1#. גילת ואורנה
יש אנשים שבוחרים להיות בעמדת הקורבן ואין לזה שום קשר למצבם האובייקטיבי ולמה יש או אין להם באמת בחיים. תשאלו את גילת ואת אורנה, שתיהן בנות אותו גיל, ומאותה שכונת יוקרה, ושתיהן נמצאות בהליך גירושין מגברים עשירים,
גילת, בת 45, היא אישה מרשימה, נאה ומשכילה. גם אורנה עונה לאותה הגדרה. לאורנה יש עיניים עצובות. היא עוברת גירושין מאד מאד קשים. היא ספגה אלימות פיזית קשה מאוד. כזו שאי אפשר להאמין שקיימת באזור שבו היא גרה.
גילת מעולם לא ספגה אלימות כלשהי אך בעלה החליט להיפרד ממנה ואף יזם הליך משפטי, שמשכו ועוצמתו הפתיעו אפילו אותו. עומדים ביניהם עניינים סבוכים הקשורים בחלוקת רכוש, ולמרות שהיא מצויה בהליך גירושין ארוך מצבה הכלכלי של גילת טוב אובייקטיבית.
אורנה רצתה להתגרש אבל פחדה מאוד מאוד על חייה. זה נגמר כשהוא ממש איים לרצוח אותה והיא נאלצה לפנות לעזרת המשטרה. פגשתי אותה כשהפחד ניבט מעיניה, שמעתי על ההתעללות שהיא עברה, ראיתי את סימני האלימות על גופה בתמונות ושמעתי הקלטות ותיאורים שחרצו תלמים בנפשי. אורנה היא קורבן לאלימות פיזית, כלכלית ונפשית קשה והליך הגירושין שינה את חייה ללא היכר והותיר אותה ללא אמצעים ביחס לחיים שהכירה קודם.
2#. נחשו מי מהן בעמדת הקורבן?
ניחשתם נכון – גילת. למרות שבאופן אובייקטיבי לגילת קל הרבה יותר להשתקם מהמשבר, היא מצויה במצוקה ועוטה על עצמה תחושות של כעס ומרמור. קשה לה לסלוח לבעלה על שעזב אותה, על שמצא זוגיות חדשה ועל ההליך המשפטי הארוך והיקר שהוא יזם.
גם אורנה במצוקה גדולה אך היא מצויה בהלך רוח של הכרת תודה ותקווה ואמונה שלמרות שהדרך ארוכה היא בעלת משמעות ושיש אור בקצה המנהרה.
גילת ואורנה נפגשו במקרה במשרדי השבוע, האחת סיימה פגישה והשניה המתינה לתחילת פגישתה והסתבר שהן מכירות היטב. הילדים באותה כיתה כבר שנים. הן הביטו זו בזו לרגע מביך של שתיקה, כל אחת מודעת היטב לנסיבות חייה של השנייה. גילת הייתה זו ששברה את הדממה.
“מי היה מאמין שניפגש כאן,” אמרה בקול נוקשה, מנסה להסוות את חוסר הנוחות שלה. אורנה חייכה חיוך קטן, כמעט מתנצל, והנהנה. “כן… עולם קטן.”
הרגע הזה, שבו שתיהן פגשו זו את זו, חשף את ההבדל התהומי בתפיסת המציאות של כל אחת מהן. גילת הייתה עטופה בשריון כעס בלתי חדיר, ואילו אורנה שידרה שבריריות עדינה מהולה בתקווה.
אחרי כמה דקות של שיחת חולין על הילדים, גילת פנתה לאורנה ואמרה “תגידי, איך את מתמודדת עם כל מה שעברת? איך את לא כועסת? כולם מדברים על הסיפור שלך ואני לא מצליחה להבין איך את נשארת ככה… רגועה.”
אורנה הסתכלה על גילת בעיניים עצובות ומלאות הבנה. “נראה לך שאני לא כועסת? ברור שאני כועסת. אני כועסת על עצמי שלא עזבתי קודם, כועסת על מה שעברתי ועל מה שלקחו ממני. אבל…” היא עצרה לרגע כדי למצוא את המילים. “אבל הבנתי שכעס לא יבנה לי חיים חדשים. הכאב שם, אבל אני לוקחת ממנו כוחות.”
גילת נדהמה. “כוחות? איך אפשר לקחת כוחות מכזה דבר?”
אורנה חייכה חיוך קטן. “זה לא פשוט. אבל זה עניין של בחירה. אני יכולה להתמקד במה שאיבדתי, או במה שהצלחתי להציל. אני חיה, הילדים שלי איתי, ואני יודעת שהעתיד שלי תלוי רק בי. אני בוחרת לראות בזה התחלה חדשה ולא להפוך את עצמי לקורבן.”
גילת השתתקה. המילים של אורנה הדהדו בראשה. היא ידעה שהיא תקועה, שהיא לא באמת מתקדמת. אבל להודות בזה? לשנות את הדרך שבה היא תופסת את חייה? זה הרגיש כמעט בלתי אפשרי.
היה לי ברור שגילת מפיקה תועלת מהקורבנות. אולי עמדת הקורבן מאפשרת לה לא לקחת אחריות ולהתקדם הלאה, אולי היא מותירה אותה במקום המוכר לה ומאפשרת לה להתמודד עם הפחד מחוסר וודאות, ואולי היא מקנה לה תחושת שליטה בסיטואציה ובסובבים אותה שמנסים לרצותה ולפצותה על העוול שנגרם לה. ואולי כבר שנים זה אזור הנוחות שלה. עוד היה לי ברור שעמדת הקורבן היא דרך ללא מוצא ושאם גילת רוצה להתקדם בחייה היא חייבת למצוא בתוכה את המוטיבציה והכוחות להיחלץ ממנה.
כשאורנה נכנסה לפגישה, גילת נשארה לשבת בלובי, סיפורה של אורנה, שכל השכונה דיברה עליו, הכניס לפרופורציות את מצוקתה. היא אפילו קצת התביישה. אולי, רק אולי, היא חשבה לעצמה, הגיע הזמן לעשות שינוי. “עמדת הקורבן,” היא מלמלה לעצמה. “אולי באמת הגיע הזמן לצאת ממנה.”
3#. איך נחלצים?
לטובת גילת וכל קורבן אחר שרוצה לחלץ עצמו מעמדת הקורבן, קבלו את נוסחת חמשת הצעדים –
1#. מודעות למצב ובחירה לשנותו – מי שלא מוכן להודות שהוא נמצא בעמדת הקורבן לא יכול להיחלץ ממנה. הצעד הראשון בדרך הזו היא להכיר בבחירה להיות בעמדת הקורבן ולבחור לצאת משם.
2#. לקיחת אחריות אישית – תוך הבנה שיש לנו אחריות על הבחירות שלנו, על התגובות שלנו ומכאן על המצב בו אנחנו מצויים. ההחלטה לקחת אחריות היא החלטה אמיצה שפותחת את הדלת ומאפשרת יציאה מעמדת הקורבן.
3#. הרגל קבוע של הכרת תודה בוקר וערב – במטרה להתמקד במה שכן טוב בחייכם ובטוח שיש לא מעט. טקסים קבועים של עריכת רשימות יומיות של הכרת תודה מאלצים את התודעה לחפש אקטיבית את האור בחייכם, וכשאתם בהכרת תודה קשה מאוד להיות קורבן.
4#. החלפת הסיפור הפנימי – אתם כבר יודעים שהסיפור הקורבני תוקע אתכם. תבחרו סיפור שמקדם אתכם. סיפור שבסופו יש סוף טוב. תבחרו למשל להאמין שהכל לטובה, שבסוף הדרך מחכים לכם חיים טובים יותר, שיש לכם את הכוחות להתמודד עם הכל ושאתם במקום בו אתם נמצאים כי זה מסע הנשמה שלכם והתיקון שהיא צריכה לעבור.
5#. סליחה – הסליחה היא פילטר לניקוי רעלים. אתם לא צריכים לומר למי שפגע בכם שסלחתם לו אלא רק לנקות את הנשמה שלכם מהרעל שאגרתם בתוכה. אפשר להתאמן כל יום על סליחה ועל חמלה גם לעצמכם. לב ונשמה מלאי כעסים ורעל הם משקולות שצריך לשחרר כדי לצעוד החוצה מעמדת הקורבן.
ולבסוף אמרתו האהובה עלי של ויין דייר – ״איך שאנשים מתנהגים אליכם זו הקארמה שלהם, איך שאתם מגיבים זו הקארמה שלכם״ – היא סלוגן מעולה שיכול להוציא אתכם מקארמת הקורבן לדרך חדשה.
שיהיו בשורות טובות בקרוב לכולנו אמן
***
השבוע בפודקאסט – shit happens עם רון ויינריך שהחליט לצאת מעמדת הקורבן ולעשות טרנספורמציה אמיתית. להאזנה לחצו כאן.
הבחירה תמיד בידנו אבל אורנה בשלב העשיה שהיא עוברת משלב של אלימות לשלב טוב יותר בחיים. ואילו גלית עוברת משלב ״הבית המושלם״ לדרך אחרת יותר קשה. כדאי לקחת רגע לבכות על מה שכבר לא יהיה ולהמשיך הלאה.