1#. שקט צועק
כשרונה הייתה צעירה, היא האמינה בשלמות המשפחה מעל לכל דבר אחר. גם כשהנישואים שלה ושל גדי התחילו להתפורר, היא נשארה. קודם בשביל הילדים – שלא ייפגעו, שלא יצטרכו לעבור בין בתים, שלא יחוו טלטלה. אחר כך מתוך הרגל, כי זה מה שהכירה וגם כי סך הכל לא היה לה רע.
היא חיה בתוך זוגיות שנגמרה, אבל לא התרסקה. כבר 25 שנה ששורר בינה לבין גדי שקט ריק, נטול אהבה, נטול אינטימיות ונטול דאגה הדדית. הם משוחחים ביניהם על דברים טכניים, כמו לקחת את האוטו למוסך או לעשות קניות כי הילדים באים לארוחת שישי או לחדש את הביטוח על הבית. אבל חוץ מזה הוא לא אומר לה מילה טובה, לא דואג לה כשהיא חולה, אפילו לא מציע כוס תה, ולא מניח את ידו על כתפה לנגיעה אחת רכה.
רונה יצאה לפנסיה כבר בגיל 60 יחד עם גדי שהיה אז בן 67. הם מצאו את עצמם לבד בתוך בית גדול וריק באחת מערי השרון. והשקט ? השקט בבית צעק.
2#. כשהמוח מבין את מה שהלב מסרב לקבל
כדי להשקיט את השקט רונה החלה ללכת להרצאות וללמוד דברים חדשים. באחת ההרצאות היא שמעה שהמוח האנושי מחפש את המוכר מבחינה הישרדותית. עוד מימי האדם הקדמון, בני שבט זיהו את אנשיהם ולמדו לזהות מוכר עם בטוח. מחקרים גילו שהמוח מגיב באופן חיובי יותר לגירויים מוכרים, אבל כשהוא נחשף לגירויים חדשים נוצרים חיבורים חדשים במוח, ולכן הגדילה מתרחשת דווקא כשיוצאים מאזור הנוחות.
ההרצאה הזו נגעה לרונה באיזה עצב בנשמה אבל היא לא ידעה עדיין לזהות מדוע ההבנה הזו מפעילה אצלה משהו.
יום הולדתה ה-62, היה עוד יום רגיל. גדי לא אמר לה מזל טוב ובכלל לא התייחס ליום ההולדת שלה והיא עדכנה אותו שקבעה בערב עם דורית וגילה, ולא ציינה שזה לכבוד יום הולדתה למרות ששניהם ידעו היטב שה-14 בפברואר הוא גם יום ההולדת שלה וגם יום האהבה. היו שנים שהם חגגו את שני הארועים האלו יחד, אבל כבר המון שנים שלא. והיא ידעה שיש משהו מאוד פאסיב אגרסיב בהתעלמות הזו והתעלמה מהידיעה.
3#. כשה״לא רע״ כבר לא מספיק
ובערב במסעדה הקטנה כשהביאו לה עוגה עם נר אחד, דורית שאלה אותה מה את מאחלת לעצמך? ועוד לפני שהיא ענתה גילה ענתה במקומה – ״מה שכולנו מאחלים לעצמנו – שיהיה לה טוב״. ורונה כיבתה את הנר ואמרה בלב ״שיהיה לי טוב״. ובלילה לפני שהיא נרדמה היא הבינה שלא טוב לה, ובבוקר כשהיא קמה היא הבינה ש“לא רע” לא מספיק לה ושהיא רוצה שיהיה לה טוב.
בארוחת הבוקר היא אמרה לגדי שהיא רוצה להתגרש. הוא הסתכל עליה במבט ריק ואמר ״אני לא מבין מה רע לך״. והיא ענתה בפשטות ״אני רוצה שיהיה לי טוב״ וחשבה שההבדל בין לא רע לטוב הוא לא הבדל דק.
במקום ויכוח ודרמות משהו השתחרר גם אצלו, כאילו גם הוא חיכה רבע מאה לרגע הזה. גדי לא נלחם, לא ביקש שתישאר, לא ניסה לשנות את דעתה רק אמר ״אם זה מה שאת רוצה אני לא אעמוד בדרכך״. ועם המוטו הזה הוא אסף את הילדים וסיפר להם שאמא שלהם החליטה שלא טוב לה ושהיא רוצה להתגרש ושהוא “לא עומד בדרכה”, רק שחבל לו על הירושה שלהם. גדי היה הקורבן המושלם – הוא לא יזם, הוא לא עומד בדרכה והוא לא מבין מה היה לה רע.
זה עבד לו. הילדים כעסו על רונה, שאלו אותה ״מה היה לך רע״ והרגישו שהם צריכים להיות שם בשביל גדי המסכן שננטש.
4#. לשחרר את המוכר
אלא שכדי לאפשר לטוב להכנס לחייה, רונה הייתה חייבת לשחרר את המוכר ולהאמין שיהיה לה טוב יותר.
הגירושין לא היו מורכבים. היה רק בית וחשבון בנק לחלק והם מראש הסכימו שכל אחד ישאר עם הפנסיה שלו והזכויות שלו. לגדי היה קצת יותר מלרונה אבל היא ידעה שכל התחשבנות איתו תגרום לו להתחפר עוד יותר בבוץ הקורבני וויתרה מראש. הם חתמו על הסכם, חילקו את חשבון הבנק, מכרו את הבית הגדול והתגרשו.
5#. כעבור שנתיים
שנתיים חלפו מאז. השבוע פגשתי את רונה במקרה, היא נראתה צעירה יותר ויפה יותר, סיפרה שקנתה דירה קטנה בתל אביב, שהיא צועדת לים כל בוקר, שיש לה חברות חדשות, ושהיא ממשיכה ללכת להרצאות, לחוגים, ואפילו יוצאת לדייטים מדי פעם. עוד אין לה אהבה חדשה, ״אבל אני יודעת שגם זה יגיע״, רונה חייכה אלי בביטחון.
וגדי? נשאר בעמדת הקורבן גם אחרי שמצא בת זוג שצעירה ממנו בעשור.
ואיך עם הילדים? ״בהתחלה הם כעסו והתרחקו ממני. לקחתי את זה קשה אבל לא אמרתי להם כלום. יום אחד ביקשתי מהבת שלי להיפגש ולדבר. היא ניסתה להתחמק אבל בסוף הסכימה. אמרתי לה שיש לי זכות לרצות שיהיה לי טוב. שאני רוצה שהיא תדע שההבדל בין ׳לא רע לי׳ ל׳טוב לי׳ הוא הבדל ענק. ששנים השלמתי עם חיים לא טובים לצד אבא שלה. שלחיות לצד מישהו שלא באמת אכפת לו ממך, שלא מושיט לך יד או כוס תה ושלא אומר מילה טובה – זה יותר קשה מלחיות לבד.
אמרתי לה שזכותי להיות מאושרת ושאני רוצה שגם היא תרצה עבור עצמה לחיות טוב ולא תסתפק ב׳לא רע לי׳. ושימי לב, כך אמרתי לה, אני יזמתי את הגירושין, אבל הוא לא התנגד, לא ניסה לשכנע אותי להישאר. להפך, גם לו הוקל. והנה עובדה שהוא מצא מהר מאוד זוגיות חדשה ורואים שטוב לו. ועדיין אתם בוחרים לראות בו את הקורבן. למה אתם לא רואים בעין טובה את כל השנים שבהן גידלתי אתכם לבד? למה אתם לא מסוגלים להבין שאף אחד לא מתגרש כשטוב לו?״
השיחה הזו עשתה משהו ליחסים ביניהן שהתחילו להתקרב לאט לאט. הן עשו להן מנהג להפגש לארוחת צהריים כל שבוע ובתה ראתה אותה פורחת, קורנת, וחיה באמת. בעקבותיה גם עם בנה וגיסתה היחסים התקרבו.
יום שבת אחד כשכולם היו אצלה בארוחת צהריים ורונה סיפרה על טיול לאפריקה שהיא מתכננת עם חברות, הבת שלה חייכה ואמרה: “אני גאה בך, אמא. לא הבנתי את זה אז, אבל עכשיו אני רואה כמה היית אמיצה. וכמה יש לי מה ללמוד ממך”.
רונה חייכה חזרה. היא ידעה בליבה שהחלטתה לבחור בטוב תהווה יום אחד השראה לילדיה לא להתפשר על ״לא רע״.
לפעמים, ההבדל בין “לא רע” ל”טוב” נראה קטן למתבונן מבחוץ, אבל עבור מי שחי שם זו תהום פעורה. זה ההבדל בין קיום למשמעות. בין הרגל כובל לחירות. בין חיי הישרדות לבחירה לחיות. רונה העזה לקפוץ אל הלא-נודע ולמרות הקושי בדרך, היום היא יודעת בביטחון מוחלט שעבורה – לא רע זה לא מספיק טוב.
***
השבוע בפודקאסט- פרק מרתק מה שבפנים עם סיגל שחמון. להאזנה לחצו כאן.
