1#. האבחנה
״אני חושב שאת נרקסיסטית״ יוני אמר למיקי בקול שקט ומבט קר, כמו רופא שמוסר אבחנה ממאירה לפציינט, או מישהו שפיענח סוף סוף מסתורין רב-שנים. וכשהיא הביטה בו בתדהמה הוא הוסיף ואמר ״אני לא יכול יותר. אני רוצה להיפרד״.
מיקי הרגישה כאילו האדמה נשמטת לה מתחת לרגליים. לא רק מהמשפט הסופני והאבחנה הממארת, גם מהדרך האכזרית שהוא נאמר.
מיקי ידעה היטב שיש ליוני צדדים אכזריים. היא חוותה אותם במריבות עם בני משפחתו, בסכסוכים עסקיים וגם מולה ומול הילדים. יוני יכול להתאכזר אבל גם יודע להיות האיש הכי מרשים והכי אוהב בעולם.
2#. הטיפול
היא פרצה בבכי והתחננה שלפחות ינסו טיפול זוגי. אמרה שהיא יודעת שהיו שנתיים קשות, אבל אהבה כזו ומשפחה כזו לא מפרקים ככה. יוני חשב רגע, ואז, עשה טובה ואמר ״טוב. אולי שם אפשר יהיה לטפל בנרקסיזם שלך״. זו היתה אמורה להיות נורת אזהרה אבל מיקי היתה נואשת ועיוורת לנורות אזהרה.
בפגישה הראשונה יוני דיבר כמעט בלי לעצור. המטפלת הקשיבה בסבלנות כשהוא פרש את הנרטיב שלו באופן סדור ומשכנע, כמו שהוא יודע. ״בשנתיים האחרונות אני מבין שאני חי עם מישהי שעושה לי גזלייטינג. היא מסתירה ממני דברים. מעוותת מציאות. הכל סובב סביבה. אין לי אמון בה. היא ממציאה דברים ואני לא בטוח שהיא לא בוגדת בי. אני לא חושב שיש לנו לאן להתקדם מכאן״.
מיקי היתה בהלם. ועיניה מלאו דמעות שזלגו ללא שליטה על פניה, מותירות אחריהן שובל שחור של כאב ושל המסקרה שמרחה על ריסיה לפני שיצאו, כי יוני אוהב שהיא מטופחת.
ואז המטפלת ביקשה לשמוע את הצד שלה.
3#. הכאב
בהתחלה היה לה קשה לדבר כי הבכי חנק את גרונה. אבל היא שתתה מכוס המים שהייתה מונחת לידה ואמרה לעצמה בלב ״תתאפסי״ והתחילה לספר בשקט ובאיטיות של מי שלא בטוחה שבכלל לגיטימי לדבר על מה שהיא עברה.
היא אמרה שהיא אוהבת את יוני ולא רוצה להתגרש למרות שלפעמים הוא ממש לא רואה אותה.
סיפרה איך פעם היא נעקצה מיתוש בעין, והעין התנפחה לגמרי והיתה כמעט סגורה. הוא ראה אותה ולא שאל מה קרה, והיא לא אמרה כלום כי היא יודעת שאם הוא לא שואל, עדיף לסתום. אבל הבן שלהם בן ה-11 הזדעזע ואמר ״אמא מה קרה לך בעין״ והיא סיפרה שעקץ אותה יתוש ויוני הביט בה בקור ואמר ״אבל אין כאן יתושים״.
מיקי עמדה מול המראה עם עין נפוחה, מיששה את העקיצה שהתחילה הכל וניסתה לשכנע את עצמה שאולי יוני צודק והיא טועה. בסוף אחותה לקחה אותה למוקד ונתנו לה כדור נגד אלרגיה ואמרו שזו אכן עקיצת יתוש ולפעמים יש רגישות מיוחדת בעין. אבל יוני לא שאל אותה מה אמרו ואיך היא מרגישה ונראה היה כאילו הוא כועס עליה שהתנפחה לה העין.
בפעם אחרת היא יצאה לריצה בשטח ונקעה את הקרסול. כשחזרה הביתה, צולעת בכאב, הוא אמר שמגיע לה ואולי ככה היא תלמד לא לרוץ בשטח כי זה מסוכן. והוסיף ואמר ״את לא באמת פצועה. את כרגיל היסטרית״. והיא שכבה עם שקית סנפרוסט קפואה על הרגל שמקהה מעט גם את הכאב ברגל, ועם תחושה שאפילו הכאב לא שייך לה, כי יוני אמר שהוא לא אמיתי.
4#. ההתדרדרות
מיקי חשבה שהיעוץ יכול להחזיר להם משהו שאבד. פעם יוני אהב אותה. פעם הם היו חברים שצוחקים ומתנשקים באמצע הרחוב כמו שני סטודנטים מאוהבים. היה שם משהו חי ואמיתי והיא לא רצתה לוותר עליו.
מיקי לא יכלה לשים את האצבע על רגע השינוי. זו היתה התדרדרות איטית והדרגתית כמו המעבר מקיץ לסתיו. יום אחד יוני הסתכל עליה אחרת, הפסיק לצחוק מסיפורים קטנים שסיפרה, הפסיק לגעת בה בתשוקה, ולהתעניין בה. ואחרי שנה שלמה של ימים כאלה היא מצאה את עצמה חיה עם זר שיודע עליה הכל ויכול לפגוע בה בדיוק איפה שכואב.
כשהיא בכתה הוא אמר ״את עושה סרטים בשביל תשומת לב״. כשביקשה חיבוק הוא אמר לה ״את נרקסיסטית״. כשניסתה לדבר על הקשר הוא אמר: ״זה גזלייטינג״. ולבסוף הגיע גם החשד – ״אני חושב שאת בוגדת בי״.
היא לא בגדה בו. מעולם לא. אבל גם זה כבר לא היה משנה, כי בעולם שבו הוא שלט על הגדרת המציאות – האמת פחות רלוונטית.
5#. תברחי
הם הגיעו לארבע פגישות אצל המטפלת הזוגית. בכל אחת מהן יוני היה הדובר הראשי ומיקי כמעט לא דיברה. ישבה שם והקשיבה ולאט לאט, פגישה אחרי פגישה, היא התחילה לחשוב שאולי הוא צודק והיא באמת נרקסיסטית. היא גם ככה הייתה רגילה להעדיף את תפיסת המציאות שלו על פני זו שלה.
אחרי הפגישה הרביעית בדיוק כשהיא סיפרה כמה קשה לה שהוא אדיש לבכי שלה, יוני הודיע בעיניים ריקות ״זהו, החלטתי. אני עוזב״. ויצא. השתררה שתיקה, וגם מיקי קמה ללכת, מקווה שיוני ממתין לה בחוץ ולא באמת מתכוון.
אבל המטפלת עצרה אותה, אחזה בידה, הביטה לה בעיניים ואמרה –
״תברחי״.
מיקי הביטה בה במבט נדהם והמטפלת חזרה ואמרה ״את עוברת התעללות. יש לך הזדמנות לצאת מהקשר הזה. תברחי״.
המילים האלה פגעו בה כמו קיר. היא לא ציפתה להן. ״התעללות? לא. הוא פשוט חושב שאני נרקסיסטית״ ענתה מיקי.
המטפלת נשמה עמוק. ״את חווה התעללות שקופה. גזלייטינג. שליטה רגשית. אני יודעת שקשה לך לשמוע את זה, אבל יש לך כאן הזדמנות נדירה כי הוא זה שרוצה לעזוב״.
המשמעות של המשפט הזה חלחלה אליה לאיטה אך לא שקעה. הזדמנות. לא אסון. הזדמנות. ועדיין מיקי התקשתה לקבל את זה.
כשהיא חזרה הביתה היא אמרה ליוני שהיא מבינה שהוא צודק ושהיא תמצא מישהי שיודעת לטפל בנרקסיזם ותטפל בעצמה, רק שלא יעזוב אותה.
כי ככה זה גזלייטינג. זה לא ויכוח על המציאות, זו השתלטות על ההגדרה שלה.
היא מצאה מטפלת חדשה והגיעה אליה עם השאיפה לרפא אותה מהנרקסיזם שלה כדי שיוני ישאר. המטפלת הקשיבה. וגם היא, אחרי כמה פגישות, אמרה למיקי שהיא לא נרקסיסטית. ואז הסבירה לה מונח שהיא לא הכירה.
6#. טראומה בונדינג
זהו קשר שמתפתח מתוך מעגל חוזר של אהבה וקרבה, שמשחררות דופמין ואוקסיטוצין, ואז מתחלפות בפגיעה, בהשפלה או בפחד, שמשחררים קורטיזול. יחד הם יוצרים קוקטייל ממכר, רגשית וגופנית.
הקורבן, מצידו, מחפש נחמה דווקא אצל האדם שפוגע בו, מתוך רצון לקבל שוב את מנת האהבה שזכה לה פעם. והפוגע, מצידו, אינו רע כל הזמן.
יש רגעי ״ירח דבש״, אהבה גדולה, או הבטחות לשינוי. חוסר העקביות הזה משבש את המוח וגורם לקורבן להמתין בציפייה דרוכה לרגע הטוב הבא. הקורבן מתחיל להאמין שהערך העצמי שלו תלוי באישורו של הפוגע, ונוטה להגן על הפוגע בפני אחרים ("הוא פשוט עבר ילדות קשה", "היא לא התכוונה", ״זו אשמתי״) כדי להפחית את הדיסוננס הקוגניטיבי בין האהבה לסבל שנגרם בגינה.
הבעיה של מיקי היתה שיוני שלט לה על ההגדרות. הוא טען שוב ושוב שהיא הבעיה ועירפל לה את המציאות עד שהיא האמינה שהוא צודק והיא נרקסיסטית. וזה, למרבה האירוניה, הסימן הברור ביותר לכך שהיא לא.
כי נרקסיסטים כמעט אף פעם לא שואלים את עצמם אם הם נרקסיסטים. הם בטוחים בצדקתם, בנרטיב שלהם, בכך שהם הקורבן. אבל האנשים שנמצאים לידם וחוששים שמשהו בהם לא תקין – הם לרוב לא נרקסיסטים. הם אנשים שסופגים יותר מדי ביקורת שלא שייכת להם, ואיבדו את הקו שמפריד בין ״האחריות שלי״ לבין ״הכל באשמתי״.
7#. אין ממ״ד לנפש
לפני שבועיים יוני עזב. ממש שבוע לפני שהמלחמה פרצה הוא ארז הכל ואמר ששום טיפול לא יעזור לה. מיקי התקשרה אליו כשהכל התחיל והתחננה שיחזור. אמרה שהיא מפחדת להיות לבד עם הילדים כשיש אזעקות. יוני ענה לה שהחרדות שלה הן כבר לא הדאגה שלו ושתתמודד כי הוא שכר דירה בלי ממ״ד, אבל הוא לא ציפה שנרקסיסטית כמוה תחשוב לרגע עליו.
איכשהו זה היה הרגע שהיא הבינה את מה ששתי מטפלות ניסו להסביר לה. הפעם המציאות היתה ברורה לה. היא מתחננת שיחזור לדירה שלהם שיש בה ממ״ד גדול והוא מאשים אותה שאין ממ״ד בדירתו.
בישראל למדנו שכשיש מתקפת טילים רצים לממ״ד. אבל יש גם מתקפות על המציאות שלך, על הזיכרון שלך, ועל האמון שלך בעצמך, וכשזה קורה, אין קירות בטון ואין דלת פלדה ואין ממ״ד לרוץ אליו.
יש רק את הקול הפנימי שלך שמנסה להזכיר לך מה אמיתי ומה לא. וזה הלקח הכי חשוב שמיקי למדה. שלפעמים הממ״ד היחיד שיש לנפש הוא היכולת להגיד לעצמך, בשקט אבל בביטחון – אני לא משוגעת. המציאות שלי אמיתית, ואני יוצאת מכאן.
