1#. הייתי פעם יפה
מרי אן וובסטר נולדה בדצמבר 1874 בלונדון, ילדה שמינית למשפחה ברוכת ילדים שחיה בצניעות אך בכבוד בקצה המזרחי של לונדון. כאחת משמונה היא גדלה ללא תשומת לב מיוחדת ועם ההבנה הברורה שהיא צריכה לפלס את דרכה בעולם. היא גדלה להיות אישה יפה, כחולת עיניים ובהירת שיער, עם חיוך נעים שנדמה שנברא כדי להרגיע אחרים.
בגיל עשרים הוסמכה מרי אן כאחות והחלה לעבוד במקצועה במסירות ובשקט. שלוש שנים אחר כך היא נישאה לתומס בוואן, חקלאי חביב ממחוז קנט. הבית שלהם לא היה עשיר, אבל הייתה בו שמחה – ארבעה ילדים נולדו להם, שני בנים ושתי בנות, ומרי המשיכה לעבוד כאחות, משלבת לילות נטולי שינה עם חיתולים, ילדים חולים וסיפורי לילה טוב.
גם אז, בראשית המאה העשרים, כמו היום, juggling היה שמה השני של האמהות. לא היה פשוט לגדל ילדים ולפרנס – אבל תומס היה הגב שלה, הגבר שלה והבטחון שלה בעולם בו נשים נזקקו לכך הרבה יותר מבימינו. במשך אחת-עשרה שנים ניהלו מרי ותומס חיים פשוטים ומאושרים, כמעט חסרי דרמה. הם לא היו זוג מהסרטים – אבל היו צוות.
ואז, ביום אחד, העלילה השתנתה לחלוטין.
2#. כשהחיים מתרסקים – ואין מצנח
אחת-עשרה שנים אחרי שנישאו, הלך תומס לעולמו במפתיע. זה לא היה נדיר באותם ימים – לא היתה אנטיביוטיקה, לא חיסונים, ותוחלת החיים באנגליה הייתה קצרה יחסית. אבל את מרי אן לא עניינה הסטטיסטיקה. היא חשבה על ארבעה ילדים קטנים, על תלוש המשכורת שלה, ועל הפחד שמתיישב על הלב כשאין מי שישא עימך בנטל.
מותו של תומס הותיר אותה עם לב שבור וריסק את שגרת חייה. אחות אלמנה, בלי ירושה, בלי גב ובלי ביטחון קיומי. באותם ימים אישה לא ממש יכלה להחזיק בית לבד. תכלס הסיכוי היחיד של אלמנות צעירות באותם ימים היה להינשא בשנית למישהו שיקח אותן תחת חסותו, ואם יהיה להן מזל הוא לא יזרוק את ילדיהן לבתי יתומים.
מרי נאחזה במשרתה כאחות כבקרש הצלה ועשתה כל מה שהיא יכולה כדי שמשרתה היציבה לא תיפגע. היא עבדה קשה מכפי שגוף אנושי יכול לשאת. ימים בביה״ח, לילות ללא שינה, ילדים שמחכים בבית לאמא שתבשל, תכבס, ותחבק.
החרדה לא הרפתה – כל שיעול של ילד, כל מכתב שהגיע בדואר, כל מבט מהאחראית במחלקה. היא לא העזה לקחת חופש, לא העזה לבקש הנחות. היא רק חייכה תמיד, וניסתה להוכיח שאין אחות חרוצה, אדיבה וטובה ממנה.
וזה עבד. לפחות לזמן מה.
3#. כיעור זוחל
יש כאבים שמתחילים בלב ונודדים החוצה. חודשים ספורים אחרי מותו של תומס, מרי התחילה להרגיש שגופה משתנה. זה התחיל בקטן – נפיחות בידיים, עייפות חריגה, פנים שכאילו לא מתעוררות בבוקר. היא קיוותה שיעבור. זה לא עבר.
האבחנה הייתה נדירה ואכזרית – אקרומגליה. היום יודעים שזו מחלה שנובעת מהפרשת יתר של הורמון גדילה בבלוטת יותרת המוח. היום גם יודעים לזהות ולטפל – אבל אז לא ידעו דבר. לא היה טיפול או הסבר, רק שינוי גופני זוחל.
איברי גופה של מרי אן החלו להתעוות. כפות הידיים והרגליים גדלו, עצמות הפנים בלטו, הלסת התארכה. המראה הנאה שלה נעלם כליל, והיא הפכה לזו שהילדים מצביעים עליה ברחוב והמבוגרים מביטים בה בתערובת של תימהון ושאט נפש. והכי גרוע שכמו המוות של תומס גם המראה המעוות שלה היה בלתי הפיך, והרופאים הבטיחו לה שמצבה רק ילך ויתדרדר.
אבל מה ששבר אותה באמת לא היה המראה אלא הפיטורים מעבודתה כאחות. לא כי התרשלה או פישלה – אלא כי נרתעו ממראה. הסבר הגיוני לא היה. היתה בורות, היתה רתיעה, והיה פחד מהלא מוכר. היו שלא רצו שהיא תיגע בהם. אחרים פשוט לא יכלו להסתכל לה בעיניים.
וכך, ביום אחד, היא איבדה את עוגן הפרנסה היחיד שהיה לה, ונשארה עם ארבעה ילדים, בלי כסף, בלי עתיד, ובלי פנים שאפשר להסתתר מאחוריהן.
מרי אן הבינה שהישועה לא תבוא מאף גבר שיציע לה הגנה ושאף אחד לא ייקח אותה לעבודה במקצועה. נחושה לפרנס את ילדיה, היא לקחה כל עבודה שנקרתה בדרכה. ניקתה חוות, סחבה שקי קמח, גירפה רפתות. אספה פני לפני, כדי להביא אוכל לילדים.
ויקטור פרנקל יאמר שנים אחר כך שכשיש לך למה, תוכל לשאת כל איך. ה-למה של מרי אן היה ברור – היו לה ארבעה ילדים שזקוקים לה, והיא נשאה כל איך – גם אם הוא הגיע עם ריח של השפלה וצל של גועל.
4#. הכי מכוערת בעולם
ברור שחייה היו קשים מנשוא. מודעות וחמלה היו מצרכים נדירים באותם ימים קשוחים והיא ספגה לא מעט השפלות והערות על מראה. למשמע ההערות והעלבונות היא נהגה לשתוק, להשפיל את מבטה ולהמשיך בעבודתה – המטרה היתה לקבל לידיה בסוף כל יום את הפרוטות שהרוויחה כדי לקנות אוכל לילדים,
אבל לפעמים משפט אחד שנאמר לך יכול לשנות לחלוטין את מסלול חייך.
מרי אן ניקתה אסם של אחד החקלאים כשזה הסתכל עליה במבט מרוחק וזרק ״עם כזה פרצוף, את צריכה להירשם לתחרות ‘האשה הכי מכוערת בעולם’. היא הקשיבה לו בלי להזיז שריר בפניה ובלי להפסיק לרגע לעבוד וחשבה לעצמה שזה דווקא רעיון לא רע.
באותם ימים פעלו באנגליה מופעי “פריק שואו” – תחרויות פומביות של אנשים חריגים. היו שם גמדים, ענקים, נשים מזוקנות, גברים עם פני חיה. והייתה גם הקטגוריה שלה – “האשה הכי מכוערת בעולם”. הפרס היה כסף. הרבה יותר ממה שהרוויחה בשבועות של עבודה שחורה.
אז היא נרשמה.
אני לא בטוחה שהיא היתה הכי מכוערת בתחרות. אולי היא דווקא היתה המכוערת הכי יפה, ואולי היתה זו האנרגיה שלה שגרמה לה להיות הכי אהובה בתחרות. על כל כל פנים מרי אן באוון ניצחה 250 מועמדות וזכתה בתואר המפוקפק הכי נכסף עבורה – ״האשה הכי מכוערת בעולם״.
התואר היה אמנם מפוקפק, אבל התמורה הייתה אמיתית. מרי אן הבינה שזו הדרך שלה לשרוד, אולי אפילו לשגשג. היא הצטרפה לפריק שואו של קרקס שנדד ברחבי האי הבריטי.
בפעם הראשונה מזה שנים, היא לא ניקתה חוות מטונפות. לא התנצלה על איך שהיא נראית. רק עמדה על במה – והפכה את הכיעור שנכפה עליה למקצוע.
5#. הכי יפה מכולן
ב-1920, מרי אן ראתה מודעה בעיתון. סוכן בריטי חיפש “נשים מכוערות במיוחד” למשרה קבועה שלצידה מובטחת הכנסה גבוהה. כן, כך בדיוק זה נוסח.
היא לא נעלבה. היא זיהתה הזדמנות לרילוקיישן וכמו מקצוענית היא השקיעה בהגשת המועמדות למשרה. לפנייתה היא צירפה צילומים שנערכו במיוחד לשם כך ואת זכייתה בתואר האשה הכי מכוערת בעולם, והתקבלה.
היעד היה הפריק שואו הכי ידוע והכי גדול באותה עת בפארק השעשועים של Dreamland בקוני איילנד, ניו יורק. המארגנים היו הסנאטור וויליאם ריינולדס והאמרגן סמואל גומפרץ, אחת הדמויות הידועות בתחום ומי שלימים עבד עם הודיני.
מרי אן בוואן נזקקה למידה לא מבוטלת של חוסן נפשי כדי להתמודד עם החשיפה הגדולה בניו יורק. היא הוצגה לראווה בפריק שואו יחד עם דמויות כמו ליונל, האיש עם פני האריה, זיפ "ראש הסיכה" וז'אן קרול, הגברת המקועקעת. פארק השעשועים שיווק אותה בכרזות ענק שתיארו את מידותיה והזמינו את הקהל לרכוש כרטיסים ולהגיע למופע הראווה כדי לצפות במו עיניו ב״אשה הכי מכוערת בעולם״.
המראה שלה הפך לסטארט-אפ בלתי מתוכנן, ומרי אן – בחדות של יזמת ובנחישות של אם – עבדה קשה כדי להרוויח כל פאונד ולעשות מהלימונים שהיקום חילק לה לימונצ’לו מתוק. היא נשאה את עצמה בגאווה שקטה, קיבלה את דמותה כמו שהיא, באהבה עצמית לא מתחנפת. היא לא הסתפקה במשכורת מהקרקס, ויצרה מסלול כלכלי נוסף משל עצמה. היא מכרה גלויות עם תמונתה וחתימתה לקהל שבא לצחוק ונשאר, מבלי להבין איך, להתרגש.
היא הרגישה ברת מזל והרבתה לשוחח עם באי הקרקס, לספר להם על ילדיה ולהציג תמונות שלהם. במיוחד התגאתה בבנה ששירת בצי הבריטי, ולעיתים קרובות הזכירה לצופים כי כל עבודתה נעשית למען ילדיה.
לימים היא שדרגה את משרתה ועברה להופיע במופע הקרקס שנחשב הכי מפורסם בעולם של האחים רינגלינג.
היה משהו כל כך יפה באשה המכוערת הזו, שעבדה קשה כל כך והיתה גאה במה שהיא עושה, שאי אפשר היה שלא להתאהב בה. היא היתה מוקפת חברים הן מתוך עובדי הקרקס והן מתוך קהל המבקרים שהגיעו לפריק שואו כדי ללעוג לה ונשבו בקסמה.
ולא רק הקהל התאהב בה. גם אנדרו – בחור שקט שעבד בקרקס וטיפל בג׳ירפה. הם היו חברים, ואז קצת יותר. יום אחד, כשמכון יופי הציע לה “מהפך מלא” – עיסוי, פן, מניקור ואיפור – היא הסכימה. בסוף היום, הסתכלה במראה, חייכה ואמרה “נראה לי שאחזור לעבודה.” כי מרי אן כבר לא ניסתה להיראות אחרת. היא לא ניסתה למחוק את מי שהפכה להיות. היא הייתה אישה שידעה איך להפוך את הבושה לנכס והיא ממש לא רצתה לוותר על התואר הנכסף ״האשה הכי מכוערת בעולם״.
שנתיים היא הופיעה במדיסון סקוור גארדן והצליחה לחסוך סכום עתק באותה ימים – 20,000 ליש״ט, שווי ערך ל-1.9 מליון דולר כיום.
אבל הגוף שילם את המחיר. מחלת האקרומגליה, בצירוף השחיקה הפיזית של שנים על במות הקרקס, הובילו לכאבים גוברים ולעיוורון חלקי. אף על פי כן, מונעת מרצונה העז להמשיך לדאוג לעתיד ילדיה היא המשיכה לעבוד עד שאפסו כוחותיה.
מרי אן בוואן הלכה לעולמה ב-1933, בגיל 59. לבקשתה, היא נקברה ליד ביתה בדרום לונדון.
6#. כשהחיים לוקחים ממך הכל
סיפורה של מרי אן בוואן הוא דוגמא לכך שיש בנו כוחות שלא נדע על קיומם – עד שהחיים יכריחו אותנו למצוא אותם בתוכנו.
הוא דוגמא לכך שלפעמים, דווקא כשהיקום מחלק קלפים גרועים ולוקח כמעט הכל, אפשר – אם יש לנו למה מספיק חזק – לשחק עם מה שיש, ולנצח. לא ביופי. לא ברחמים. באומץ.
והוא דוגמא לכך שגם כשהחיים התאכזרו אליך, את יכולה לחוש ברת מזל ויפה ולאהוב את עצמך ולחלץ את עצמך – למען ילדיך – מבור תחתית אפל.
***
השבוע בפודקאסט – עידן שלי מראיין אותי לפודקאסט גבולות ההגיון על זוגיות וגירושין. להאזנה לחצו כאן
מדהים ומעורר השראה.