ביום שני האחרון ישבנו במסעדה אסייתית טרנדית במיאמי, כוס יין ביד אחת וסושי בשנייה, כשלפתע הזמן עצר מלכת. אלעד סיפר לי מי נהג ברכב שהרג את שני הוריו בתאונה המחרידה לפני יותר משלושים שנה, ואני כמעט שמטתי את הכוס.
את אחד מבני המשפחה של הנהג הפוגע יצגתי בעבר. שלושים שנה הסיפור הזה מסתובב בעולם, ודווקא כאן, בקצה השני של הגלובוס, החוטים נשזרים זה בזה בצורה שלא מותירה מקום לספק: יש במאי לחיים האלה, והוא מיומן להפליא.
אבל בואו נתחיל מהתחלה. מאז ששלי רווה התארחה אצלי בפודקאסט לפני יותר מחצי שנה לא יצא לנו להיות בקשר. היא היתה אז בארץ במקרה בתקופת המלחמה עם איראן ושוחחנו על רילוקיישן. והפעם אני חזרתי לארץ בלב כבד בצל המלחמה שאולי תכף שוב תתחיל.
קיבלתי ממנה הודעת ווטסאפ כשישבנו לאכול ארוחת בוקר ביום האחרון שלנו במיאמי. על הצג הופיע השם ״שלי רווה סן פרנסיסקו״. היא ביקשה ממני המלצה וקיבלה מיד, והוספתי וכתבתי לה שאנחנו במיאמי וחוזרים מחר לארץ.
״אתם לידינו״ היתה התשובה ומיד החלטנו לאכול יחד ארוחת ערב. היה לנו מקום מוזמן במסעדה אסייתית טרנדית. ההזמנה הורחבה בקלות מזוג לארבעה, שניהם היו פנויים להצטרף אלינו, כי כשזה צריך לקרות זה קורה. בלי תכנון, בלי מחשבה מוקדמת. בקלות.
וכך, כמה שעות אחר כך, מצאנו את עצמנו במסעדה. סושי. יין. שיחה שמתחילה בקטן. ואז נפתח סיפור שלא עזב אותי וריגש אותי והדהים אותי וגרם לי להזיל דמעה ולהזכיר לעצמי שלא משנה מה החיים מביאים לנו תמיד צריך לבחור באופציה של אהבה.
שלי חוזרת לשנות השבעים של המאה הקודמת. אמא שלה משאירה את הקריירה המפוארת שלה בישראל ועוברת, בעקבות בעלה האלים – שלא נתן לה אפשרות אחרת, לדנמרק עם שני ילדיהם הקטנים.
1#. הבריחה
היא עוברת בלב שבור כי כמה חודשים לפני אותו רילוקיישן – שאז לא קראו לו כך – היא הכירה גבר שבגברים, הם התאהבו והתחיל ביניהם רומן שנגדע בעקבות הנסיעה. הרומן נגדע אבל אהבה אי אפשר לגדוע.
הוא קיבוצניק קשוח עם לב רך שלא מוכן לחיות בלי אהבה ומתגרש מאשתו. מעשה חמור מאוד בשנות השבעים המוקדמות שהעונש עליו הוא גירוש מהקיבוץ. הוא יוצר קשר עם אהובתו בדנמרק מספר לה שהוא התגרש ומבטיח שהוא מחכה לה כאן עד שתשוב.
היא יודעת שאין לה שום דרך אחרת ובאישון לילה חוטפת את שלי ואחיה מדנמרק ומתאחדת עם אהובה הקיבוצניק. שניהם שילמו מחיר על האהבה הזו – היא נאלצה לוותר על כל רכושה, הוא ויתר על כבודו. רכוש ממילא לא היה לו. וכך הם מתחילים את חייהם בלי גרוש אבל עם אהבה ענקית שניצחה הכל.
אחרי כמה שנים באחד הקייצים היא שלחה את שלי ואחיה לבקר את אביהם בדנמרק. מהלך שנשמע נכון. אולי אפילו מחויב המציאות.
אבל שם, במקום לייצר זכרונות טובים, הוא מוציא על ילדיו הקטנים את כל תסכוליו ומראה להם את נחת זרועו. באותם שנים היו לא מעט אבות מכים והציווי התנכי ״חוסך שבטו שונא בנו״ עוד לא הפך לעבירה פלילית.
שלי חוזרת בטראומה לארץ ומנתקת כל קשר עם אביה. בגיל 8 היא בוחרת לאמץ את בעלה של אימה להיות לה לאב. זה לא היה אימוץ פורמלי אבל מאז היא קראה לו אבא והוא הפך לדמות הכי משמעותית בחייה. עד כאן יש כבר מספיק חומר לסדרה בנטפליקס אבל כאן הסיפור רק מתחיל.
2#. האסון
שלי גדלה להיות אשה יפיפיה ומצליחה, היא נישאת לאהוב ליבה ויחד הם מביאים לעולם את עמית. היא בטוחה שהם מאושרים ואז, בגיל שלושים, החיים שוב מתפרקים.
כשעמית היתה בת שנתיים בעלה של שלי הולך לעולמו במפתיע. ושלי, אמא צעירה שכל עולמה מתפרק שוב – זוכרת את עצמה יושבת על המדרגות בכניסה לבית הוריו ואומרת לעצמה “כל מה שעברתי בחיים הכין אותי לרגע הזה”.
היא יודעת שהיא חייבת להיות חזקה, לא בשביל עצמה, בשביל עמית שבגיל שנתיים מתייתמת מאב ויש לה רק אותה. ואת ההרגשה הזו של ילדים שמתייתמים מאב ורק את נותרת להם בעולם, אני לצערי מכירה היטב על בשרי.
3#. התאונה
אלעד גדל במשפחה אחרת לגמרי. בכור לארבעה ילדים. משפחה נורמטיבית, חמה ויציבה מדניה בחיפה.
ואז בשבת אחת, בגיל עשרים, שני הוריו נהרגים בתאונת דרכים קטלנית שכל הארץ געשה בגללה. וברגע אחד, הוא הופך להיות המבוגר האחראי לשלושת אחיו, וכשהשבעה מסתיימת הוא מבין שהם לבד בעולם.
בהמשך הערב הוא מספר לי מי גרם לתאונה. ואני קופאת. מה הסיכוי שיצגתי לפני כמה שנים את אחד מבני משפחת הנהג הפוגע? החיים, מסתבר, מחברים חוטים גם כשאנחנו לא מודעים אליהם.
אלעד מתחתן עם מי שהיתה בת זוגו כשהתאונה קרתה, והיתה שם בשבילו גם כשכולם נעלמו אחרי השבעה. הם מביאים לעולם שני בנים, וכמו שקורה גם במשפחות הכי טובות, אחרי כמה שנים הם התגרשו.
4#. האימוץ
איכשהו שלי ואלעד מוצאים זה את זו ומתאהבים. בפרק ב׳ זו בדרך כלל לא אהבה נאיבית, אלא אהבה שמכירה כאב.
יש אנשים שהכאב שהם עוברים בחיים סוגר להם את הלב ולא מותיר מקום לכלום. ויש אנשים שמשקלו של הכאב בלב לוחץ על דפנותיו ומרחיב אותו. אצל שניהם משקל הכאב הרחיב את הלב ופינה בו מקום להרבה אהבה.
לא חולף זמן רב, ולאלעד ברור דבר אחד – עמית זקוקה לאבא. לא כהצהרה. כמעשים יומיומיים. כאקטים קטנים של אהבה הורית שהוא מעניק לה בלי חשבון. יתמותה לוחצת אצלו כנראה על משהו שהוא אפילו לא הסביר לעצמו, והוא מחליט שהוא רוצה לאמץ אותה.
כששאלתי אותו מדוע הוא החליט דווקא לאמץ, קשרים אוהבים כאלו לא מחייבים צווים משפטיים. מסתבר שאלעד, כמו כולנו, פעל מתוך עולמו שלו. ובעולם שלו אסונות יכולים לקרות וילדים יכולים להישאר לבד בעולם. והוא חשש שאם משהו חלילה יקרה לשלי, עמית תישאר לבד בעולם. ואת הגורל הזה הוא רצה לשנות.
כעבור שמונה שנים של חיים משותפים, וקשר אבהי עמוק, צו האימוץ נחתם. זה לא קרה בקלות. זה קרה בהליך משפטי ולא לפני שהשופט שוחח עם עמית בלשכתו ושמע ממנה שמבחינתה אלעד הוא אבא שלה. אין צורך בתקופת ניסיון קבע השופט. המציאות כבר הכריעה. מאז, עמית היא הבת של אלעד, גם באופן חוקי.
וכלאחר יד שלי מספרת לנו, בדיוק כשהוגש לנו עוד רול של סושי ועוד יין נמזג, שהדיון הזה על האימוץ של עמית מתרחש כשהיא במקרה הגיעה לארץ כי אביה הלך לעולמו. לא הביולוגי. זה שהיא אימצה בגיל 8. והיא מאחרת להלוויתו כי הדיון המשפטי נמשך יותר מהצפוי.
וכך בדיוק כשמסתיים הקשר ההורי המשמעותי של שלי עם אהוב ליבה של אימה, מתחיל באופן חוקי הקשר ההורי של עמית בתה עם אהוב ליבה. צירופי מקרים שאי אפשר היה להאמין שהם לא פרי מוחו של במאי מיומן. סדרה בנטפליקס כבר אמרנו?
5#. פאי π
שלי ואלעד עושים רילוקיישן לארה״ב. נולדות להן שתי בנות משותפות והם מנהלים משפחה יפה ומלאת אהבה למרות שלא תמיד הכל פשוט בחיים.
ויש כאן עוד פרט אחד שאי אפשר להתעלם ממנו. היום שבו הלך לעולמו אביה של שלי, ועמית אומצה רשמית היה גם יום ההולדת של אמה. 14 למרץ. בארה״ב זה נכתב 3.14. פאי.
המספר π פאי הוא הרבה יותר מקבוע מתמטי יבש; הוא ה"קוד" שמופיע בכל מקום שבו יש מחזוריות, גלים או קימורים בטבע. הוא מספר שאין לו סוף, ואין לו תבנית קבועה. כמו החיים עצמם. כמו אהבה. כמו משפחה שנולדת לא פעם, אלא שוב ושוב. כמו הקעקוע המשותף של עמית ואלעד שמזכיר להם שאין לפני ואחרי מוחלטים. יש תנועה. האהבה לא מחליפה את האובדן. והאובדן לא מבטל את האהבה. הם חיים בו־זמנית. כמו מעגל.
הארוחה הזו במיאמי, למרות כל מה שסופר בה, הייתה מלאה בצחוק. בחיים. בקלילות מפתיעה. ישבנו שם, ארבעה אנשים סביב שולחן במיאמי, כשהעבר והעתיד מתערבבים בתוך כוסות היין.
הבטתי בשלי ובאלעד והבנתי שהחיים הם לא אוסף של מקרים, אלא רקמה עדינה של חוטים שנסתרים מהעין. לפעמים החוט נפרם בטרגדיה, ולפעמים הוא נמתח עד הקצה השני של העולם, רק כדי להיקשר מחדש באהבה שמתקנת את הכל.
יצאתי מהמסעדה הזו עם תובנה אחת פשוטה – הלב שלנו אולי נשבר לרסיסים, אבל הרסיסים האלו הם בדיוק המקום שדרכו נכנס האור – והאור הזה הוא בחירה. בכל יום מחדש, אנחנו יכולים לבחור להיות האבא, האימא או האדם שמישהו אחר זקוק לו כדי לא להיות לבד בעולם. בכל יום מחדש אנחנו יכולים לבחור באהבה ולטוות קשרי לב, שיכולים להיות חזקים יותר מקשרי דם.
שלום רות
אני מחכה באדיקות כל שבוע לטור שלך וקורא אותו בשקיקה.
כל כך נכון המשפט האחרון. גם אצלך זה המקרה. בחרת להכניס לחייך את את הבן שנולד מאשתו השנייה של אבי ילדיך ולראות בו כנכד.
מקווה שתמצאי את האהבה שאת ראויה לה ושלא אזדקק אף פעם לשירותיך.
שי