#1. נטושה
טלי ננטשה בינקותה ברוסיה של תחילת שנות התשעים, ימים של כאוס אחרי קריסת ברית המועצות, כשתינוקות עוד נמסרו למוסדות בלי הרבה שאלות. בגיל צעיר היא אומצה על ידי זוג ישראלים טובי לב שנפטרו בזה אחר זה מהמחלה הארורה בזמן שירותה הצבאי. מאז, ולמרות שהיתה משפחה מורחבת, ושהיא ירשה את הדירה של הוריה וקיבלה כספי ביטוח חיים, התחושה הקיומית שלה היתה שהיא ננטשה שוב ונותרה לבד בעולם.
היא למדה להסתדר, ופיתחה חושים חדים, אינטואיציה טובה ויכולת לקרוא אנשים במבט אחד. אבל בו זמנית, היתה בה כמיהה עצומה לרגש של שייכות ולתחושה שמישהו רואה אותה.
כשארנון הגיע – גבר גבוה, מרשים וכריזמטי, מומחה לשוק ההון, בנו של איש עסקים מצליח שגדל בשכונת יוקרה, היה לטלי קל מאוד להתאהב. השידוך נראה כמו חלום שמתגשם. הוא ראה אותה, בחר בה, עף עליה והרעיף המון אהבה, תכניות לעתיד והבטחות.
טלי סיפרה לו על חייה המורכבים, שיתפה אותו בתחושת הנטישה, ובגעגועים להוריה ולימים שהיתה לה משפחה. ארנון הקשיב לה וחיבק אותה והבטיח שהיא לא תהיה לבד יותר לעולם. הוא צייר עתיד ורוד עם חתונה יפה, בית עם גינה וילדים שיגדלו עם שני הורים אוהבים. והיא, שחיפשה כל החיים משהו לאחוז בו, נאחזה בכל כוחה.
וכך, הם נישאו בחתונה מפוארת ונראו כמו נסיך ונסיכה וחיו ביחידת הדיור המפוארת שלו שנבנתה על השטח העצום של בית הוריו. די מהר נולדה הבת הבכורה ושנה וקצת אחריה הבת השניה. היא עזבה את עבודתה כעוזרת אישית למנכ״ל חברת הייטק כשנולדה הבת הגדולה ומאז לא שבה לעבוד.
רציתי לכתוב שהם חיו ב״אושר ועושר״ אבל האמת היא שטלי גילתה שאם ארנון כועס הוא לוקה בהתקפי זעם קשים. היא למדה להרגיעו, ולפייסו ולמדה מה מרגיז אותו ומה לא. אך על אף שהיא חשבה שהיא מכירה אותו, הוא הפתיע אותה כל פעם מחדש בהתקף זעם בלתי צפוי שבסיומו היא הרגישה כאילו חטפה עכשיו מכות רצח, למרות שהוא הקפיד לא לגעת בה. המילים שלו היו קשות וכואבות והוא לא היסס לכנות אותה ״רוסיה נטושה שהוציאו מאשפתות״ וגם כשהוא ראה שעיניה הירוקות מתמלאות דמעות הוא לא עצר. להיפך. ניכר היה שזה מסב לו הנאה.
2#. אמסטרדם
לפני כשנה הוא מונה לנהל את סניף החברה של אביו בהולנד. טלי ראתה בזה הזדמנות להתחיל מחדש, לגדל את הבנות בסביבה אחרת, וקיוותה שהשינוי, והמרחק מהוריו, יתחילו מגמת רוגע.
אבל את מה שהתחיל שם, היא לא תיארה לעצמה גם בחלומות הכי שחורים שלה.
ההתחלה הייתה אפילו רומנטית. הם מצאו דירה יפה בשכונה טובה באמסטרדם, והיו נרגשים לקראת ההרפתקאה החדשה. ארנון היה עסוק בעבודה, וטלי הייתה עסוקה בלארגן את החיים החדשים.
אבל רחוקה מכל מה שהכירה, בלי חברים, בלי עבודה, בלי שפה, עם שתי ילדות קטנות, היא הפכה תלויה בו לחלוטין. ארנון הפך למישהו אחר. או שאולי זו פשוט הייתה הגרסה האמיתית שלו, זו שבצבצה מדי פעם בהתקפי הזעם שהיא הכירה מהארץ.
זה הגיע בגלים שהתחילו בהתקפי זעם, צעקות אימים, טריקת דלתות, זריקת חפצים. אחר כך באו ההשפלות. ואז הגיע ההסבר – היא אשמה. היא לא מבינה אותו. היא לא מתחשבת. היא רואה רק את עצמה. היא זונה. ושוב היא הרגישה מוכה אחרי כל התקף כזה. והוא ניסה לפייס אותה והם יצאו למסעדה והוא הבטיח להשתנות והסביר שיש עליו עומס מטורף ודרישות והנחתות מהמשרד בארץ, ודרש שהערב יסתיים במייקאפ-סקס. והיא נגעלה ממנו אבל הכריחה את עצמה להאמין שהוא בסוף יבין וישתנה, כי הוא הרי בסך הכל ״אדם טוב״ שדואג לה ולבנות.
וככל שהגלים האלו התגברו הם מחקו אותה לאט לאט.
3#. ריצה
בוקר אחד, מוקדם מאוד, לפני שהשמש עלתה, היא נעלה נעלי ספורט ויצאה לרוץ. כשהגוף שלה רץ הנפש הרגישה חופשיה, והיא התמכרה לספורט הזה שהשאיר אותה שפויה. הריצה הייתה השעה היחידה ביום שבה היא הרגישה שהיא עוד קיימת. ברחובות השקטים של אמסטרדם, עם הרגליים שגומעות את התעלות והמדרכות, ופלייליסט עם שירים שהזכירו לה מי היא הייתה פעם, טלי הרגישה שהיא עוד יכולה לקבל החלטות. לפחות על הכיוון שהיא רצה, על הקצב, על השיר הבא ועל הדרך חזרה.
ארנון לא פירגן לתחביב הזה אבל גם לא התנגד לו וטלי הקפידה לצאת מוקדם ולחזור כשכולם עוד ישנים, כך שאף אחד לא ירגיש בחסרונה.
ובחורף, כשקפא בחוץ, היא עברה לרוץ במכון. לבשה חזיית ספורט, שמה עליונית ויצאה למכון כושר שפתוח 24/7. בוקר אחד הוא קם מוקדם ובדיוק ראה אותה חוזרת. היא היתה עם חזיית ספורט רטובה מזיעה ולחיים סמוקות של מי שזה עתה סיימה לרוץ 8 קילומטר על ההליכון בחדר הכושר ומיהרה לחזור הביתה עוד לפני שהסדירה נשימה.
״איפה היית?״ הוא שאל והיא הסתכלה עליו במבט תמה ואמרה ״במכון, איפה כבר יכולתי להיות?״ והוא שאל אם היא רצה עם חזיית ריצה וכולם רואים אותה ככה, ומשם הכניס את עצמו להתקף זעם קשה, אמר לה שהיא בוגדת בו, שהיא הולכת למכון ככה בשביל למשוך תשומת לב, שיש לה גנים של זונה רוסיה כמו של האמא שלה שנטשה אותה, ושהוא בטוח שהיא מנהלת רומן מאחורי גבו. בהתחלה היא ניסתה לשכנע. אבל שום דבר לא עזר. ארנון היה בטוח שהיא בוגדת בו ונכנס לסערה.
הוא אסר עליה ללכת לחדר כושר, העביר אותה חקירות ממושכות. העיר אותה בכוונה, דרש תשובות, הסברים, וידויים שלא היו. הוא רצה לדעת פרטים על כל אדם שהיא פגשה, על כל מבט שהיא קיבלה, על כל מילה שהיא אמרה. וזה לא נפסק. הגלים האלו היכו בה שוב ושוב עד שהיא הפסיקה בכלל לרוץ. היא היתה מוכנה לוותר על שעת השפיות שלה כדי להחזיר את השפיות הביתה, אך לשווא. ההתעללות הלכה והחמירה ולא היה לה יום אחד של שקט.
4#. ילדות
ואז הוא עבר לשלב הבא, והודיע שהוא עובר לעבוד מהבית. הוא התחיל ללכת אחריה בבית, מצמיד את עצמו לכל תנועה שלה. לוחש לה דברים שאי אפשר להבין, נוגע בלי רשות, מציק.
המעבר לעבודה מהבית היה צעד מחושב כדי להעמיק את השליטה. עכשיו הוא היה יכול לעקוב אחריה בכל רגע. להקשיב לכל שיחת טלפון, ולשלוט לגמרי בלו״ז.
הוא הפך לצל שלה. הלך אחריה כשהיא הלכה למטבח, נדבק אליה כשהיא ניסתה לשבת לקרוא, נכנס לה למקלחת, לשירותים וזחל לה מתחת לעור. הלחישות נהיו יותר ויותר מטרידות. הוא אמר דברים על הגוף שלה, על מה שהוא רוצה לעשות, על מה שהוא חושב שהיא רוצה. הוא לא הבין או לא רצה להבין את המילים “לא” או “תפסיק”. הוא הפך את הבית לכלא שבו היא לא יכולה למצוא אפילו פינה שקטה.
ואז הוא התחיל להציק לבנות. בעיקר לגדולה, רק בת ארבע וחצי. הוא ניסה לכפות עליה לשחק איתו במשחקים שהיא לא הכירה ולא אהבה וכשבכתה ואמרה שהיא רוצה לאמא, אם אם היא שפכה בטעות מים או סירבה לאכול – הוא עשה את עצמו מתקשר לגן ומדווח לגננת שהיא ילדה רעה והבטיח שהיא תקבל עונשים בגן. וכשהקטנה ראתה שהגדולה בוכה הוא אמר לה ״אם תהיי ילדה רעה כמוה, אני אתקשר גם לגננת שלך״.
ילדות בנות שלוש וארבע וחצי לא אמורות לחיות בפחד. הן לא אמורות לפחד מכל “לא” שהן אומרת ומכל דבר ילדותי שהן עושות. אבל ארנון הפך את הבית למקום שבו אי אפשר לעשות טעויות ואי אפשר להיות ילדות קטנות.
הילדה הגדולה התחילה לבכות בכל בוקר כשלקחו אותה לגן. צרחה. פחדה. הגננת לא הבינה מה קרה וטלי לא אמרה כלום רק הרגיעה את הילדה ואמרה לה שאין עונשים בגן. הילדה הקטנה הלכה בשקט ורק אמרה כל הזמן ״אני לא ילדה רעה״. כשהן נרגעו בגן,,שתיהן לא רצו לחזור הביתה מהגן ובכו כשטלי באה לקחת אותן.
שתי הילדות הלכו וקמלו וטלי יחד עימן. יום אחד הגננת של הבת הבכורה תפסה אותה כשהיא הגיעה הסתכלה לה בעיניים ואמרה “הילדה כבויה. היא לא הילדה שהכרתי. משהו קורה בבית.”
כשילדות קטנות מפחדות לחזור הביתה, כנראה שהמצב חמור יותר ממה שכל מבוגר יכול לתאר במילים.
5#. הצלה
טלי הבינה שהיא צריכה לעזוב, אך פחדה לעשות את הצעד הזה עם שתי ילדות קטנות. הפחד שיתק אותה וארנון הריח את הפחד והגביר את ההתעללות. מהתקפי זעם, ללחישות וטיפולי שתיקה, מהתקפי קנאה להתעלמות ומחיקה- ״מי יקח זונה רוסיה שננטשה בבית יתומים?״ זה היה רק אחד מהמשפטים האיומים שלו, שמחקו לה את הנשמה.
בסוף, אחרי עוד בוקר רווי צרחות וקללות וילדות קטנות שבוכות כל כך הרבה עד שיש להן עיגולים שחורים מתחת לעיניים, היא התקשרה לעינת, שהיתה החברה הכי טובה שלה לפני שהיא נסעה.
חברות אמיתיות לא צריכות הסבר ארוך. הן שומעות את הטון, את הייאוש, את הפחד בקול. ומבינות שכשמישהי מתקשרת מאמסטרדם בוכה ואומרת “אני צריכה עזרה”, זה זמן לפעולה. עינת הגיעה לאמסטרדם, וישבה עם טלי שעות ושמעה עוד ועוד סיפורים וראתה את החברה היפה שלה כחושה וצהובה עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים שהיו נפוחות מבכי מתמיד.
עינת נשואה לאמיר, יזם טכנולוגיה שבנה כמה חברות והכיר את כולם בתעשייה. מה שטלי לא ידעה זה שאמיר עושה עסקים עם אביו של ארנון כבר שנים. החברה של אמיר פיתחה פלטפורמת השקעות שהאב השתמש בה בכמה מעסקיו, והקשר בינהם היה חזק ומבוסס על אמון הדדי. זה היה צירוף מקרים נדיר, או אולי קארמה במיטבה..
כשעינת סיפרה לאמיר מה טלי עוברת באמסטרדם, הוא נהיה חיוור. הוא הכיר את ארנון הבן המוכשר והמבריק שאבא שלו התגאה בו. הוא זכר אותו כאיש צעיר וכריזמטי, אבל מעולם לא תיאר לעצמו למה הוא מסוגל בבית.
“אני לא יכול להמשיך לעשות עסקים עם המשפחה הזו אם זה מה שהבן שלהם עושה”, אמר אמיר לעינת. “האבא צריך לדעת.”
אמיר התקשר לאביו של ארנון למחרת. הוא לא פתח בהאשמות או בדרמה. הוא פשוט אמר: “יש לי מידע על המצב של ארנון ומשפחתו באמסטרדם שאתה צריך לדעת. אני חושב שכדאי שנפגש.” הם נפגשו במשרד של האב עוד באותו יום. אמיר סיפר לו על המצב של טלי והילדות, על הפחד, על מה שהילדות עוברות. הוא דיבר בעובדות, בלי רגשנות, כמו איש עסקים שמציג דו”ח.
אביו של ארנון הקשיב בשתיקה ורק שריר אחד בלסת זז בלי שליטה. בסוף השיחה, הוא אמר ״תודה שסיפרת לי. אני אטפל בזה״. באותו ערב ארנון קיבל טלפון מאבא שלו. זו לא הייתה שיחה ארוכה. ״אתה חוזר לישראל מיד״, אמר האב. ״אתה סוגר את הסניף באמסטרדם ואתה חוזר. עכשיו״. ארנון הבין שמשהו קרה. הוא ידע שיש אדם אחד בעולם שאי אפשר להתווכח איתו – אבא שלו.
הוא סגר את הטלפון ואמר לטלי ״אנחנו חוזרים לישראל. לא יודע מה קרה לאבא שלי אבל הוא דורש שאני אחזור מיד״. טלי הנהנה ושתקה. היא ידעה שזה בזכות עינת ואמיר אבל ידעה שעד שלא תהיה על המטוס היא לא תרגיש הצלה.
אחרי כמה ימים, ארנון ידע שעינת ואמיר יודעים הכל. אימו סיפרה לו על השיחה של אמיר עם אביו בעקבותיה הוא נקרא לשוב לארץ. אביו לא דיבר עימו מאז אותה שיחה. ארנון כמובן הכחיש הכל אבל הוא הפסיק את ההתעללות וניסה לשכנע את טלי שבארץ הם ילכו לטיפול זוגי ומשפחתי. טלי אמרה שהיא צריכה זמן להירגע. ששניהם צריכים זמן להירגע. וגם הבנות.
כשהם נחתו בארץ, עשרה ימים אחרי אותה שיחה, עינת חיכתה לה בשדה התעופה. טלי לקחה את הבנות והלכה איתה. ארנון ניסה להתנגד אבל בדיוק אמיר הגיע מהחניה, וכשהוא ראה את אמיר הוא נסוג, לקח את המזוודה שלו ואמר לטלי ״שיהיה לך בהצלחה״.
עכשיו מתחילה ההחלמה.
החזרה לארץ היא התחלה של משהו חדש לגמרי. היא אישה שחזרה מגיהינום עם שתי בנות, בלי בית ובלי עבודה, אבל עם חופש שהיא לא חשבה שעוד יהיה לה.
והיא, האישה הצעירה הזו, מחפשת את עצמה מחדש. היא לא יודעת מה היא אוהבת. היא שוכחת מה מרגיע אותה, ושואלת שאלות בסיסיות, אבל אחרי שנים של מחיקה מתודית, היא צריכה ללמוד מחדש להיות היא.
הטיפול מתחיל לעזור. לאט לאט היא לומדת שהיא לא אשמה, שהיא לא משוגעת, שהיא לא יותר מדי רגישה. היא לומדת שמה שהיא חוותה זו לא “זוגיות קשה” או “אי הבנה”, זו אלימות.
והיא חזרה לרוץ.
כשנפגשנו השבוע כדי להבין מאיפה מתחילים להיפרד ממנו, היה לי ברור שעוד יהיו ימים קשים ולילות בהם השאלות יחזרו, ועוד יהיו רגעים של ספק. אבל יהיו גם בקרים שהשמש תעלה, והצעדים יהיו קלים, והמוסיקה תהיה טובה, והעולם יהיה מלא אפשרויות.
רוצי אל החיים שלך, אשה אמיצה, הם מחכים לך.
***
השבוע בפודקאסט – ללכת לאיבוד (באמריקה) עם ד״ר שלי רווה – להאזנה לחצו כאן.
