיק לשתף.
מסתבר שרועי המשיך לקחת הלוואות, הפעם דרך החברה, בלי לספר לה דבר. כשהיא שאלה על מצב העסק, הוא שוב הציג את אותה אקסלים צבעוניים, עם גרפים מרשימים ותחזיות מעודדות שהציג גם לבנק. ואמר “הכל בדרך להתרומם”, ו“השנה הזו הולכת להיות פריצה.” והיא בחרה להאמין לו ולהתעלם מהחששות שהציקו לה ללא הרף, ולהזכיר לעצמה שהיא כבר לא הילדה הקטנה ההיא.
4#. זה לא נגמר אחרת.
יום אחד רועי קרא לה ואמר שצריכים לדבר. היום ההוא שאמא שלה סיפרה לה שהם מתגרשים חלף בראשה. אבל רועי בכלל לא היה בכיוון, הוא לא רצה להתגרש. הוא אהב אותה מאוד.
הוא הראה לה מכתב התראה ממשרד עורכי דין ואמר “אנחנו חייבים למכור את הדירה. אם לא – הבנק יפתח נגדנו הליכים”.
איריס בהתה בו כאילו הרגע סיפר לה שהוא בוגד בה עם החברה הכי טובה שלה. ככה זה הרגיש לה – בגידה. בגידה בביטחון ובשורש הכי עמוק של הילדה שבתוכה. לא היה לה אויר. “היית צריך לספר לי”, היא לחשה. “זה לא כזה פשוט”, הוא ענה. “לא עשיתי כלום בכוונה, הקבלן ההוא שנפל הפיל את כולנו״ הוא אמר עוד מילים כמו ״אפקט הדומינו״ ו״משבר בשווקים״ ו״ריביות רצחניות״ אבל היא כבר לא הקשיבה.
היא חזרה להיות הילדה ההיא, שעומדת עם תיק בית ספר ליד דלת סגורה, ושומעת את אמא שלה בוכה בלילות. היא ניסתה להבין מה קרה, איך שוב זה קורה לה, איך שוב מישהו שהיא סמכה עליו מותיר אותה חסרת כל.
5#. זו לא קארמה זה שיעור
הם מכרו את הבית, החזירו את החובות והתחילו “מחדש”, כמו שרועי קרא לזה. אבל איריס ידעה שהיא לא רוצה להתחיל כלום מחדש עם מישהו שהיא לא מסוגלת להאמין לו יותר.
היא לא יכולה לחיות שוב בפחד, לא יכולה להיות האישה ששותקת ומסכימה. היא זעמה על רועי שהפיל אותם ככה, כעסה על עצמה שבחרה לא לראות, והיתה משוכנעת שזו הקארמה שלה, ושהיא תסיים את חייה חסרת כל בדיוק כמו אביה.
אבל איריס לא כאן כדי לשחזר. הנשמה שלה היתה צריכה לעבור את השיעורים האלו כדי ללמוד. היא חשבה שזו הקארמה שלה, אבל בסוף הבינה שזו רק תבנית שאפשר לשבור, דפוס שאפשר לשנות, או סיפור שאפשר לכתוב לו סוף אחר.
יש נשים שצוללות עמוק אל תוך הטראומה כדי להבין, ויש נשים שבוחרות להניח לה ולהתחיל לצעוד. איריס בחרה להאמין שזו לא הקארמה שלה – זה השיעור שלה. והשיעורים הכי חשובים בחיים הם אלו שלא חוזרים על עצמם כי המסר נקלט. כי שברנו את השרשרת. כי בנינו אמון חדש – לא בגבר אחר, אלא בעצמנו.
***
