יש משהו כמעט אכזרי בזה שמילה אחת קטנה יכולה לנהל חיים שלמים.
חַשּׁוּמָה.
בערבית-מרוקאית – בושה. כלימה. הדבר שלא מדברים עליו. בעברית אנחנו קוראים לזה בושה. אבל חשומה כבדה יותר. היא לא רק מה שאת מרגישה, היא מה אחרים יגידו.
ויש נשים שחיות 25 שנה בתוכה בלי לספר לאיש.
זה סיפורה של אחת מהן.
1#. דודה חלי נעלמה
אסנת הייתה ילדה קטנה כשחלי, אחותה הצעירה של אמה, הייתה האדם הכי אהוב עליה בעולם.
חלי הייתה צוחקת בקול רם, מחבקת אותה חזק, מביאה לה שוקולד עם עטיפה צהובה וציור של חיילת, ומספרת לה בדיחות שמבוגרים לא מספרים לילדים, היא היתה דודה, חברה ודמות נערצת.
ואז, יום אחד, היא נעלמה. לא מריבה. לא הסבר. לא שיחת פרידה, לא מכתב, לא אפילו הסבר מטושטש לילדה שלא הבינה מה קורה.
כאילו מחקו אותה.
רק כמה שנים אחר כך, כשאסנת כבר הייתה גדולה מספיק כדי לקלוט רמזים שלא נאמרים בקול, היא גילתה את האמת.
חלי התגרשה. ואבא של אסנת דרש מאמא שלה לנתק קשר עם אחותה הצעירה שהביאה ״חשומה״ על המשפחה.
וככה אסנת למדה את השיעור הראשון שלה על אהבה. שאהבה היא על-תנאי. אם תעשי טעות, אם תתגרשי, אם תסטי מהמסלול ותביאי חשומה למשפחה – ימחקו אותך. מחיקה מאורגנת וכואבת שמבקשת להרחיק מהמשפחה כל סוכנת חשומה פוטנציאלית שתפגע בכבודה.
2#. יואב – הבחירה הבטוחה
בגיל 19 אסנת עשתה מה שילדות טובות עושות. היא בחרה נכון.
היא הכירה בצבא את יואב. בחור טוב, אשכנזי, מחונך, ממשפחה אמידה ומכובדת. כזה שאף אחד לא יתבייש בו. גם ההורים שלה שמחו בו. היא נרגעה.
כשהיא היתה בת 21 והוא בן 23 הם התחתנו. היא היתה כלה יפיפיה וכמעט מאושרת. כמעט כי ליואב היו מדי פעם מבטים שהלחיצו אותה, אבל זה היה ממש לכמה שניות ורוב הזמן הוא היה גבר חלומותיה.
ואז, מהר מדי, אחרי לידת הבת הראשונה, בתוך הלילות הלבנים של החודשים הראשונים, משהו השתנה.
בהתחלה זה היה רק במילים. קללות. השפלות. וביקורת שלא נגמרת. הוא לא צעק ויכול היה לומר מילים אלימות כמו ״את זונה מטומטמת ומכוערת ואני לא מבין איך התחתנתי עם יצור נחות כמוך״ בקול שקט ורגוע כאילו הוא מנהל שיחת חולין עם מישהו זר – רק כי היא לא קמה מהר מספיק בעיניו לתינוקת שבכתה בפעם השביעית באותו לילה. הוא עצמו מעולם לא קם ומעולם לא נקף אצבע כדי לטפל בתינוקת.
אחר כך הגיעו – תמיד במפתיע – הצביטות. צביטות קטנות וכואבות שהותירו סימנים סגולים במקומות לא צפויים כמו בפנים הירך הרכה או בגב התחתון. ואסנת שתקה כי היא ידעה, כבר מגיל שמונה, שיש דברים גרועים יותר מכאב.
בושה. חשומה.
3#. עונש חינוכי
בחוץ, אסנת הייתה הצלחה. מורה אהובה. אחר כך סגנית מנהל. אחר כך מנהלת בית ספר. אישה מרשימה, חכמה, מוערכת ושקולה. כזאת שהורים העריכו והמורים העריצו. ואף אחד לא העלה על דעתו את המחיר שהיא משלמת בבית על ההצלחה הזו.
לפחות פעמיים בשבוע יואב היה מוצא סיבה ל״ענישה חינוכית״ כי ״את אולי מנהלת בית ספר דגולה אבל האמת שאת אפס מאופס סתומה ומכוערת ואני חייב היום ללמד אותך לקח״. היא התרגלה למשפטים כאלו ודומים להם שנאמרו בשקט, בלי שהיה טריגר מקדים, וקיבלה הכל בהכנעה ובשתיקה ממתינה רק שיעבור כבר.
האמת שאולי כן היה טריגר מקדים אבל הוא בדרך כלל הגיע מחוויות של יואב במקום עבודתו. הוא עבד בסוכנות ביטוח כשכיר והבוס שלו לא קידם אותו וגם השפיל אותו מדי פעם, והוא פוטר לא מעט פעמים והיה מובטל לתקופות כי ״לא היה לו מזל עם עבודות״.
ואת תסכוליו הוא שפך בבית.
הוא לא הסתפק בלשפוך מילים קשות על אסנת. הוא שפך ארונות בגדים מלאים ופיזר תכולתם על הרצפה, שפך על הרצפה ועל הקירות וגם העיף לתקרה סירים מלאים במטעמים שעמלה והכינה לבנות. לפעמים הוא לקח את התיק שלה ושפך את תכולתו בכל הבית מנער אותו היטב לבל יישאר פירור.
וכשהוא עשה את זה העיניים שלו הפכו לשני חורים ריקים.
הוא קרא לזה ״עונש חינוכי״. כאילו יש דבר כזה. והיא קראה לזה שגרה ומיהרה לסדר ולנקות הכל בשתיקה. כי לדבר על זה היה מסוכן יותר מלשתוק.
והחשומה. אם מישהו ידע מה הולך בבית הזה.
שלוש בנות גדלו במקום הזה שקוראים לו בית וראו ושמעו הכל. אף אחת מהן לא סיפרה. שלושתן הפנימו שאסור לדבר ולספר. ככה נראית חשומה כשהיא מנצחת. היא עוברת בין דורות בלי לעצור לרגע ולשאול למה.
4#. המחיר
שלוש הבנות למדו להיות שקטות וחסרות ביטחון.
הבת הגדולה בחרה לשרת בבסיס רחוק, מיעטה לשוב הביתה ועזבה מיד אחרי הצבא.
הבת הצעירה פיתחה אנורקסיה. הגוף שלה הפך לשדה הקרב היחיד שהיה בשליטתה. הוא צעק את מה שאף אחד לא העז להגיד בקול. וכשאף אחד לא שמע את הצעקה השקטה היא ביצעה נסיון אובדני. אסנת מצאה אותה מעורפלת בבית ולקחה אותה לבית חולים. היה ברור שצריך לטפל בה. אשפוז יום במחלקה פסיכיאטרית. הטיפול היה איטי כי היא לא סיפרה מה קורה בבית.
וגם מצבה של הבת וכל מה שקורה איתה נשמר בסוד. אפילו להוריה ולאחותה אסנת לא סיפרה כלום. חשומה.
הבת האמצעית החזיקה קצת יותר. עד גיל 18, עד שלא הצליחה יותר. ואז, רגע לפני הגיוס, היא הסתכלה לאסנת בעיניים ושאלה את השאלה המתבקשת שאסנת לא העיזה לשאול את עצמה – ״מה עוד צריך לקרות כדי שתתגרשי ממנו?״
ואסנת השפילה מבט ואמרה ״אני יודעת שאין ברירה״.
5#. שלושה ביטולים ופגישה אחת
אסנת סיפרה שכבר שנים היא עוקבת בסתר אחרי התכנים שלי. היא זיהתה את עצמה היטב וזיהתה את יואב. היא ידעה שהוא פסיכופת.
היא קבעה פגישה. וביטלה. שוב קבעה, ושוב ביטלה. שלוש פעמים. השבוע היא רצתה לבטל שוב, ואמרה לבתה האמצעית, שבכל פעם מחדש שאלה אותה אם היא כבר היתה אצלי, שהיא צריכה שוב לבטל בגלל המלחמה.
״בבקשה אל תעשי לי את זה״ אמרה לה בתה.
לא ״תצילי את עצמך״, לא ״את חייבת״ ואפילו לא ״אבל הבטחת״.
אל תעשי לי את זה.
ובפעם הראשונה אסנת הבינה שהיא לא היחידה שמשלמת את המחיר.
אסנת ישבה מולי. אישה מרשימה, חזקה, מתפקדת. כזו שמי פוגש מתרשם ממנה לטובה ואמרה לי שאני הראשונה שהיא מספרת לה מה קורה בבית.
25 שנה של חיים בתוך סוד נשפכו למרחב שבינה לביני אצלי בחדר. ואז היא הוציאה את הטלפון.
כבר כמה שנים שהבת האמצעית – זו ששאלה את השאלה – מצלמת בשקט בטלפון כל ארון הפוך, כל סיר על הקיר. מתעדת את האמירות הקשות שנאמרות בקול רגוע. היה לה ארכיון שלם של החיים הנסתרים שהתקיימו שם מתחת למעטה החשומה.
לפני הפגישה, הבת שלחה לאסנת קישור לתמונות וכתבה ״תראי לה״. וזה מה שאסנת עשתה. לראשונה בחייה היא העיזה להזיז טיפה את מעטה החשומה ולתת לי הצצה.
6#. הבושה עוברת צד
יש רגעים בחיים שבהם השאלה היא לא ״אם את יכולה להמשיך״. ברור שאת יכולה. הוכחת את זה 25 שנה. את יכולה לשרוד כמעט כל דבר כשאין לך ברירה אחרת.
השאלה היא ״כמה עוד את מוכנה לשלם״.
אסנת הבינה שהחשומה מפרקת את המשפחה מבפנים באיטיות ובסתר. מי שנמצא בפנים מרגיש לא רק את כובד ההתעללות גם את עול ההסתרה.
״הבושה עוברת צד״. אמרתי לאסנת. ״היא לא שייכת לך. היא שייכת למי שצבט, והפך ארונות ושפך סירים וקילל בשקט. לגבר הזה שהוא בעצם אפס גדול לידך. הבושה שייכת לו. לא לך״.
שנים של נבירה בחייהם הסודיים של אנשים, אלו שלא רואים מבחוץ, לימדו אותי שגירושין הם לא בושה. אלימות כן. שתיקה היא לא אצילות. היא לא כבוד. היא לא שמירה על המשפחה. היא שיתוף פעולה. והדבר הכי מסוכן בבושה, זה שהיא מתחפשת למשהו ערכי כמו צניעות, כבוד או הגנה על הבית. אבל מתחתיה, תמיד, יש פחד.
פחד ממה יגידו, פחד מהמחיר, פחד להיות לבד, פחד שאולי זו באמת אשמתך, אולי זו את שמביאה חשומה על המשפחה שלך.
כל מה שאסנת צריכה בתור התחלה זה לא אומץ לעזוב. אלא אומץ להפסיק להתבייש. כי ברגע שאת מפסיקה להתבייש את מפסיקה להסתיר. ברגע שאת מפסיקה להסתיר אין יותר מה לשמור. ואז הכל מתפרק.
החשומה לא נשברת ביום שעוזבים, היא נשברת ביום שמפסיקים לשתוק. והחיים, סוף סוף, מתחילים.
את מהממת רות היקרה
טוב שיש אותך
מדהים, עד כמה חוויות הילדות משפיעות עלינו בבגרותינו. ועל ילדינו, וילדיהם בעתיד.האם אפשר בכלל לצאת מהמעגל הזה?