1#. אגו שביר, הורות מקבילה וחרדות
״הוא עושה גזלייטינג לילדה שלי, היא בטוחה שהיא היתה ילדה מוכה כשהיתה קטנה ושאני הכיתי אותה וסטרתי לה בכל פעם שכעסתי עליה״ הסבירה טל וסיפרה שבתה בת ה-12 עוברת הליך של ניכור הורי ושינתה לחלוטין את ייחסה אליה.
טל ועמי התגרשו כשבתם היחידה היתה בת חמש שנים. כבר בהריון גילתה טל שעמי סובל מהתקפי זעם קשים והבינה שיש בעיה אבל בין ההבנה הראשונית להחלטה להתגרש חלפו חמש שנים קשות. ״בכל פעם שחשבתי על להזדקן איתו הבנתי שאני מעדיפה למות, ולכן אני צריכה להתגרש ממנו ויפה שעה אחת קודם״.
הם חולקים מאז הורות משותפת או נכון יותר לומר הורות מקבילה. עמי יודע שטל אם חרדתית. הורות חרדתית שעוברת בדנ״א. גם אמא שלה דאגה לה מאוד וטל למדה לקשר בין אהבה אימהית לבין חרדה. זה לא שהיא מאפשרת לחרדה לנהל את הורותה, אך אפשר לומר שהיא מרבה לדאוג לבתה. ״היא כל עולמי״ הוסיפה טל, ואני הנהנתי בהזדהות של מי שנושאת בעצמה את אותו גן של הורות חרדתית.
עמי מעולם לא סלח לה על שהחליטה להתגרש ממנו. אגו שביר שמסתתר מאחורי חזות חזקה חוטף מכה קשה כשמחליטים להפרד ממנו, ומאוד קשה לו לסלוח, גם אחרי שנים רבות. כשהאגו תקין הוא חזק מספיק כדי לספוג מכות ולהתאושש מהם, לעיתים חזק משהיה.
הם אמנם חתמו על הסכם גירושין שעמי הכתיב וטל ויתרה ונענתה לכל תכתיביו ואז לעוד קצת ועוד קצת, העיקר לא לריב איתו. למען הילדה. אבל ויתוריה לא ריפאו את סדקיו ועמי לא סלח ולא שכח וחסם אותה ולא ענה וסירב לספק מידע כלשהו על הילדה כשהיא אצלו. לילדה יש אמנם טלפון אבל כבר שנים שעמי קבע שאיתו הטלפון על מצב טיסה, והיא מפחדת להמרות את פיו ולמדה שיש אצל אבא חוקים שעדיף לציית להם.
2#. ואז הגיעה המלחמה
שנים טל סבלה מהתנהגותו של עמי, אבל בשבעה לאוקטובר כשהתחילה המלחמה והוא לא ענה לה, והמשיך להתעלם גם באזעקות בכל הימים שלאחר מכן, החרדות והמלחמה מתחו את יכולתה לקצה. היא נשברה והגישה בקשה לישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא העזה לפתוח בהליך כלשהו נגדו.
כשהם הגיעו ליחידת הסיוע העובדת הסוציאלית הסבירה לעמי את המובן מאליו – שבמצב כזה הוא חייב לפתוח את החסימה ולעדכן את טל מה קורה עם הילדה, ואם היא תאלץ להגיש תביעה לבית המשפט הוא יפסיד ויצטרך לשלם גם לה וגם לעורכי דין, ואז עמי פתח את החסימה ועדכן ״הכל בסדר״ בלי להרחיב, אבל זה היה עדיף מקודם.
טל ידעה שתגיע ענישה, כי עמי לא שוכח ולא סולח אבל לא העלתה על דעתה מה עמי יעשה. חודשיים שלושה לאחר מכן, טל שמה לב שהילדה התחילה להתרחק ממנה. עמי הכניס לה לראש שכשהיא היתה קטנה טל נהגה להכות אותה. ״אני ממש מרגישה שהיא מפחדת ממני״ אמרה ועיניה מלאו דמעות.
כמובן שהיא בחיים לא היתה אלימה אליה. האלימות היחידה שהילדה חוותה היתה אלימות שלו במהלך התקפי זעם. היו שם מופעי אלימות מסוגים שונים כמו השלכת חפצים, טריקת דלתות, הטחת אגרופים בקיר, יריקות וצרחות. כשזעמו השתלט עליו עמי פלט אותו החוצה בעוצמה ולא משנה אם הילדה היתה בסביבה או לא, וטל נהגה לחבק אותה ולברוח איתה לחדרה עד יעבור זעם.
3#. השתלת זכרונות
אז איך עמי השתיל בזכרונה של הילדה שדווקא אימה היתה אלימה אליה? ״הוא פשוט סיפר לה סיפורים בווריאציות שונות ושטף את מוחה שוב ושוב ב״זכרונות ילדות״. הוא מאוד חכם, יש לו ארבעה תארים כולל בפסיכולוגיה והוא יודע להיות מתוחכם ומניפולטיבי והרסני״, היא הסבירה.
מחקרים מראים שאפשר להשפיע על הזכרון האנושי ולגרום לנו לזכור בוודאות דברים שמעולם לא קרו, וככה הורסים נשמה של ילדים. אליזבת לופטוס וג'ון פאלמר, הם פסיכולוגים שהוכיחו כיצד זה קורה.
״ניסוי המכונית ההרוסה״ –
המשתתפים בניסוי צפו בסרטון תאונת דרכים והתבקשו לתאר את מה שקרה כאילו היו עדי ראייה לתאונה.
המשתתפים חולקו לשתי קבוצות ולכל קבוצה הוצגו שאלות שנוסחו אחרת. קבוצה אחת נשאלה "באיזו מהירות נסעה המכונית בזמן הפגיעה?" והקבוצה השניה נשאלה "כמה מהר נסעה המכונית בעת שהיא התרסקה לתוך המכונית השנייה?"
התוצאות הראו שהניסוח השפיע על הערכות המהירות של המשתתפים. המשתתפים שנשאלו על המכונית ש״התרסקה״ ענו באופן מובהק שהיא נסעה מהר יותר מהמכונית ש״פגעה״, וחלקם אף זכרו פרטים שלא היו קיימים, כמו שברי זכוכית ודם.
הניסוי מוכיח שניתן בקלות להפעיל מניפולציה על הזיכרון באמצעות ניסוח שאלות. כלומר מידע שנאסף לאחר האירוע יכול להתמזג עם זיכרון מקורי ולהשפיע עליו.
ניסוי ״אבוד בקניון״
ניסוי נוסף של אליזבט לופטוס מדגים את האפשרות “לשתול” זיכרונות כוזבים באנשים, גם כשמדובר באירועים שמעולם לא התרחשו.
במחקר השתתפו מספר מתנדבים, כשכל אחד מהם היה במעקב של בן משפחה קרוב (לרוב הורה או אח/ות) ששיתף פעולה עם החוקרים. בן המשפחה התבקש לספק ארבעה סיפורים אמיתיים מחייו של המשתתף, שהתמקדו באירועים רגילים או בולטים מילדותו. בנוסף לארבעת הסיפורים האמיתיים, הוסיפו החוקרים אירוע שקרי ומומצא – סיפור על כך שהמשתתף הלך לאיבוד בקניון כשהיה ילד קטן, קיבל עזרה מאדם זר, ולבסוף התאחד עם הוריו.
כל משתתף קיבל תיאור כתוב של חמשת הסיפורים, והתבקש לקרוא אותם ולנסות להיזכר בכל אחד מהם. המשתתפים התבקשו להיזכר בכמה שיותר פרטים על כל סיפור לאורך מספר מפגשים.
כ-25% מהמשתתפים “זכרו” את האירוע המומצא של הליכה לאיבוד בקניון. חלקם אף הרחיבו את הסיפור בעצמם, הוסיפו פרטים חדשים (כמו תיאור האדם שעזר להם, איך הרגישו באותו רגע, או תיאור המקום), למרות שהסיפור היה מומצא לחלוטין. משתתפים אחרים טענו שאינם זוכרים את האירוע המומצא, אך לא פקפקו באמינותו.
הניסוי, שנערך על בגירים שהסכימו להשתתף בו, הוכיח כיצד מידע חיצוני, במיוחד כאשר הוא מגיע ממקור מהימן כמו בן משפחה, יכול להוביל ליצירת זיכרונות כוזבים. הוא הוכיח שאפילו אירועים שלא התרחשו יכולים להיתפס כאמיתיים אם הם מוצגים בצורה משכנעת. והראה שהזיכרון האנושי אינו מתפקד כמו “מצלמה”, אלא הוא תהליך פעיל ורגיש למניפולציה, ואנשים יכולים “למלא פערים” בזיכרונותיהם באמצעות דמיון, מידע מהסביבה, והשפעה חיצונית.
4#. נשק קטלני
ואם על מבוגרים זה עובד, קל וחומר שעל ילדים זה עובד ביתר שאת. וכך עמי השתיל לילדה זכרונות כוזבים ומעוותים והיא החלה להתנתק רגשית מאמה, ולראות בה אם פוגענית. כל נסיונותיה של טל לשכנע את הילדה שאלו סיפורים מומצאים עלו בתוהו, כי עמי גם הכניס לילדה לראש שטל שקרנית פתולוגית.
המזל היחיד שלה הוא שאין לו שום עניין שהילדה תחיה עימו כל הזמן והוא מקפיד על הסדרי השהיה ואומר לילדה שהיא חייבת להיות אצל אמא שלה כי כך אומר החוק. אבל כשהילדה חוזרת אליה מאביה היא עויינת ומנותקת רגשית, וזה קורע לטל את הלב כל פעם מחדש.
טל ביקשה לפנות לבית המשפט ולהתחיל הליך שמטרתו להתמודד עם הניכור ההורי ושאלה האם יש פתרון משפטי.
מהכרות קרובה עם המערכת הצגתי לה אמת כואבת – לרוב השופטים לצערי אין מוטיבציה או יכולת להתמודד באמת עם ניכור הורי, בוודאי שלא עם ניכור סמוי כמו שעמי עושה, כך שהילדה ממשיכה להיות אצל אמה אבל מנותקת רגשית ועויינת. סביר להניח שישלחו אותם לתיאום הורי בנסיון לפתור את הבעיה, או להניח עליה פלסטר.
הזיכרון הוא כלי שביר, ובידיים עויינות – יכול להפוך לנשק קטלני.
מה שעמי עשה לבתו הוא לא רק עוול לטל, אלא פשע נגד הילדה עצמה. המניפולציה על זיכרונותיה לא רק מנתקת אותה מאמה, אלא קורעת את נפשה לגזרים. הילדים האלה, קורבנות הניכור, גדלים להיות מבוגרים שבורים, שמחפשים יציבות בעולם בו המציאות עצמה היא סוג של אשליה.
אם מערכת המשפט לא תתחיל להכיר בניכור ובגזלייטינג כאלימות לכל דבר – ימשיכו לגדול כאן ילדים שבורים שאי אפשר לתקן את נפשם. הגיע הזמן לעצור את זה, ויפה שעה אחת קודם.
***
השבוע בפודקאסט – הפרידה כהזדמנות עם טלי סלונים. להאזנה לחצו כאן.
