1#. האטמוספירות שלא הרגשנו
לא שמתי לב שאני חיה תחת לחץ של מאה אטמוספירות עד שזה נעלם.
בצלילה יש כלל פשוט: כל עשרה מטרים מתחת לפני הים מוסיפים עוד אטמוספרה של לחץ. אם כשאנחנו על פני המים מופעל עלינו לחץ של אטמוספירה אחת, כשאנחנו מעמיקים לעומק 10 מטר הלחץ מוכפל, ב־20 מטר הלחץ מוכפל פי שלושה, וב־30 מטר מופעל עלינו לחץ של ארבע אטמוספירות.
כדי לשרוד את הלחץ שהמים מפעילים על הגוף צוללנים עסוקים בהשוואת לחצים או בז׳רגון המקצועי ״מפמפמים״ – ״דוחפים אוויר״ לתוך הסינוסים וחללי האוזניים כדי להפעיל לחץ פנימי כנגד הלחץ של המים. אם לא מפמפמים הסינוסים נמחצים וזה כואב ומסוכן. הפימפום הזה נעשה באופן טבעי תוך כדי העמקה איטית והדרגתית והגוף כמעט לא שם לב ללחץ הכבד שמופעל עליו ומתפקד בזמן המוגבל של הצלילה (בעזרת מיכלי חמצן ומערכות לנשימה והשוואת לחצים) גם תחת לחץ של שלוש וארבע אטמוספירות. ורק כשמסיימים את הצלילה ועולים לגובה פני הים, הלחץ נעלם והגוף נושם חופשי.
כך בדיוק הרגשתי כשנחתתי בתאילנד. שם, בחופים הקסומים של האיים, הבנתי באמת באיזה לחץ אטמוספירי אנחנו חיים כאן בישראל. זה לא רק הלחץ הפיזי של המצב הביטחוני והפוליטי או הקצב המטורף של החיים. זה לחץ קיומי של לפחות מאה אטמוספירות שחודר לכל תא בגוף, לכל רקמה ולכל נשימה. ולא בכדי מצאתי את עצמי אומרת ושומעת לא פעם את המשפטים ״אי אפשר לנשום״ ו-״אין אוויר״.
בפעם הראשונה מזה חודשים, קמתי בבוקר באי תאילנדי קטן והרגשתי שאין עליי את אותו לחץ של מאה אטמוספירות – שגם אם לא שמים לב אליו כי אנחנו עסוקים בלפמפם ולהשוות לחצים – הוא כל הזמן עלינו – אנרגטית. ואפילו סופ״ש באירופה לא ממש מצליח להסיר אותו.
בתאילנד הרגשתי את כובד האטמוספירות מוסר מעלי. והצלחתי לישון. בכל לילה נפלתי לשינה עמוקה שיכלה להימשך גם עשר שעות, כפול מאורך הלילה הממוצע שלי בארץ.
כל מסאז שעשיתי עשיתי עם כוונה גדולה להשיל מעלי לחצים, לפרק אנרגיות חוסמות ולשחרר חרדות שנתקעו בחיבור שבין השכמות ללב והפכו את שרירי לגושים של כאב שכבר שכחתי להרגיש. לא מדובר במיסטיקה זולה או בתרגיל נפשי – הגוף באמת שומר בתוכו את הזיכרון של הלחץ. הרקמות זוכרות את החרדה, השרירים את המתח, והנשימה נותרת רדודה גם כשהסכנה חלפה.
ובכל פעם שהמסאז’ הגיע לנקודה כואבת במיוחד, כל פעם שהרגשתי איך משהו “נפתח” ומשתחרר, הרגשתי כאילו הוסרו ממני אטמוספרות של לחץ שלא ידעתי שהן שם, וחזרתי להיות הגרסה הקלה יותר של עצמי.
2#. אולי אני עומדת לחיות
ובאותו זמן בישראל, דליה עזבה את הבית.
היא כבר שלושה חודשים בהליך גירושין, מנסה בכל כוחה להגיע להסכם עם איתן בעלה, ובינתיים נאלצת לחיות עימו באותה דירה. היא היתה בטוחה שיש איזה חוק שקובע שברגע שמחליטים להתגרש הבעל עוזב את הבית. היתה בטוחה שהוא חייב לעזוב את הבית ולתת לה ולילדים לחיות בשקט.
אבל לא רק שאין חוק כזה, איתן הודיע לה שהוא קיבל הוראה מעורכת הדין שלו לא לעזוב עד שאין הסכם, מהחשש שדליה ״תשתלט״ על הבית ולא תאפשר למכור אותו. וכשהיא ממש התחננה שיעזוב הוא ענה את התשובה הנרקסיסטית הידועה – ״את יכולה ללכת, הדלת פתוחה, אבל הילדים נשארים בבית שלהם״
אבל בבית היה קשה אפילו יותר מאשר לפני שהתקבלה ההחלטה להתגרש. והילדים סבלו מהמתח ומהלחץ הקבוע שרבץ על הבית והכביד על כולם. איתן היה גבר מתעלל וכשדליה החליטה להתגרש – הוא לחץ על הדוושה והגביר.
איתן פתח חשבון נפרד והעביר אליו את הכנסתו וסירב לשלם על הוצאות הבית ואפילו לא על האוכל שהוא טרף מהסירים שהיא בישלה לילדים. הוא אמר לה כל הזמן שהיא שמנה ומכוערת ואף אחד לא ירצה אותה עם שלושה ילדים. הוא חזר באמצע הלילה והדליק את האורות בחדר השינה או נכנס למקלחת שצמודה לחדר השינה ב-2 בלילה כשהוא שם שירים של עומר אדם בטלפון בקולי קולות וגם הילדים התעוררו.
ביודעו עד כמה היא רגישה לסדר ונקיון, איתן הקפיד להשליך את בגדיו על הרצפה בכל הבית, הפך את כל הארון כי הוא ״מחפש משהו״ ודרך עם נעליים על המגבות הנקיות שלה ש״נפלו״ במקרה על הרצפה. וכשהיא ניסתה להעיר לו הוא הורה לה ״לסתום את הפה״ כי היא ״סיימה לחלק לו הוראות״.
עד שדליה, שלמזלה לא תלויה בו כלכלית, אמרה ״זהו אי אפשר לנשום״ והחליטה לעשות בעצמה את הצעד ולעזוב את הבית לדירה שכורה. עם הילדים כמובן.
היא הבינה שמשפטית היא אמנם לא יכולה לכפות על איתן לעזוב, אבל גם איתן לא יכול למנוע ממנה לעזוב לדירה שכורה ולקחת את הילדים איתה כל עוד היא מאפשרת לו להיות עימם מחצית מהזמן, ואף מציעה לו להגיע להסדר, ולא משנה להם את מסגרות החינוך .
היא התקשרה לספר לי איך בלילה שאחרי המעבר, “עם כל הלחץ ועוגמת הנפש, ועם כאבי הגב מאריזת הקרטונים ופריקתם – ישנתי עשר שעות רצופות אחרי שנה שלמה של לילות טרופי שינה.”
היא הרגישה איך בדירה החדשה ירדו ממנה בבת אחת ״אטמוספירות שלמות של לחץ״. הגוף שלה נזכר לפתע איך לנשום עמוק, ואיך לישון שינה אמיתית, והיא שלחה לי את השיר המקסים של אפרת שמעוני טוטיאן:
אָמַרְתִּי לו: כואֵב לִּי הַכּׂל
וְהוא שָאַל אִּם אֲנִּי עומֶדֶת לָמות
מִּזמַן לא כָאַב לִּי כָכָה
אולַי
אֲנִּי עומֶדת לִּחְיות.
3#. הגיאוגרפיה של השחרור
לטיסה לתאילנד ולעזיבת בית יש משהו משותף. שניהם מעשים של התרחקות פיזית. לפעמים אנחנו צריכים לעזוב מקום גיאוגרפי או רגשי, כדי להרגיש מי אנחנו באמת מתחת לכל הלחץ. המעבר הפיזי הוא רק התחלה. השחרור האמיתי קורה כשהגוף זוכר איך להיות רגוע, איך לנשום בקלות, ואיך לישון בלי לשמור על כוננות.
החיים בארץ מרגישים לפעמים כמו צלילה עמוקה מאוד. אנחנו מאוזנים על אוטומט, מפמפמים עוד משימה, עוד חדשות ועוד דרמה מבלי לשים לב כמה לחץ מצטבר עלינו. ואז כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגע של מרחק, פיזי או רגשי, אפשר לעלות לפני המים, לקחת נשימה אמיתית ולזכור שוב איך זה לחיות בלי מאה אטמוספרות שלוחצות לנו על כל החללים הפנימים, ולקוות לבשורות טובות שיאפשרו לכולנו לנשום כבר.
***
השבוע בפודקאסט – ביטחון בעולם חסר ביטחון עם עמוס מיתר. להאזנה לחצו כאן.
