1#. עמליה
כשעמליה נכנסה למשרד לא יכולתי להתעלם מהרוגע הפנימי שקרן ממנה ועמד בסתירה מוחלטת לאנרגיה הנוירוטית ששררה במשרד אחרי יום רצוף אזעקות.
עמליה נשואה למנשה כבר 40 שנה, יש להם ארבעה ילדים וחמישה נכדים, ויש דירת מגורים ודירה להשקעה ויש כסף בבנק אבל אין לה מושג כמה. היא ״אף פעם לא התעסקה עם כסף, לא כי מנשה מנע ממנה, היא בחרה להשאיר לו את התחום הזה״.
הוא כבר שנים עובד בהייטק, והיא מטפלת בקשישים. היא מרוויחה כ-6,000 ש״ח לחודש ואין לה מושג כמה מנשה מרוויח למרות שמשכורתו מופקדת בחשבון המשותף. היא, כאמור, לא מתעסקת בזה.
לא היו לה יותר מדי טענות למנשה. הוא איש חכם מאוד, מבריק אפילו, הוא גם אדם טוב, אבל היא לא רוצה להמשיך להיות נשואה לו. אין להם זוגיות אמיתית והוא יכול להיות אדם מאוד לא נעים, לא רק כלפיה אלא גם כלפי הילדים והנכדים.
ואני הסתכלתי עליה ולא הצלחתי להבין איך אשה בת 62, קמה יום אחד אחרי 40 שנות נישואין ואומרת – זהו, סיימתי. היה בה משהו כל כך בטוח בעצמו ורגוע ונחוש באופן שריתק אותי מהרגע הראשון.
ישבתי מולה וחיכיתי לסיפור. לאירוע שגרם לה לבוא. תמיד יש אירוע מכונן שגורם לאדם להחליט להתקשר למשרד עו״ד, לתאם פגישה, ולהגיע אליה באופן כללי, ובאופן מיוחד באמצע המלחמה.
לפעמים זו בגידה שנחשפה, או אלימות שהסלימה או שסיר הלחץ המופרע בו אנחנו חיים לחץ על הסדקים שכבר היו שם עד שמשהו נשבר. חיכיתי שעמליה תסביר לי מה היה הרגע הזה. אבל ההסבר לא הגיע.
״לא טוב לי״ היא אמרה בשקט, ואז הוסיפה כמעט לעצמה ״ומגיע לי שיהיה לי טוב״. ואי אפשר היה שלא להסכים איתה. כולנו רוצים שיהיה לנו טוב. לרובנו אין אומץ לשלם את המחיר. בטח לא לפרק משפחה בגיל 62 אחרי 40 שנה.
2#. מנשה
הוא איש אשכולות – חכם. מעניין. יודע להרכיב דברים בבית, אוהב לצלם, תמיד מעודכן ויש לו דעה על כל דבר. אנשים אוהבים לדבר איתו, להתייעץ עימו על מסלולי קריירה בהיי טק, ולשתף אותו בלבטים. ומנשה איש טוב, תמיד מייעץ ועוזר לכולם בהמון סבלנות.
אבל את כל מלאי הסבלנות שלו הוא משקיע בחוץ וכשהוא מגיע הביתה לא נותרת בו ולו טיפת סבלנות אחת. בבית על פיו ישק דבר. הוא ממילא יודע הכל יותר טוב מכולם ואין צורך להתאמץ ולהסביר. בדרכו הממוקדת והיציבה – הוא דואג שכולם ירגישו שהוא בעל הבית – בכל ארוחה, בכל חג, ובכל שיחה.
ואם לא? שאלתי. ״אז לא נעים להיות שם לידו״ עמליה הסבירה. ובתוך ״הלא נעים״ הזה קופלו שנים של הקטנות, והתקפי זעם שנרגעו בשנים האחרונות והוחלפו בשתיקות רועמות וארבעה ילדים שמעדיפים לא לבוא.
לא כי הם לא אוהבים ומכבדים אותו – כי האווירה בבית כבדה וקירותיו חונקים וכל ביקור בו מרגיש כמו תא לחץ. וכבר שנים היא יודעת שבביקוריהם הנדירים הם סופרים את הדקות עד שיוכלו לצאת ולסגור את הדלת אחריהם ולנשום בהקלה.
וכנראה שכבר שנים עמליה מספרת לעצמה שככה הוא, ושככה זה בחיים, ואין מה לעשות וסך הכל הוא אדם טוב. הסיפור הזה הוא סיפור מאלחש. הוא סיפור שמאפשר לך להמשיך לחיות עם הכאב הכרוני הזה.
3#. אסטרוגן
עד שהיא התחילה לדבר על זה. שלא טוב לה ככה. שהיא רוצה שהוא יתן גם לה מקום, שהיא רוצה זוגיות נורמלית. כבר שנתיים שהיא מדברת. בהתחלה בעדינות ובמרומז ועם הזמן פחות חשוב לה לרצות אותו והיא יותר מעיזה לעמוד מולו ולומר את שעל ליבה.
אומרים שהירידה ברמות האסטרוגן בגוף מביאה עימה ירידה בנטיה לרצות, וזה אולי מה שגרם לה להתחיל לדבר ולהפסיק לאלחש את עצמה. ואולי זה לא ההורמונים. אולי זה פשוט הגיל שבו החבית כבר כמעט מלאה.
ומה שהכי כאב לה זה שמנשה לא ממש התייחס לכאב שלה. לא היתה לו סבלנות לשמוע אותה, והוא אפילו קצת זלזל בדבריה, ואמר לה ״ככה אני״ ו״בגילי כבר לא תשני אותי״ ו״ממתי יש לך משהו חשוב להגיד״ ועוד כל מיני משפטים שמשמעותם – לא באמת מעניין אותי מה דעתך או מה יש לך לומר.
עד שעמליה החליטה שזהו. שלא מגיע לה לחיות ככה והיא רוצה שיהיה לה טוב. והיא אמרה למנשה שהיא רוצה להיפרד ממנו. אבל הוא אמר ״טוב בסדר״ מזלזל ולא עשה כלום. הוא היה בטוח שאין סיכוי שעמליה תעז אי פעם לעזוב אותו.
ולא רק בגלל האסטרוגן המדלדל שלה שמצביע על גילה המתקדם בצעדי ענק. גם בגלל שהיא תלויה בו כלכלית ושכבר 40 שנה היא חלק ממנו.
עמליה היתה עבור מנשה כמו איבר מגופו שמתפקד באופן עצמאי בלי שצריך להשקיע בו מחשבה. לבלב למשל. היתה למנשה נטיה לסוכר גבוה אבל הוא אהב שוקולדים ודברי מאפה ואכל אותם כמעט בלי בקרה, בטוח שהלבלב שלו ימשיך לתפקד למרות הכל. כמו עמליה.
4#. חבית
מה שריתק אותי אצל עמליה היה שלא היה בה פחד. היא היתה נחושה לעזוב את מנשה למרות שהם 40 שנה יחד, למרות שהיא תלויה בו כלכלית, למרות הגיל, למרות האסטרוגן המדלדל, ואולי דווקא בזכותו.
היא לוותה כספים מאחותה עבור שכר הטרחה והיתה נחושה להתחיל הליך ואני הייתי מרותקת להחלטיות ולרוגע שלה.
שאלתי את עצמי מה יש לעמליה שאחרות, צעירות יותר, עצמאיות יותר, עם קריירה ועם גב כלכלי – לא מצליחות למצוא? מאיפה האומץ הזה שלה, שלרבות אחרות אין? גם כאלו שיודעות שמגיע להן טוב יותר ועדיין חוששות?
ואז הבנתי. זו החבית.
לפני כמה שנים אודטה התארחה אצלי בפודקאסט ואמרה שלכל אחת יש חבית פנימית כזו וברגע שהיא מתמלאת היא קמה והולכת, אבל לא דקה לפני. ולא משנה מה היא עוברת. כמה שהחבית שלך גדולה יותר את יכולה להכיל יותר סבל.
ואולי הדבר הכי מפחיד בסיפור של עמליה זה לא שהיא עזבה בגיל 62. אלא שהיא יכלה לעזוב גם בגיל 57 או 35 אבל החבית שלה עוד לא הייתה מלאה.
רוב הנשים נשארות כי הן עדיין מסוגלות להכיל עוד קצת. עוד הערה, עוד שתיקה, עוד עלבון. עוד דמעות. עד שיום אחד זה נגמר. לא ברעש, לא בדרמה, בשקט. ואז הן קמות והולכות. לא כי קרה משהו חדש. כי החבית שלהן מלאה.
