על הדברים שלא ייאמרו לעולם – 6.9.25

 

1#. כשהחיים נעצרים ברגע

השבוע איבדתי לקוח ואדם יקר שהלך לעולמו באופן טראגי ופתאומי בעודו בחו״ל, והשאיר אחריו משפחה שבורה וחלומות שלא יתגשמו לעולם.

התיק שלנו היה פעיל מאוד. תקשורת יומיומית, הודעות בכל שעות היום, דיונים אינטנסיביים על כל פרט ופרט. יום אחד לפני פטירתו, התקבלה החלטה שהוא המתין לה חודשים ארוכים. אלא שמה שנדמה לנו כהישג משפטי הופך באחת לחסר משמעות כשאתה עומד מול העובדה הפשוטה, הברוטאלית, והבלתי ניתנת לערעור – אין מחר.

יש משהו אכזרי בטבעו הפתאומי של המוות. הוא לא בוחר. לא מתחשב. הוא יכול לקחת את החזקים ביותר בשיא כוחם. את הצעירים בתחילת דרכם. את האנשים שהיה להם עדיין כל כך הרבה לומר ולעשות. המוות אינו ממתין שנסיים משפטים חשובים, נתקן טעויות ישנות, או נאמר את המילים שחיכינו הרבה זמן לומר. הוא עלול לפרוץ לחיינו פתאום ולהותיר אחריו דממה מוחלטת.

דממה שהופכת כמעט הכל לחסר משמעות. את המשפטים, את התיקים, את הכסף, את הרכוש. הכל נעלם בבת אחת. חוץ מדבר אחד – האהבה שהשארת בלב גם כשהכל נגמר.

2#. המילים שלא נאמרו

אני חושבת על הילדים שלו שהתעוררו יום אחד ונודע להם שאבא לא ישוב הביתה. לעולם. מה הוא היה נותן עכשיו עבור שיחת טלפון אחת איתם? עבור הזדמנות אחת נוספת להגיד “אני אוהב אתכם”? עבור חיבוק אחד אחרון?

ומה היו נותנים הילדים על הזדמנות לומר לו מילה טובה או לשמוע שוב את הצחוק שלו מהחדר השני? 

אם הוא היה יודע שמחר היום האחרון הוא בטח היה מתקשר אליהם באמצע הלילה. היה אומר להם שוב כמה הוא אוהב אותם. כמה אהב תמיד ויאהב לנצח. כמה הוא גאה בהם וכמה ילווה אותם תמיד, מכל מקום. הוא היה מזכיר להם שאהבתו הונחה בליבם ושם היא תישאר לעד.

אבל הוא לא ידע.

אני חושבת על הילדים האלה בלילות. על החור הענק בנשמתם. על השאלות שלא תמצאנה תשובות. על המילים שנשארו תלויות באוויר ועל הביטויים שלא יחזרו. כמה צער וכאב וחרטה יש על מה שכבר אי אפשר לומר. 

החיים קצרים. לעיתים קצרים מדי. תחשבו על היום שבו לא תהיה יותר הזדמנות לתקן. תחשבו על המשפט האחרון שתאמרו לבן הזוג שלכם, לילדים, להורים, לחברים הטובים. תחשבו על הפעם האחרונה שתחבקו אותם. היום האחרון יכול להגיע פתאום, בלי שום הכנה מוקדמת. בלי זמן להיפרד, להסביר, לבקש סליחה, או לומר “אני אוהב אותך” עוד פעם אחת.

אנחנו חיים כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם. כאילו המחר מובטח, כאילו האנשים שאנחנו אוהבים יהיו שם תמיד. אנחנו דוחים שיחות חשובות ל״מתי שיהיה זמן״, מניחים שנוכל להגיד מחר מה שלא אמרנו היום, ושתמיד תמתין לנו הזדמנות נוספת. אבל האמת היא שאין דבר כזה מובן מאליו. לא הבוקר שיבוא, לא השיחה שנקיים, לא החיבוק שנחלק. כל רגע הוא מתנה שאיננו יודעים אם נקבל שוב.

אבל איך באמת חיים כאילו מחר הוא היום האחרון? הרי אי אפשר לקום כל בוקר ולומר לכל מי שאנחנו אוהבים ״זו אולי עלול הפעם האחרונה״. אנחנו חייבים לחיות עם האשליה שיש לנו זמן. בלעדיה לא נוכל לתפקד. אבל יש דברים שאפשר לעשות – לא לצבור כעסים וחובות רגשיים, לומר “אני אוהב אותך” יותר מידי מאשר פחות מידי. לחבק חזק יותר. לתת יותר זמן למה שחשוב ופחות למה שלא. ובעיקר – לזכור שכל יום רגיל יכול להפוך להיות היום האחרון שזכרנו יחד. 

וגם כשהתגרשתם או כשאתם בהליך, תזכרו שפתאום הילדים שלכם יכולים להתייתם, ואתם תישאו את יתמותם עימם כל חייכם. זה קרה לנו לפני 6 שנים. 

3#. ובסוף, כשהשקט יורד מה נשאר?

לא מי צדק ומי לא. לא מי ניצח במשפט ומי הפסיד. לא הכסף, לא הרכוש, לא התארים או ההישגים. מה שנשאר זה הזיכרונות. האהבה שמונחת בתוך החור הענק בלב. המילים הטובות שנאמרו. החיוכים שנחלקו. החיבוקים שניתנו בלי חשבון.

אל תחכו למחר. המחר אינו מובן מאליו. תעצרו רגע. תסתכלו על מי שלידכם, על מה שיש לכם, תגידו תודה, לא בלב, בקול. תחבקו יותר זמן. תוקירו במודע. תזכרו שהיום הזה, הרגע הזה, האדם הזה הם לא מובנים מאליהם. 

תתקשרו היום. תגידו היום שאתם אוהבים. תבקשו סליחה. תחשבו על מה חשוב באמת בחיים. תנו חיבוק חזק יותר. תגידו ״תודה״ על הדברים הקטנים. תפסיקו עם הכעסים והמלחמות. לעולם אל תמנעו מילדיכם זמן הורי או אהבת הורה. כי בסוף, זה מה שנשאר. אהבה. היא הדבר היחיד שבאמת חשוב והיא נותרת בלב לתמיד. 

***

השבוע בפודקאסט – על נס ההחלמה המוצלחת של מאיה לנגר. להאזנה לחצו כאן.