מישהו להזדקן איתו – 23.8.25

 מישהו להזדקן איתו – 23.8.25

1#. כמעט בת 60

לימור נכנסה אליי לחדר, התיישבה, חייכה חיוך קטן ואמרה בלי הקדמות משפט חד אחד ששאב אותי פנימה – ״עוד חצי שנה אני בת 60, אני צריכה מישהו להזדקן איתו והבנתי שזה לא בעלי״.

הסתכלתי עליה – אשה נאה ובהירת עיניים שגילה אינו ניכר בה ושום דבר במראה לא רמז על הסערה הפנימית שמתחוללת בה. היא הוסיפה ואמרה ״לא יודעת כמה שנים נשארו לי, והבנתי שגיל 60 שמתקרב בצעדי ענק רומז לי שאני חייבת שינוי״.

היא נשואה לאורי כבר 27 שנים. רובן שנות סבל מתמשך שהפך לחלק בלתי נפרד מחייה. הוא לא אלים פיזית אבל החיים איתו רצופים בדפוסים חוזרים של חוסר חמלה, ניכור, התעלמות וחוסר נאמנות. היו כמובן גם ימים יפים, אבל כבר עשור שהתקשורת ביניהם מינימלית. ״הוא חוזר הביתה ומיד נועל את עצמו בחדר העבודה. לא שואל איך עבר עלי היום, לא מסתכל עליי באמת. ואם אני אומרת לו משהו חשוב הוא מהנהן אבל לא באמת מקשיב. ואם אני מעיזה להעיר לו מתחיל גיהינום״. 

״זה כמו לחיות עם רוח רפאים״ תיארה לימור. ״הוא נוכח פיזית אבל לא באמת נמצא. יכולתי לרקוד עירומה בסלון והוא אמר שאני מסתירה לו את הטלוויזיה״. היא למדה לחיות עם זה. 

2#. מה שלא הורג מחשל

היא תמיד הייתה החזקה, זו שסוחבת הכל על כתפיה, והמוטו שלה עוד מתקופתה כמדריכה בצופים היה ״מה שלא הורג מחשל״. לימור התרגלה לחיים עם אורי, והתרגלה לסבל ולחוסר העניין שלו בה. 

אבל איך בדיוק מתרגלים לכזה דבר ולומדים להסתפק בפירורים? ״בהדרגה״. היא אמרה ״כמו מים על אבן. בהתחלה זה כואב. ואז את מוצאת הסברים ואומרת לעצמך הוא עייף, הוא לחוץ, הוא לא יודע לבטא רגשות. ואחרי שנים של הסברים, את כבר לא מרגישה את הכאב. את מחושלת.”

אבל עכשיו היא רואה דברים אחרת. עוד חצי שנה היא בת 60, גיל עגול עם נוכחות. יש משהו קסום במספרים העגולים האלה. הם מתפקדים כמו תחנות רכבת ומאלצים אותנו לעצור, להסתכל החוצה מהחלון, ולשאול את עצמנו ׳לאן אנחנו  בעצם נוסעים?׳. 

״כשהייתי בת 40, חשבתי שיש לי עוד המון זמן. שיכול להיות שהוא ישתנה, שיכול להיות שאני אשתנה. אבל עכשיו אני קולטת שעברו כמעט 20 שנה ושום דבר לא השתנה לטובה. החיים איתו רק נהיו יותר קשים״ אמרה לימור, והוסיפה – ״בגיל 60 את לא רוצה מישהו שיחשל אותך. את רוצה מישהו שיחבק אותך ויתן לך כתף לשים עליה את הראש.”

המילים האלו ״מישהו שיחשל אותך״ נשארו איתי גם אחרי הפגישה איתה. זה לא מושג שאנחנו משתמשים בו באופן תדיר אך הוא מתאר במדויק את מה שקורה לך במערכת יחסים רעילה. חישול הוא הליך של הקשחה, וזה בדיוק התהליך שעובר על נפש שחיה שנים ארוכות ללא חמלה.

לימור יודעת כבר שנים שאורי אינו הנמל הבטוח שלה, שהוא לא נאמן ואין בו חמלה. היו רגעים רבים שחישלו אותה – הוא לא היה שם בתקופות שאחרי הלידה, כשהיא בכתה הוא נהג לומר שהוא שונא חולשה והיא למדה לא לבכות לידו גם כשמאוד כאבה לה הנשמה וגם כשאביה הלך לעולמו. כשהיא ישבה לנוח ביום שישי אחרי שהבריקה אל הבית הוא מהר לומר שהיא ״יושבת כמו פרימדונה שמנה״. כשהיא מצאה הודעות מנשים זרות, הוא הכחיש בתוקף, אמר שהיא מדמיינת ושלא תעז לבדוק את הטלפון שלו.

וכשהיא שברה את הרגל זה היה ממש סיוט. הוא לא עזר לה בכלום, לעג לה כשדידתה עם הקביים, התעלם ממנה והיה קצר רוח ומגעיל. ״אני זוכרת ששכבתי בסלון עם הגבס וחשבתי – אלוהים, זה מה שמחכה לי בזקנה? כשאני באמת אהיה חלשה ואזדקק לו הוא ימשיך לחיות כאילו אני לא קיימת?״

3#. פרדוקס החוזק

אבל רק עכשיו היא העזה לומר לעצמה שהיא רוצה אחרת. שהיא רוצה מישהו להזדקן איתו. שהיא רוצה לבלות את השנים שנותרו לה עם מישהו שיאהב אותה. ״יודעת מה שחרר אותי?״ היא שאלה ״שיווי המשקל השתנה. פעם הפחד מלהיות לבד היה גדול יותר מהכאב של להיות איתו. עכשיו זה התהפך.״

נשים רבות (וגם גברים) מספרות לי סיפור דומה –

ההרגל להחזיק, לסחוב ולהיות החזקה, מחזיק אותנו הרבה מעבר למה שאנחנו צריכים.

החוזק הזה, שנשמע כמו יתרון, הופך לפרדוקס כואב. החברה מחנכת אותנו, כנשים ישראליות, להיות חזקות. אבל כשהחוזק הזה הופך לזהות היחידה שלנו הוא הופך לכלא. ״תהיי חזקה״ הופך ל״אני חייבת להיות חזקה תמיד״, והופך ל״אני לא מוכנה לבקש עזרה״, ולבסוף ל״אני לא מוכנה לעזוב גם כשזה הורג אותי לאט״.

אבל מגיע רגע שבו את מבינה שהחיים הם לא מבחן כוח, מבינה שהחיים קצרים, שהשנים חולפות, ושמגיע לך שותף אמיתי. לימור הגיעה אלי מתוך ידיעה שעדיף להתחיל מחדש, מאשר להישאר במקום שמוחק אותה לאט־לאט.

״יש לי אמא צלולה וחדה בת 85. כששיתפתי אותה היא שאלה אם אני לא מפחדת להיות לבד בגיל 60 והזכירה לי שהוא אבא טוב לילדים״ אמרה לימור בשקט. הפחד מבדידות הוא אחד הפחדים הכי עמוקים והכי אנושיים. ״אמרתי לה שהוא ישאר אבא שלהם ובגיל 60 אני מחפשת מישהו להזדקן איתו ולא אבא לילדים שחיפשתי בגיל 35. עוד אמרתי לה שאיתו אני ממילא לבד ובלעדיו יש לי סיכוי למצוא מישהו לחיות איתו ביחד״. 

4#. מחשבה לסיום

צריך אומץ לשחרר את מה שלא נכון לנו ולבחור מחדש. אומץ לשחרר בלי לדעת בוודאות מה צופן יום, אבל בידיעה שכשמשחררים את מה שלא נכון מפנים מקום בחיים. 

אז אולי השאלה האמיתית היא לא עם מי נזדקן, אלא עם מי נבחר לחיות באמת. והתשובה, לפעמים היא קודם כל עם עצמנו. עם האישה שעברה את כל המסע הזה ומגיעה לגיל 60 עם בגרות, עם ידיעה, עם אומץ לדרוש מהחיים את מה שהם באמת יכולים לתת. את מה שמגיע לה. 

אמרתי ללימור שיש משהו מדהים בידיעה שמותר להתחיל מחדש. שהחיים לא נגמרים בגיל 40 או 50 וגם לא בגיל 60. שבכל יום שעולה השמש, יש  אפשרות לבחור מחדש.

ואם לימור קוראת את זה – אני רוצה שתדעי שהאומץ שלך מאיר דרך לנשים רבות. הבחירה שלך להפסיק לחכות ולהתחיל לחיות, היא מתנה לא רק לעצמך. היא אישור לכל אישה שיושבת איפשהו ושואלת את עצמה ״מותר לי לרצות יותר?״

התשובה היא כן. תמיד כן.

***

יש לי פרוייקט חדש ומרגש של קורסים דיגיטליים משני חיים. הם ממש בקרוב באויר לפרטים והרשמה לקבלת הודעה כשהם באויר לחצו כאן.

***

השבוע בפודקאסט – המדריך לשמחת חיים עם יאנה דרום, להאזנה לחצו כאן.