1#. מי קם ב-3:45 בשביל מדיטציה ולא בשביל טיסה?
בסוף השבוע שעבר מצאתי את עצמי במקום שלא דומה לשום דבר שהכרתי – ריטריט אליו הזמינה אותי אורלי כרמון מ-Orca שהתקיים באחוזה אנגלית עתיקה, עטופה מדשאות ירוקות ועצי ענק בני מאות שנים, לא רחוק מאוקספורד.
האמת שחיפשתי סיבות לבטל. כשאורלי כתבה בקבוצה ״אוכל צמחוני פשוט״ אני ואורנה סיכמנו בפרטי לברוח בערב לאיזה פאב אנגלי באוקספורד…
יכולתי להגיע סקפטית, יכולתי להגיע צינית, יכולתי לגלגל עיניים ולומר את המשפט השגור בפי ״מה זו ההזיה הזו״, יכולתי לבוא בזהות התל אביבית הקשוחה שלי, אבל כבר באוקספורד, כשדורון תיאר לנו בכמה מילים מה עומד לקרות, החלטתי לשחרר ציניות וקשיחות, להגיע בפתיחות, בסקרנות ובענווה ולהתמסר לחלוטין לחוויה. האמת שכולנו התמסרנו.
מיד כשהגענו היה לי ברור שהמסע הזה עומד להיות חוויה של התנתקות מוחלטת מהעולם הרגיל שלי שכולל, כידוע, הרבה סערות משפטיות וחרדות בטחוניות.
מדובר בריטריט של ׳ברהאמה קומאריס׳, ארגון שהוקם בהודו בתחילת המאה שעברה ומקדם מדיטציות, מאמין בתודעת נשמה ובראשו עומדות נשים. זו לא דת ולא כת, אין להם אג׳נדה והם לא מבקשים כלום, רק להפיץ את האור בעולם הקצת חשוך שלנו.
היינו 15 ישראלים ועוד אנשים מכל העולם – קבוצה מגוונת ומרתקת של אנשים רציניים ועסוקים. היו מנכ”ליות, נשים בכירות, מגישת טלוויזיה צרפתיה, פרופסור גרמני, ועוד. כולנו הגענו עם המטען הרגיל של החיים ומחשבות שרועשות ללא הפסקה.
וכך מצאתי את עצמי מכוונת שעון כדי להתעורר למדיטציה ב-3:45 בבוקר, רוקדת ברגליים יחפות לצלילי מוזיקה הודית ב-7 בבוקר, ומחבקת עצים בני 300 שנה.
2#. בלי גברים ובלי בוטוקס
מי שליוו אותנו במסע הזה היו שתי נשים יוצאות דופן – סיסטר מָנְּדָה, הודית עם כריזמה ממגנטת, וסיסטר מורין, שהסתבר שהיא יהודייה לחלוטין. שתיהן נזירות חכמות שמכונות ״אחיות״, לבושות בגלימות צחורות ועונדות סיכות שמעידות, כנראה, על מעמדן הרוחני בארגון.
שתיהן בשנות השבעים לחייהן ונראות צעירות בעשרים שנה לפחות, עם אור פנימי שמקרין החוצה מהנשמה דרך העיניים. בלי ניתוחים, בלי קרמים, בלי איפור, הן נראות יותר טוב מחצי תל-אביב אחרי בוטוקס. ואולי הסוד למראה הוא בכלל העובדה שהן חיות בפרישות כבר כמעט 50 שנה – בלי גברים ובלי סקס .
הן לימדו אותנו שמדיטציה זה לעשות משהו בריכוז ובכוונה, שהנשמה היא נקודת אור קטנה שמנהלת את הגוף הפיזי שלנו, שכל שינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם מתחיל בעצם בשינוי פנימי ושאם אנחנו רוצים לתקן בעיה אנחנו קודם כל צריכים לקחת אחריות ולהבין שאנחנו חלק מהבעיה ולהתחיל בלתקן את עצמנו.
הרוחניות הזו לא הפריעה להן לרקוד בהתלהבות על הבמה לצלילי Dancing Queen של להקת ABBA בערב הסיום של הריטריט, ריקוד שמוכיח אולי שדווקא ״תודעת נשמה״ עמוקה היא סוג של אנטי אייג׳ינג שמאפשר לך לרקוד בקלילות גם כשאת בת 70.
3#. בעיניים פקוחות לרווחה
היום התחיל בקצה של הלילה כי כיוונתי שעון ל-3:45 על מנת להגיע בזמן למדיטציית הבוקר. הם מאמינים במדיטציית ראג׳יוגה שנעשית בישיבה, בעיניים פתוחות ובכוונה אמיתית להתחבר לאותה ישות פנימית מוארת שנקראת נשמה והיא בעצם אנחנו.
בשבע נפגשים בחצר האחוזה לסוג של התעמלות בוקר בטבע עם מוזיקה הודית, נשימות עמוקות, רגליים יחפות, וחיבור לגוף ולאנרגיה שסביבו. רבע שעה מספיקה כדי להיכנס להיי.
ארוחת הבוקר הייתה אירוע בפני עצמו. אוכל צמחוני הודי שנעשה עם כוונה ואהבה. בכל יום אחד מהמבשלים עושה מדיטציה בחדר המדיטציה עם כוונה להכניס אהבה לאוכל. האוכל מוגש במנות ממש קטנות ואנחנו מוזמנים לקחת עוד אם אנחנו רוצים אבל מסתבר שאפשר להתמלא מכמויות קטנות ולא משמינים כשאוכלים אוכל שמכינים באהבה ומגישים במנות קטנות.
המשך היום כלל מדיטציות נוספות מלוות בהסברים של סיסטר מנדה וסיסטר מורין, התכנסויות קבוצתיות שבהן חלקנו תובנות וחוויות, וגם חווינו את עוצמת האנטי לישראל בעולם. אבל כשאת במצב של תודעה מוארת, את לא נותנת לזה לחדור אליך.
4#. נשמה עם גוף
המסר שהן חזרו עליו שוב ושוב היה פשוט ומטלטל. אנחנו לא מחזיקים נשמה – אנחנו הנשמה עצמה. הגוף הוא רק כלי, קופסה זמנית שמקבלת אנרגיה מתוך הישות המוארת שבפנים. אחד המשפטים הראשונים שנאמרו לנו הוא ״אני נשמה ויש לי גוף, ולא גוף שיש לו נשמה״.
העיקרון הבסיסי הוא – רוצים לשנות את העולם? תתחילו מבפנים. ברור, כי הרבה יותר קל לתקן את עצמי מאשר את המזרח התיכון, אבל אם כולנו נתקן את עצמנו אולי יהיה כאן יותר טוב.
היה בתובנה הזו משהו שחדר עמוק ושינה את האופן שבו אני רואה את עצמי ואת החיים. פתאום הבנתי שכל החרדות, הפחדים, והלחצים הם רעשים חיצוניים שנצמדו לנשמה ואני יכולה לבחור להתנתק מהם. הנשמה עצמה היא רק אור ואהבה.
במהלך הריטריט דיברו איתנו על מדיטציה כגישה לחיים. כל דבר שנעשה עם כוונה ובריכוז הוא מדיטציה. לא משנה אם אנחנו שוטפים כלים, כותבים מייל או מופיעים בבית משפט – ברגע שאנחנו נוכחים לחלוטין במה שאנחנו עושים, ועושים את זה בכבוד ובריכוז אנחנו בעצם עושים מדיטציה.
הן עסקו גם בחשיבותם של הכרת תודה, סליחה ואהבה – שלושת המפתחות לניקוי הנשמה מכעסים, טינות ופחדים שהצטברו עליה לאורך השנים. ככל שאנחנו מחוברים יותר אל הישות הפנימית, כך אנחנו פחות זקוקים לאישורים חיצוניים, פחות חוששים מכישלונות, פחות אכפת לנו מדעות של אנשים אחרים ואנחנו מסוגלים יותר לאהוב באמת. קודם כל את עצמנו.
5#. תשתקי כבר
ביום השני היה יום של שתיקה מוחלטת. בלי להחליף מילה, בלי לקרוא, בלי לסמס, בלי תקשורת מכל סוג גם במהלך הארוחות. רק אני, הטבע, והמחשבות. זה נראה קצת מלחיץ בהתחלה אבל כאמור באתי להתמסר ומילאתי אחרי ההוראות, ועד מהרה קרה משהו קסום.
התהלכתי ביער שמקיף את האחוזה, הרגליים נעות לאט על השביל, הנשימה עמוקה ורגועה. כל חוש התחדד. ריח העלים, קול הציפורים, תחושת הרוח על הפנים והיופי המדהים מסביבי. הגעתי לערוגת פרחים סגולים קטנים, שמעליהם ריחפו פרפרים לבנים קטנים שעצרו לרגעים לשתות צוף מהפרחים. עמדתי שם, בשקט מוחלט, ובהיתי בהם, והפרפרים לא ברחו ממני. הם המשיכו לרחף מעל הפרחים ולנוח עליהם, כאילו שאני חלק מהטבע, חלק מהיער, חלק מהרגע הקסום הזה. מחוברת. זה היה רגע של חוויה פיזית ורוחנית שקשה להסביר במילים ואי אפשר לחוות אותה בלי להיות בשקט מוחלט, גם מבפנים.
אחרי החוויה המציפה הזו עשינו ״מקלחת יער״ בשתיקה והלכנו בטבע וחיפשנו תשובות וסימנים וחיבקנו עצים, ודמעות של הכרת תודה זלגו מעיני בלי שליטה.
6#. דרכים קטנות לחיים גדולים
כשעזבתי את האחוזה, נותרה בי תחושת שקט ובהירות נדירה. כאילו מישהו כיוון מחדש את המתג הפנימי וניקה את הזכוכית שדרכה אני רואה את העולם. זה לא שפתאום העולם הפך רגוע או שקט יותר – החדשות עדיין מציפות בזוועות, העבודה עדיין דורשת ומלחיצה והחיים לא נהיו פשוטים בן לילה.
בהדרגה התחלתי לראות שיש לי הזדמנות לבדוק אם מה שלמדתי שם יכול לחיות גם כאן, ביומיום. אם אני יכולה להישאר מחוברת לנשמה גם כשהעולם סביבי רועש.
והתחלתי לגלות שכן. שכשאני זוכרת לעצור לשנייה, לנשום, לחזור אל הנשמה – הרעש מבחוץ פחות רועש, החרדות נוכחות פחות, והחיים קצת יותר קלים לנשימה. למדתי שהנשמה לא זקוקה למבצעים גדולים כמו ריטריט באחוזה אנגלית אלא לכוונה, לנוכחות, להודיה על מה שיש, לסליחה על מה שהיה, ולאהבה שזורמת דרכנו החוצה.
אני לוקחת איתי מהחוויה הזאת זיכרונות יפים, וכלים מעשיים לחיי היומיום. למדתי שאני יכולה להפוך כל פעילות למדיטציה – גם בישול וגם שטיפת כלים יכולים להיות רגע של נוכחות וריכוז ושקט כשאני עושה אותם במודעות ובכוונה.
למדתי להבחין בדברים הקטנים ולהודות עליהם – על הקפה הבוקר, על השמש שנכנסת דרך החלון, על העובדה שיש לי בית לחזור אליו. הודיה היא דרך לראות את החיים מזווית של שפע.
נוכחתי שוב לדעת שסליחה אינה עבור האחר אלא עבור הנשמה שלי, כדי שהיא תוכל לנשום חופשיה מבלי לסחוב את המטען של כעסים ישנים.
ובעיקר למדתי שאהבה זו בחירה והחלטה להסתכל על העולם ועל האנשים מעיני הנשמה ולא מעיני הפחד.
אולי זה הסוד של שתי ה”סיסטרס” האלה, שנראות צעירות בהרבה מגילן ורוקדות כמו מלכות בגיל שבעים. הן לא מנסות לעשות יותר, אלא יותר להיות, בלי לרדוף אחרי הישגים או אישורים חיצוניים.
וזה גם השיעור שאני לוקחת איתי חזרה מסוף השבוע הזה: להפסיק לרדוף אחרי עוד רשימת מטלות אינסופית, ולנסות לעצור מדי פעם ולשאול את עצמי האם אני מאפשרת לעצמי פשוט להיות?
זה לא אומר שהפסקתי לעבוד או להיות אמביציוזית, אל דאגה. אני רק מנסה לעשות הכל מהמקום הנכון. מהנשמה ולא אגו, ממקום של אהבה ולא של פחד. זה משנה הכל.
שמש/ עידית ברק
אִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
בְּלִי לִהְיוֹת פַּעַם אַחַת
שֶׁמֶשׁ
מִי שֶׁלֹּא זָרַח
לֹא יָבִין מַהִי שְׁקִיעָה
וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רָקִיעַ
לֹא יָבִין אֶת הַיָּם
***
השבוע בפודקאסט – פרק שובה לב על הכרת הטוב ותודו ליסט עם שירלי יובל יאיר. להאזנה לחצו כאן.
אמנם למי שנתקל בדת היהודית בעיקר דרך בתי הדין, קצת קשה לקבל, אבל זה מסר יהודי ולא רק הודי.. למשל:
שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה
לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה
וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה
שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר
תוכלו למצוא את ההמשך ולמצוא את הנוסח המדויק שיתאים לכם.