1#. 121 שנים
חלפו מאותו ערב פסח של שנת 1904 בעיירה סטרי בפולין בו כרעה רָצֶה ללדת. כמדי שנה לקראת הפסח רָצֶה נהגה לנקות את הבית ולהכשיר אותו לפסח כך שלא ישאר פרור אחד של חמץ. יחזקאל בעלה, שהיה ידוע בכל המחוז כאיש קשה וקפדן, בדק היטב שרָצֶה עבדה מדויק ולא שכחה חלילה ולו פירור חמץ.
הוא היה דתי מאוד יחזקאל, עם זקן ארוך ופיאות, וכפה על בני ביתו את מנהגי הדת, בשנים שעוד לא ידעו מה היא כפיה דתית ולא מה זה חזרה בשאלה או בתשובה. ככה זה היה וזהו.
מה שהיה מיוחד באותו פסח בשנת 1904 זה שרָצֶה היתה בסוף החודש התשיעי. ארבעה ילדים כבר היו לרָצֶה ויחזקאל הורביץ, ואחרי שניקתה וטרחה ובישלה ארוחת ליל סדר, חשה רָצֶה דקירות חדות בבטנה, ושלחה את ציפורה בתה הבכורה להזעיק את המיילדת של העיירה שעתיים לפני ליל הסדר. השולחן כבר היה ערוך עם מפה לבנה, וצלחת סדר, והסירים היו חמים על הפתילייה, כשרָצֶה התכופפה לעוד ניקיון אחרון והרגישה שהמים יורדים לה וצירים החלו לחתוך את גופה בכאב חד.
המיילדת שהגיעה במרוצה ביקשה שיכינו לה קערה עם מים חמים וסדינים והסתגרה עם רָצֶה בחדר. אלא שהלידה התמשכה, וכבר החשיך, ויחזקאל היה לחוץ להתחיל את הסדר. לידה לא לידה, יש לו סדר על הראש לנהל, ורָצֶה צריכה להגיש אוכל. לידה בדיוק עכשיו לא הסתדרה לו בתוכניות.
אז יחזקאל התחיל להקיש בדלת ולזרז את רָצֶה ואת המיילדת, ״נו כבר רָצֶה, צריך להתחיל את הסדר״ הוא הציק להן. אלא שלא היה אז אפידורל ולא פיטוצין לזרז את הלידה, והדלת לא נפתחה אפילו שכבר נהיה קצת מאוחר והיה צריך להתחיל את הסדר. בלית ברירה, התיישב יחזקאל לשולחן החג עם ארבעת ילדיו, והתחיל לקרוא בהגדה.
ציפורה בתם הבכורה נשלחה למטבח לדאוג להגשת האוכל, ומדי פעם הוא ניגש לחדר הסמוך, והקיש בדלת כדי לזרז את הנשים שבחדר ״נו רָצֶה, תלדי כבר, נכנס החג״ ניג׳ס יחזקאל שוב ושוב כאילו אפשר לזרז את רגע הלידה. בדיוק כשהגיעו למה נשתנה נשמע בכי מהחדר הסמוך, והמיילדת יצאה ובישרה ליחזקאל, מזל טוב, נולדה לך בת. ״נו שוין״ ענה יחזקאל, ״מזל טוב״. וכך, ב- 30.3.1904 באה לעולם איטה הורביץ. 65 שנים לאחר מכן אני אהפוך להיות נכדתה הבכורה.
14 ילדים נולדו לרָצֶה ויחזקאל הורביץ מתוכם שרדו שבעה. יחזקאל, היה ידוע בכל המחוז כ״צטעלפירר״, בלדר של פתקאות, שזה בעצם הגלגול המופרט של דואר. בעולם שבו לא היו טלפונים, פקסים ומיילים וגם הדואר היה בעירבון מוגבל, אם היה צריך להודיע משהו למישהו, יחזקאל היה מעביר את הפתקאות מאחד לשני, וגובה עמלה. כן היה פעם מקצוע כזה, והוא הצליח לפרנס משפחה שלמה.
כשרָצֶה הלכה לעולמה, נותרה איטה שהיתה אז בת 27 (גיל מופלג באותם ימים לרווקות סוררות שמסרבות להשתדך), לטפל ביחזקאל אביה.
2#. מראש נכתב שהיא תהיה מרדנית, איטה.
שהרי ילדה שבאה לעולם דווקא בליל הסדר iבדיוק כששואלים מה נשתנה, ומשבשת הכל, ועוד במזל טלה, ניכר עליה שתהיה מרדנית ותרצה לשנות סדרי עולם.
ואכן, איטה שכאמור סירבה להשתדך, החלה לחזור אט אט בשאלה. בסוף שנות העשרים לחייה היא הצטרפה, מאחורי גבו של אביה הקפדן, לתנועה ציונית חלוצית ״הגורדוניה״.
השנים היו שנים קשות באירופה, בין מלחמת העולם הראשונה לשניה, ובגורדוניה התחילו לדבר על עליה לארץ ישראל. איטה נשאבה כולה לרעיון הזה, שאיפשר לה לברוח כמה שיותר רחוק מפולין האפורה שכבר נשבו בה רוחות מלחמה, מבית אביה הקפדן ומגעגועיה לרָצֶה אימה המנוחה, ולהתחיל הכל מחדש.
את ה״סרטיפיקט״ שהיה בעצם הויזה שאיפשרה כניסה לפלסטינה שהיתה תחת שלטון בריטי יכלו לקבל רק זוגות נשואים, מכשול שניתן היה להסיר בקלות, באמצעות נישואין פיקטיביים.
מסתבר שנישואין פיקטיביים כדי לקבל ויזה הם פטנט שהומצא עוד בתחילת המאה שעברה. כך נישאה איטה לאחד מחברי הקבוצה, שלימים הפך לחבר כנסת והקבוצה עלתה ארצה הישר לקיבוץ קרית ענבים. איטה שהיתה כבר בת 34 כשהגיעה לקיבוץ, שכחה לגמרי שהיא, לפחות על הנייר, אישה נשואה.
3#. מלחמת העולם השניה
והנאצים שכבשו את פולין השמידו את המשפחה כולה, את יחזקאל ואת שאר ילדיו ונכדיו, חוץ מאחות ואח של איטה שהצליחו לברוח בזמן, וברבות הימים התאחדו עימה בארץ הקודש.
כשהם נפגשו הם סיפרו לאיטה איך הנאצים רצחו כל אחד ואחד מבני משפחתה ואיך הם הגיעו לקחת את יחזקאל ודרשו ממנו ללבוש את טליתו. הוא סירב להיות מושפל ולקבל מהם הוראות ואמר בעברית ״ימח שמם״. אחד הקצינים, כך לפי הסיפור, הבין את דבריו או שפשוט קלט שהוא קילל אותם, ועל כן הכריחו הנאצים את יחזקאל לעמוד על חבית במרכז העיירה למען יראו וייראו והוציאו אותו להורג במטח כדורים שנורה לעברו עד שגופתו נפלה מהחבית.
אחות אחרת של סבתי, מרים זאמן שמה, זכתה ממנה להערצה מיוחדת. היא הייתה נערה מבריקה ונחושה, והחליטה לגשת למבחני הכניסה לתיכון – החלטה אמיצה שהתנגשה ברצונו של אביה הדתי, שהתנגד לכך שתכתוב בשבת. למרות זאת, מרים התקבלה ללימודים בתיכון, המשיכה ללימודי רפואה ונישאה למהנדס. שניהם היו ציונים וחלמו לעלות לארץ ישראל, אך החלומות התעכבו ובינתיים נולדו להם בן ובת. כאשר פלשו הנאצים לפולין ורצחו את בני משפחותיהם, ולאחר שחזו במו עיניהם בזוועת הוצאתו הפומבית להורג של יחזקאל אביה – בחרו מרים ובעלה לסיים את חייהם ואת חיי ילדיהם במו ידיהם, ובלבד שלא ליפול בידי המרצחים.
4#. גנים של פמיניזם
נחזור לקיבוץ. איטה שהיתה כאמור מרדנית עוד מיום לידתה, לא הסכימה לעסוק בקיבוץ בעבודות שיועדו לנשים – נקיון, בישול, תפירה וכו׳. היא לא עלתה מפולין כחלוצה חדורת מוטיבציה כדי לעשות את מה שעשתה בבית יחזקאל אביה. היא הגיעה כדי לבנות את הארץ הזו, והתעקשה להצטרף לחבריה הגברים שעסקו בסלילת הכביש שבין קרית ענבים למעלה החמישה.
בקיבוץ סירבו לדבר פולנית או אידיש עם החלוצים הצעירים ואמרו להם שקודם ילמדו עברית, ואחר כך שידברו אידיש כמה שהם רוצים. איטה למדה עברית כבר בפולין ומיהרה לתרגלה כדי שתוכל להידמות לצברים הקיבוצניקים בקרבם התגוררה, עד שזו הפכה לשפתה העיקרית, כך שאפילו עם בנה התינוק שיוולד שנים אחר כך, היא דיברה רק עברית.
כשעזבה את הקיבוץ ניסתה איטה להתקבל לעבוד במפעל ״אתא״ שסירב לקבלה על רקע גילה המתקדם. היא היתה כבר בת 36 והם העדיפו להעסיק בנות 18 אבל הכל השתנה כשהתחילה מלחמת העולם השניה. הנשים הצעירות גוייסו לצבא הבריטי, והמפעל, שהיה על סף פשיטת רגל, זכה במכרז לתפירת מדי צבא והחל לשגשג, ועל הדרך ובהעדר כוח עבודה צעיר, להעסיק גם ״זקנות״ בנות 30 ומשהו. וכך התקבלה איטה לאתא ועבדה כפועלת יצור במשך מספר שנים.
5#. ערוץ האהבה
שנים לאחר עלייתם ארצה, פנה אל איטה ״בעלה״ הפיקטיבי וביקש להתגרש, כיוון שרצה להינשא באמת. היא כמעט שכחה מכל ענין הנישואים האלו, אך בכל זאת הם נפגשו בבית הדין הרבני והתגרשו, כי גם כשהנישואים פיקטיביים, גט צריך להימסר כדי שניתן יהיה להינשא בשנית.
כנראה שאותם גירושים, שהיו חסרי חשיבות בעיניה, פתחו לה את ערוץ האהבה שהיה חסום וקצת אחר כך נפגשו דרכיהם של איטה החלוצה המרדנית ושל ארנסט היקה, שהגיע הנה מוינה דקה לפני מלחמת העולם אחרי שהנאצים בזזו את חנותו, והם התאהבו ונישאו.
הכתובה שלהם, שסבתי מסרה לידי ונשמרה בעבודת שורשים שכתבתי לפני 45 שנים, כשעוד לא ידעתי שכתובה אחת קטנה יכולה להכיל סוד משפחתי שלם, תלויה היום במשרדי. באחד הימים, נכנס טוען רבני למשרדי, הביט בכתובה בעיון ואמר “סבתא שלך הייתה גרושה.” שאלתי את אבי. והוא, כמעט כלאחר יד, גילה לי את הסיפור על הנישואין הפיקטיביים ההם – שהובילו את סבתי אל הארץ הזאת.
נחזור לשלמה ואיטה. כשהכירו, היא כבר הייתה ותיקה יחסית ב״אתא״, וסידרה לו עבודה – לא כפועל ייצור, כמובן. באתא הבינו מיד ש”יקה” אוסטרי עם הקפדה כשלו מתאים בול לבקרת איכות, וכך, במשך שנים ארוכות ועד שיצא לגמלאות, היה סבי אחראי על בקרת האיכות במפעל. שניהם לא יכלו לדמיין ש־80 שנה אחר כך, הנינים שלהם יהיו גאים ללבוש “אתא” – שהפכה למותג תל־אביבי משהו נחשק, אהוב והיפסטרי.
בשנת 1943 איכשהו, ובלי התערבות רפואית, ולמרות שהיא היתה בת כמעט 40 והוא בן 50, היא הצליחה להרות. בקיץ 1944 נולד בעפולה, צבי וולפנר, שהוא אבא שלי.
והם אהבו אחד את השני, ודאגו זה לזו, והיו להם מטרות ויעדים, והם ראו רחוק. וכך כשארנסט ראה שעומדת להיבנות שכונה בצד המערבי של קרית חיים הוא קנה שם בית, ולקח אותה ואמר לה כאן נגור ולמרות שהיא ראתה רק חול, היא הצטרפה אליו לחלום על בית קטן עם גג רעפים אדום וגינה ירוקה.
הדרך להגשמת החלום היתה ארוכה ואיטית, וגם אם היה צריך לשים את הבגדים בארגזים עד שיהיה כסף לקנות ארונות, ולבשל על פתיליה, ומסביב היה רק חול, שום דבר לא עצר אותם.
וכשאני נולדתי, הנכדה הראשונה שלהם, היא ביקשה שיקראו לי רות על שם רָצֶה אימה האהובה.
ומילדותי המוקדמת אני זוכרת בית קטן ונעים, עם גג אדום וגינה ירוקה וחתולה שקראו לה מיצי, ואמבטיות שמש לנכדות בפיילת אלומיניום בחצר הקדמית, ומחסן קטן מאחור, והם חיו בו באושר ובאהבה הייתי רוצה לכתוב עד עצם היום הזה, אבל האמת שהם חיו שם עד יומו האחרון של ארנסט, שנים רבות לפניה.
6#. אז לזכר החלוצה ההיא
שהשתחררה מכבלי המסורת והיתה ציונית ופמיניסטית עוד לפני שידעו מה זה פמיניזם, שלא היססה לסלול כבישים במקום לנקות או לתפור, והתגברה על כל מכשול, ולא פחדה מכלום, וידעה שזה בסדר לאהוב את עצמך ולחלום רחוק, ולא ויתרה על אהבה עד שהיא הגיעה אליה כשהיא כבר כמעט בת 40, ושאם היא היתה איתנו היא היתה חוגגת היום 121 שנים.
חג חירות שמח.
***
השבוע בפודקאסט – פרק שיגרום לכם להבין שהמציאות היא לא תמיד מה שחשבתם עם עו״ד ינון היימן. להאזנה לחצו כאן.
***
נותרו מקומות ספורים בסדנה שלי – מתחילה מחדש שמיועדת לנשים שרוצות לקחת שליטה על חייהם. לפרטים והרשמה לחצו כאן.
