1#. לחישות
כשאמא של הדר אובחנה כחולת סרטן היא הרגישה שעולמה מתמוטט עליה. היא היתה הדמות הכי קרובה אליה, הכי משמעותית, הכי תומכת, החברה שלה ואשת סודה. בין האבחון לבין הרגע בו נשמה אימה את נשימתה האחרונה חלפו שבועיים בלבד. העולם עצר מלכת. הדר לא הבינה איך תוכל לחיות כשאמא שלה נקברת באדמה. וכשהיא בכתה עד כלות נשימתה ליד קברה הפתוח של אימה עומר בעלה ניגש אליה ולחש באוזנה ״תפסיקי עם ההצגות האלה״.
הלחישות המרושעות שהוא נהג ללחוש על אוזנה ניהלו לה את התודעה.
״את שמנה מדי. נשים בגודל שלך לא יכולות ללבוש לבן״. ״את כל כך מכוערת וואו. אני לא מבין איך עמדתי איתך מתחת לחופה״, ״לפעמים אני משתגע מכמה טמטום יש באשה מכוערת אחת״
את הדברים המרושעים הללו עומר לחש באוזנה בקול מתוק תוך ליטוף חפוז של ישבנה. המסר שמשודר לתודעה הוא של דברי אהבה שנלחשים במתק שפתיים. התוכן מורעל. הרעילות הזו הרגה להדר את הנשמה. היא שנאה את עצמה. ראתה את עצמה כאשה שמנה, מכוערת ומטומטמת.
בפועל הדר אשה נאה, כשרונית ומצליחה. היא לא תלויה בעומר כלכלית, להיפך. עומר הוא איש תחזוקה שמשתכר כ-9,000 ש״ח בחודש, הדר מרוויחה פי חמש. וכדי לגשר על הפער הזה ביניהם הוא היה צריך להקטין אותה.
2#. תתאבדי
אבל עומר לקח את הרוע הזה צעד אחד קדימה. ״תתאבדי״ הוא נהג ללחוש לה כשהם רבו. ״למה את לא תולה את עצמך עם חבל בגינה?״ הוא שאל בלחישה מרושעת שהייתה משתקת אותה. לפעמים הוא שלח לה עשרות הודעות מרושעות ואז מחק הכל. כל הווטסאפ שלה איתו מלא הודעות מחוקות, שהעידו שהוא יודע היטב מה הוא עושה ולא רוצה להותיר עכבות.
אמא שלה ידעה מה היא עוברת, ותמיד אמרה לה שאם היא תרצה לעזוב, יש לה אותה והיא תעזור לה במה שרק אפשר. אבל היא לא רצתה לעזוב משתי סיבות – הראשונה כי היא האמינה לו שהיא מכוערת שמנה וטיפשה ולא ראויה לטוב, והשניה היא כי היא גם האמינה לו שהוא אוהב אותה וגם כשהוא אומר דברים מרושעים זה מאהבה והיו גם רגעים טובים ומאושרים, לא הכל היה שחור.
כשאמה נפטרה הדר שקעה לבור תחתית אפל, ועומר לא היה שם כדי להישען עליו, כדי להאחז בו או רק לשים עליו את הראש. להיפך. הוא ניצל את מצוקתה כדי לדרוך עליה עוד. הוא אמר לה שהיא חולת נפש, איים שיאשפז אותה כדי לקבל תרופות נגד דיכאון או שיקח לה את הילדים כי היא לא מסוגלת לטפל בהם. האיום הזה גרם להדר לפנות לפסיכיאטר ולהתחיל טיפול תרופתי נגד דיכאון. כמובן שבמקום לתמוך בהחלטתה לטפל בעצמה הוא אמר שעכשיו היא חולת נפש מאובחנת על כדורים.
בעבודה היא תפקדה כרגיל אם כי בקושי רב. בילדים היא טיפלה כמיטב יכולתה, מזל שהם גדולים ובתה בת ה-15 עזרה לה לטפל בשני אחיה הצעירים, וחיבקה ונישקה אותה והרעיפה עליה חום ואהבה שקצת הקלו על נשמתה הפצועה.
3#. שברים
ואז הגיע השבעה באוקטובר.
גבי, אחיה הצעיר של הדר נרצח בנובה. בהתחלה הם חיפשו אותו אבל די מהר היה ברור שהוא נרצח. העולם שוב החשיך. גבי היה אחיה היחיד. כדי להתמודד עם הקושי שבפטירת אימם הוא התמכר לסצינת מסיבות הטבע בהן רוקדים עד כלות הכוחות וצורכים חומרים משני תודעה שעושים את העולם יפה יותר.
אין מילים לתאר את הכאב והקושי שהדר חוותה בנוסף לצורך לטפל בהכל, כי היא המבוגר האחראי היחיד שנותר. אביה מבוגר ולמזלו כבר שנים לוקה באלצהיימר ושוהה במוסד סיעודי, ואין לו מושג שאשתו ובנו הלכו לעולמם.
הדר נשברה מכאב. יש המון אנשים שאחרי השבעה באוקטובר נשברו מכאב. המון סיפורים בלתי נתפסים על חיים שנגדעו, ואף אחד לא שמע בכלל. רק קומץ קטן הגיע למודעות הקולקטיבית שלנו, השאר נותרו קורבנות טבח חסרי שם ופנים שרק הקרובים להם זוכרים. וכואבים. ונשברים.
השבר שלה היה פנימי. מבחוץ היא תפקדה כמעט כרגיל, אבל בפועל הכל היה שבור מבפנים ורק שכבת עור דקיקה החזיקה את השברים במקום. עומר לא ידע שדקירה אחת שלו תקריס אותה לתוך עצמה. והוא, כהרגלו, דקר איפה שהכי כואב.
הוא רב איתה מריבה קשה כשהיא לא הסכימה להגיע למסיבת יום הולדת של גיסתו, ונסע לבדו עם הילדים. בשל מבנה אישיותו נעדר האמפתיה הוא התקשה להבין שאין לה יכולת להכיל מסיבות חודשיים אחרי הטבח.
לפני שהוא נסע הוא לחש לה – ״זהו. נשארת לבד בעולם. אבא שלך אלצהיימר, אמא שלך מתה, גבי מת, ועכשיו איבדת אותי ואת הילדים – כשאני אתגרש ממך הם ילמדו להסתדר בלעדיך״.
הדר ביקשה את נפשה למות. התחילה לאסוף את כל חפיסות הכדורים שיש בבית כדי לבלוע ולשים קץ לחייה. ואז חברה התקשרה אליה. היא לא ענתה לטלפון. היא התקשרה שוב ושלחה לה הודעה עם לינק – תסתכלי על זה. החברה הזו ידעה על הלחישות שלו, ידעה כמה היא שבורה ומדוכאת. היא לא ידעה שהדר רוצה למות.
4#. יש שם ודפוס
הלינק, כך היא סיפרה לי כשנפגשנו לראשונה, היה לאחד הסרטונים שלי על נרקסיסטים. והיא צפתה בעוד ועוד סרטונים. איכשהו היא התחילה להבין שמה שהוא עושה לה, לא לגיטימי. ״את הצלת את חיי״ היא אמרה ואני נשמתי עמוק ולא הצלחתי להכיל את זה.
היא יצרה קשר באותו רגע עם המטפלת שטיפלה בה בעבר. היא הפסיקה את הטיפול לפני כמה שנים אחרי שהוא אמר שזה לא עוזר ושהיא רק מוציאה על זה כסף.
המטפלת התקשרה מיד כי הבינה שזו הודעה של מצוקה קשה. איכשהו היא גרמה לה לוותר על תוכניות ההתאבדות שלה ולהתחיל טיפול. במקביל היא צללה לתוך עולם הנרקסיזם והבינה שיש שם ודפוס לתופעה, שהיא לא לבד, ושהיא לא אשמה.
כשהיא הגיעה אלי החשש הכי גדול שלה היה שיקחו לה את הילדים כי הוא יגיד שהיא חולת נפש. הרגעתי אותה. זה לא יקרה. לא יקחו לך את הילדים. את אשה מתפקדת. הדיכאון שלך נובע מנסיבות חייך הקשות, ודווקא העובדה שאת מטופלת, היא לטובתך. הלוואי שניתן היה לטפל גם בו.
היא חששה להתחיל הליך כי קולו הלוחש דיבר לה בתוך הראש ואמר לה שהיא שמנה, מכוערת ומטומטמת, ומי יקח אותה בכלל במצב כזה ועם שלושה ילדים?! אבל המטפלת שלה לימדה אותה לעמעם את קולו. זו עבודה קשה ללמוד להקשיב לקול שלך שהשתקת במשך שנים, ולא תמיד היא הצליחה.
בשלב כלשהו היא התחילה להאמין שהיא דווקא בסדר. לא כל כך שמנה, ולא כל כך מכוערת ודי מוכשרת ומצליחה. ולא תלויה בו כלכלית. והילדים מחוברים אליה מאד למרות שהיא עצובה. ואחרי עוד שתי פגישות התחלנו הליך גירושין.
5#. להתגרש מנרקסיסט
בהתחלה הוא נבהל והתחנן שתבטל את ההליך. אחר כך הוא איים שיקח לה את הילדים ואת הכסף. ואז הוא אמר שיגיע להסכם רק אם היא תפטר את עורכת הדין שלה ששונאת גברים. ״היא דווקא לא שונאת גברים, היא פשוט יודעת להתמודד עם נרקסיסטים כמוך״ היתה לה תשובה מוכנה מראש, כי הדפוס ידוע ומוכר.
בסוף הוא שלח אליה את אחיו הבכור, שידוע באופיו הטוב ובתבונתו העיסקית. והוא הסכים להגיע איתה אלינו. וכך תוך שעה סיכמנו הכל. זה לא תיק מורכב משפטית, ואם לא מסבכים עניינים קל לסיים אותו. הדר שמחה אבל הזהרתי אותה שעוד מוקדם לשמוח ויש להמתין שיחתם הסכם ויאושר בבית המשפט.
ערכנו הסכם ועומר לקח עורך דין מטעמו שיעבור עליו. ופוצץ הכל. זה היה כמעט צפוי. הוא הכניס סעיפים בלתי אפשריים כמו שאם יש לה זוגיות אחרת בן זוגה בחיים לא יפגוש את הילדים ולא יכנס הביתה כשהם שם. חשבנו שאפשר לתחום את זה בזמן. אפשר אולי להסכים לשנה הראשונה. אבל הוא לא הסכים להתפשר. ״עד גיל 18 של הקטן אף אחד מהם לא פוגש גבר אחר״. הודיע לי עורך הדין שלו בקול עצבני, וכשהסברתי לו שאין לזה בסיס משפטי הוא טרק את הטלפון.
צריך לדעת מתי לסיים משא ומתן ולהגיש תביעות, לפעמים זה דווקא מקצר את הדרך.
השבוע התקיים הדיון הראשון. ״אני לא מבין למה לא מגיעים בתיק כזה להסכם״ אמר השופט. ״אולי אדוני יעזור לנו, כבר היינו כפסע מהסכם״, הרמתי להנחתה, והשופט שאל את עורך הדין העצבני אם הוא מסכים לומר על מה המחלוקת. לא היה לו נעים לסרב. וזהו. ידעתי שבאותו הרגע התיק נגמר.
השופט, שיודע להיות עצבני יותר מעורך הדין, עבר לדבר עם עומר. ״אדוני יצטרך לשחרר שליטה. אני יודע שזה קשה לאדוני. אבל זהו, זה נגמר. כשהיא עם הילדים היא תפגיש אותם עם מי שהיא רוצה ואדוני לא ינהל את זה. אני לא מאשר הסכמים עם סעיפים כמו שביקשת ואם היית מגיש בקשה כזו הייתי דוחה אותה ומחייב אותך בהוצאות בסכום עם חמש ספרות.״ וכאן הוא הנמיך את קולו לכמעט לחישה רועמת ואמר ״אם על זה אתה רוצה לנהל אצלי תיק, אני כבר אומר לך, כמו שביידן אמר – don’t.”
״ועכשיו, תצאו להפסקה של חצי שעה ותחזרו עם הסכם״, רעם השופט לעבר עורך הדין העצבני, וסיים את הדיון.
זה לקח כמעט שעתיים, אבל ההסכם נחתם ואושר, וכשיצאנו מהדיון הדר חייכה ולחשה לשופט ״תודה״.
***
השבוע בפודקאסט על אפי גנטיקה – היכולת שלנו להשפיע על הגנטיקה. להאזנה לחצו כאן.
