ב-24 שעות עברתי דרך בית הדין הרבני, משרד עורכי דין, שתי חתונות בשני אולמות ועולמות וטיסה לפריז. בסוף היום הבנתי משהו על החיים, על קארמה ועל ניסים לא צפויים.
1#. חג של ניסים
ב-8 בבוקר נסענו לדיון בבית הדין הרבני בירושלים. החקירות היו מוכנות בקלסרים חדות וברורות. שאלותיהן נגעו בנפתולי חייו ונימי נפשו של הגבר החרדי שלא רצה לתת גט לאשתו. את כל מחשבותיו הכמוסות הוא הניח על נייר שסבל הכל ואשתו מצאה וקראה והזדעזעה, והוא לא הכחיש רק טען שהיא השתגעה.
הלקוחה, אשה חרדית יפת תואר, שחייה איתו נטלו ממנה את שלוות נפשה, הגיעה לחוצה לדיון. היה קר מאוד בירושלים. 7 מעלות, כמו בפריז. קפאתי בחליפת בית משפט הדקה וכשהיא הגיעה היא הניחה עלי את המעיל הירושלמי הכבד שלה.
מילותיה של חלי ראובן שנכתבו בטוש שחור על קיר חדר השירותים האמצעי בקומת הכניסה בבית הדין עוד הדהדו בי ״ואהבת לך, והודית עליך יום ויום, ושמחת בחלקך, בחלקייך. ואהבת לך כל בוקר מחדש, גם אם את באה מלילה שבור, מכוכבי חושך נופלים. ודיברת עליך מילים גדולות של חסד, גם אם אף פעם לא מסרו לך. גם אם דרסו אותך בשקרים עליך כל השנים״.
לקחתי את ידה וביקשתי שתגיד עליה מילים של חסד ותמנה את כל הדברים שהיא מודה עליהם. והיא לא התווכחה רק הרימה את עיניה היפות אלי ואמרה אני מודה על הילדים שלי, ומודה שאני אשה יפה וחזקה, ומודה לשכנה שלי שתומכת בי, ומודה שאני צולחת את הגירושין האלו, ומודה שיש לי עורכי דין כאלו. ואני עצרתי אותה ואמרתי לה ועכשיו אנחנו מראש מודות לבית הדין שעוזר לנו לגמור את התיק ואנחנו סומכות על בית הדין שיעזור לנו לסיים והיא אמרה בעזרת השם ואמן.
וכשנכנסו לאולם, הדיין אמר היום חנוכה חג של ניסים והיום אנחנו מסיימים את התיק וכולם אמרו בעזרת השם. ואז הוא אמר לאלדד, עוה״ד ממשרדי, שישים כיפה לפני שמתחילים ופקיד העזר נתן לאלדד כיפה שחורה והוא הניחה על ראשו בהשתאות.
התחיל הדיון בפרטי הסכם אפשרי ואיכשהו הצלחנו להסכים כמעט על הכל ובסוף הדיין הכתיב את הסכם הגירושין ואלדד ניגש להכניס את הקלסר למזוודה והכיפה נפלה מראשו והתגלגלה על הרצפה.
תנשק לחשתי לו בארשת פנים רצינית וחיוך קטן בזוית הפה, והוא הרים את הכיפה ונשק לה נשיקה רפה והחזיר לראשו את הכיפה עם הנשיקה.
וכשיצאנו הלקוחה חיבקה אותי ואמרה כל הכבוד ותודה ואני לא מאמינה שזה נגמר. ובמונית בדרך חזרה אלדד שם לב שהכיפה עם הנשיקה נשארה על ראשו ונסעה איתו לתל אביב כמו נוסע בזמן שהגיע מעולם אחר. ואני חשבתי שאולי בדיוק זה מה שאנחנו – נוסעים בזמן בין עולמות שכביכול לא אמורים להיפגש, אבל נפגשים פה, בקלסר, בדמעה, בנשיקה על הכיפה.
חזרתי למשרד עם הקור הירושלמי בעצמות, עם ההבנה שלפעמים אלוהים נמצא גם בבתי דין, ועם הידיעה שהיום הזה עוד רחוק מלהיגמר.
2#. מנגנוני הגנה
בשעות הצהריים, כשהאדרנלין של בית הדין כבר שקע, המשרד התמלא שוב – נפגשתי עם אשה שתוך כדי הגירושין בעלה חלה בסרטן ועכשיו היא רוצה לעצור הכל והוא מתעקש לסיים. ופגשתי גבר שבת זוגו רוצה לנסוע לארץ אחרת עם בנם הקטן. וגברת שקיבלה פסק דין שקובע שיתוף ספציפי בנכס שירשה מסבתה ורוצה לדעת מה סיכויי הערעור.
ואשה שכבר חמש שנים רוצה לעזוב ונשארת אבל מקליטה כל מריבה ופתאום כשהיא ישבה לעשות רשימה של כל המריבות היא ראתה גם את הדפוס וגם את מנגנון ההדחקה שלה והבינה שהגיע הזמן לעזוב ובכל זאת פוחדת למרות שהיא לא תלויה בו כלכלית ויש להם הסכם ממון.
הסברתי לה שמופעל אצלה מנגנון ההגנה הזה שמעדיף את המוכר והידוע על פני חוסר הוודאות ושאצלה מנגנוני ההגנה עובדים קשה. והיא אמרה כן אני יודעת ומה עושים עכשיו ועברנו על כל השלבים והיא הלכה ועדיין ראיתי עליה שהיא יכולה להישאר איתו עוד כמה שנים ולהמשיך להדחיק.
3#. לרקוד על שתי חתונות
וכשסיימתי את כל הפגישות רצתי הביתה והתקלחתי ולבשתי שמלה שחורה ונסענו לחתונה חרדית ברמת בית שמש וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את ההתרגשות האמיתית והבתולית הזו של חתן וכלה טהורים שמתפללים בדבקות בחופה. ואחרי החופה הבחורים רקדו ושרו בדבקות סביב החתן וכולם הלכו לאכול אבל בהפרדה – גברים לחוד ונשים לחוד ואני חשתי נטע זר אבל רק לזמן קצר, כי הערב עוד ארוך ולפנינו עוד חתונה.
ותוך שעה וחצי עברנו מאולם לאולם ומעולם לעולם. מהחתונה החרדית ברמת בית שמש לחתונה חילונית בשפיים. כשהגענו הרחבה כבר היתה מלאה בגברים ונשים צעירים שרוקדים בערבוביה וכשהגיע השיר ״השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב״ הם הניפו את החתן והכלה על הכתפיים וכולם שרו בדבקות ובהתלהבות.
וחשבתי בלב שיש כל כך הרבה שוני בין שני הזוגות האלו שנישאו באותו יום. בשתי החתונות היה רב והיתה כתובה ולמרות שנאמרו אותם טקסטים עתיקים הם חיים בעולמות שונים לגמרי כאן בארץ הקטנה הזו.
4#. קארמה טובה
ולמחרת בבוקר טסנו לפריז ובטיסה הדיילת, שזיהתה אותי מהפודקאסט, סיפרה לי את סיפור גירושיה ומצאתי את עצמי עומדת בגאלי של המטוס הקטן ונותנת יעוץ משפטי ב-20,000 רגל.
הייתי מאוד נחרצת לגבי הצעד הבא שלה, וידעתי שאם היא תעשה את מה שיעצתי לה היא תציל סכום שיכול לשנות לה חיים שלמים. היה לה קצת קשה לעכל תפנית כזו בעלילה אבל כשסיימנו היא דמעה וחיבקה אותי ואמרה שבכלל לא היתה אמורה להיות על הטיסה, ושזו הקארמה שסידרה את המפגש הזה.
ואני חשבתי איזו זכות זו וכמה קארמה טובה לעזור ככה למישהי אקראית שאני לא מכירה, באמצע טיסה. ירדתי מהמטוס וידעתי שהמפגש הזה לא היה במקרה. כשאת עושה טוב, הטוב חוזר אלייך בדרכים שלא תכננת.
שעתיים אחר כך הגענו למקום השמח שלי, לפריז שמנצנצת אורות חג, וזורקת אותי לעולם מקביל, וגם כאן יש אוירת חג, רק אחרת.
וכשהתיישבתי בבית הקפה הפריזאי הראשון, עם הקפה החם בידיים והאורות מנצנצים בחוץ, הבנתי שהחיים עצמם הם מעבר מתמיד בין עולמות – והסוד הוא לדעת לרקוד בין כל העולמות בלי לאבד את מי שאת באמת.
חנוכה שמח. ניסים קורים כל הזמן, תלוי מאיזה זוית מביטים.
***
השבוע בפודקאסט – עניין משפחתי עם אופיר דיין וקטיה קוקוש. פרק מדהים שמלמד שאהבה ומשפחה אפשר לבחור. להאזנה לחצו כאן.
