1#. כשהחיים מתנגשים בך כמו רכבת מהירה
בטי ישבה מולי חיוורת ורזה עם עיניים כבויות אך חכמות. היא סיפרה לי איך החיים התחילו להתנגש בה. היא התגרשה שנתיים אחרי הנישואין כשבעלה לקה בדיכאון קשה ואיבד את שמחת החיים ועימה גם את האהבה והתשוקה והיא היתה רק בת 26 עם פעוטה בת שנתיים ורצון להיות אהובה ונחשקת.
היא נאבקה מאז לגדל את נוגה בתה, ולהתפרנס, ובין לבין כשנוגה היתה אצל אביה, ניסתה למצוא אהבה. שנתיים אחרי הגירושין הגרוש שלה הלך לעולמו. אמרו לה שהוא נפל מהחלון אבל היא בטוחה שהוא התאבד. ובטי ידעה שעכשיו זו היא ונוגה לבד מול כל העולם.
אבל החיים המשיכו להתרסק עליה בעוצמה של רכבת מהירה. בגיל חמש נוגה אובחנה איפשהו על הרצף האוטיסטי. אמנם בתפקוד גבוה אבל האבחון הזה הסביר לא מעט קשיים, איפשר לה לקבל עוד קיצבה מהביטוח הלאומי והעמיס על בטי את הידיעה שהיא תצטרך לדאוג לבתה כל חייה.
שנה וחצי אחר כך התחלף מנהל במקום העבודה שלה, שהחליט שהיא “לא מתאימה לתפקיד” למרות שהיא היתה מנהלת חשבונות קפדנית וטובה, והיה לה מוסר עבודה סובייטי, אבל להישאר עד מאוחר היא לא יכלה. נוגה היתה צריכה אותה. בטי קיבלה דמי אבטלה וניסתה למצוא עבודה אבל המינוס בבנק גדל כמו מפלצת רעבה, בולע כל תקווה לעתיד כלכלי יציב. וגם ההורים שלה פתאום חלו ונזקקו גם הם לעזרה.
זו היתה התקופה הכי פגיעה בחייה. תקופה בה הקורים האלו שמחזיקים אותנו זקופים, החלו להיקרע, ובטי חשבה שאם לא יקרה נס, המבנה הזה שנקרא ״החיים שלה״ עומד לקרוס, ואת זה היא לא יכלה להרשות לעצמה.
2#. ואז הופיע גיל
בדייט הראשון היא שמה לב שהוא די שמן ודי מכוער, אבל הכריזמה שלו היתה כמו פילטר על עיניה ועד סוף הדייט בטי היתה משוכנעת שגיל גבר מאד נאה. הוא היה רווק, רו”ח מצליח, ומבוגר ממנה בשבע-עשרה שנה, עם כל ההשלכות שפער הגילאים והיכולות הכתיב. הוא מבוסס והיא נאבקת. הוא בטוח בעצמו ומלא כריזמה והבטחות לעתיד ובטחון והיא מחפשת משענת ומישהו שאפשר לשים עליו את הראש.
גיל ידע בדיוק מה לומר ומתי. הוא הרגיע שאין לחץ לחפש עבודה, ואמר שבקרוב תתפנה משרה מעולה אצלו במשרד. הוא הבטיח שהוא יטפל בה ובנוגה כמו בנסיכות, יממן את המסגרות הטיפוליות שהמדינה לא מכסה, יסגור לה את המינוס שהדיר שינה מעיניה, ויעזור בטיפול בהוריה. הוא צייר עתיד ורוד ותיאר וילה עם גינה, נופשים בחו”ל, רכב חדש, מטפלת לילדה, וגם ילד משותף שיהיו לו את העיניים שלה ואת הגאונות שלו. בטי הרגישה שגיל הוא הנס שהיא ייחלה לו, הגשמת כל תפילותיה וחלומותיה.
אחרי חודשיים הוא הציע לה נישואין ואחרי חודשיים נוספים הם התחתנו בחתונה מפוארת שהוא מימן את כולה. היום היא מבינה שהמהירות הזו היתה דגל אדום ענק, אבל אז זה נראה כמו אהבה ממבט ראשון של נשמות תאומות.
3#. התחנה הבאה – גיהנום
בדיוק שבוע אחרי החתונה זה התחיל.
גיל חשד שהיא בקשר עם מישהו מעברה. לא היה בסיס לחשד הזה, הבחור פשוט עשה לייק על תמונה שלה בשמלת כלה שהיא העלתה לפייסבוק.
והלייק הזה עלה לה ביוקר.
גיל נעל את הדלת מאחוריו והצליל היבש של ה’קליק’ הקטן נשמע כמו סימן אזהרה. הוא התחיל להמטיר עליה קללות נוראיות. הוא קרא לה זונה, איחל לה למות מסרטן או להתאבד כמו הגרוש שלה, אמר שהיא מגעילה אותו, וסקל אותה בעוד ועוד מילים וקללות. בטי לא הבינה מאיפה זה בא רק ניסתה לשאול מה קרה והתחילה לרעוד כשהוא אמר בקול מקפיא דם ״את יודעת טוב מאוד מה קרה״. אחרי יותר משעה הוא הצליח לשלוט בעצמו ואז הראה לה את אותו לייק בפייסבוק, דרש להכנס לפייסבוק שלה ולראות אם יש ביניהם תכתובת. היא ניסתה להסביר שהיתה איתו בקשר שנים לפני שפגשה את גיל ושאין לה היום שום קשר אליו, אבל גיל כתב לו בפייסבוק דרך החשבון שלה ׳תתרחק מאשתי׳ ואז חסם אותו.
בטי ישבה מקופלת בכתה ורעדה. הרעד הזה שהתחיל בידיים עבר לכל הגוף, ונשאר בתוכה גם כשיבשו דמעותיה, כמו זמזום שמרעיד לה את הנשמה.
אחר כך הגיעו הדמעות. גיל בכה והתחנן וביקש סליחה והמטיר נשיקות עדינות על מצחה, והפך את עצמו לילד הפגוע שמבקש רחמים כשהסביר ״אני פשוט כל כך אוהב אותך שזה כואב לי. איך אני יכול לא לדאוג שלא יקחו לי אותך? אל תעזבי אותי. אני לא אשרוד בלעדייך.״
ולמרות הרעד שנשאר בתוכה והרצון המיידי לברוח, הלב הגדול שלה סלח והאמין שזו טעות, שאהבה מרפאה, שסבלנות בונה אמון, ושאם היא תהיה מספיק טובה הוא יחזור להיות האיש שהבטיח לה גן עדן.
אלא שהגהינום הגיע יותר מהר ממה שהיא חשבה. כשהיא שאלה מתי מתפנה המשרה שהבטיח לה הוא שוב לקה בהתקף זעם והתחיל לצרוח עליה ״את אפס. כלום. בהמה מטומטמת. מה את לוחצת עלי? מה אני חייב לך? אני בכלל חושב שזה רעיון גרוע להעסיק אפסית כמוך אצלי במשרד״.
4#. המסע אל העמק הכי נמוך
חודשיים אחרי החתונה הוא החליט שהם צריכים לעבור לגור ליד המשרד שלו באשקלון. במשך שבוע הוא חזר להיות הגיל ההוא שבנה לה גן עדן בהבטחות ושכנע אותה לעבור. כשהיא היססה הוא שלף את קלף הקסמים ואמר ״יש שם מסגרת מדהימה לנוגה שלנו. ידידה שלי מנהלת אותה, היא תקבל יחס מיוחד. תהיה לה התקדמות שלא חלמת עליה״. כשהיא ביקשה שיסעו לראות הוא התחיל להעלב ״אז אני מבין שאת לא סומכת עלי. אין בעיה תסעי אם את לא מאמינה לי.״ והיא חששה מעוד התקף זעם שיגיע אחרי כמה ימים בגן עדן, ומיד נסוגה ואמרה שברור שהיא מאמינה.
בטי דמיינה את נוגה שלה מתפתחת, משתפרת, ובונה מיומנויות שיעזרו לה להתמודד עם העולם. החלום הכי גדול שלה כאמא היה לתת לילדה שלה את הכלים הכי טובים לחיים מתפקדים. אבל שכשהם עברו התברר שאין מסגרת כזו בכלל, וגיל פשוט בדה את הסיפור כדי לשכנע אותה לעבור ולחתוך אותה ממעגל התמיכה הקטן שהיה לה.
הוא הפך קר ואכזרי ואמר ״זו הבעיה שלך לא שלי. תתמודדי עם האוטיסטית שלך ותמצאי לה מסגרת״. המילה ״האוטיסטית שלך״ יצאה מפיו כמו קללה מזוהמת. נוגה שלה, הילדה הקטנה והמתוקה שהוא הבטיח לטפל בה כאילו היתה בתו, הפכה פתאום ל״אוטיסטית שלך״. המסיכה נפלה.
והמינוס בבנק? החוב שהיה אמור להימחק כמו קסם? ״הבטחתי? תראי לי איפה זה כתוב. אמרתי שאדאג לך לא שתשבי לי על הראש. תלמדי לנהל לעצמך את החיים.״ בטי שתקה והתחילה לחפש עבודה. היא הבינה שהיא לבד בעיר זרה, בלי רשת תמיכה, עם ילדה שצריכה טיפול מיוחד ובעל שלקח אותה ברכבת אקספרס לגיהינום והוריד אותה לעמק הכי נמוך.
ואז הגיע האולטימטום האמיתי. ״את תחתמי על הסכם ממון. הפרדה מלאה. הכל שלי. אני ממש לא חייב לך כלום. ואם לא תחתמי אני קודם אגרום לך לרצות להתאבד ואז אני מתגרש ממך. יהיו לך יומיים לקפל את עצמך מכאן.״ מהפחד היא חתמה בלי להתווכח.
5#. הרכבת הלא נכונה
חצי שנה אחרי הנישואין בטי הגיעה אלי שבורה ולא הפסיקה לבכות. סיפרה שהוא כועס שהיא לא נכנסת להריון, ומתעלל בה כל יום עד שבאמת בא לה למות והיא חייבת להיות חזקה בשביל הילדה שכל כך תלויה בה. היא האשימה את עצמה שהיתה עיוורת וטיפשה, חשבה שאולי היא אשמה שהיא כל כך מעצבנת אותו, אבל בתוך תוכה היא ידעה את האמת – היא נישאה מהר מדי, והמסיכה ירדה מהר מאד.
הסתכלתי עליה והיה ברור לי שהיא צריכה לברוח מהאיש המתעלל הזה. ״יש אימרה יפנית שאני מאוד אוהבת״ אמרתי, ״אם עלית על הרכבת הלא נכונה – רדי בתחנה הקרובה. כי ככל שתמשיכי לנסוע, הדרך חזרה תהיה ארוכה יותר ויקרה יותר.״
בסוף הפגישה בטי יצאה עם החלטה לעזוב כמה שיותר מהר, והבינה שהיא צריכה למצוא עבודה כמה שיותר מהר, ואולי להתחיל לעבוד גם כמנהלת חשבונות עצמאית. היא תנסה להחזיר את נוגה בדחיפות למסגרת הקודמת ולעזוב את גיל, ויפה שעה אחת קודם.
כשגיל הבין שהיא בדרך החוצה הוא הציע לה משרה אצלו במשרד. היא סירבה ואמרה שזה לא רעיון טוב שהם יעבדו יחד ושהיא רוצה לנסות להיות עצמאית ולעבוד מהבית ושאלה אולי הוא יכול להביא לה לקוחות. גיל גיחך ואמר ״הופה הופה עצמאית מאירופה״ והיא שתקה והשפילה מבט.
למחרת כשהוא היה בעבודה, היא ארזה שתי מזוודות גדולות לקחה את הילדה ונסעה להוריה. היא אמרה להם שלא טוב לה ולנוגה ושהיא חייבת לעזוב ולא פירטה מה היא עוברת כדי לא לשבור להם את הלב, והם לקחו הלוואה כדי לחלץ אותה אותה משם.
גיל התקשר, והגיע להוריה, והתחנן, והציע לכסות את המינוס ואת ההלוואות של הוריה, ולפתוח חשבון חיסכון לנועה, אבל בטי סירבה. ״לא נופלת יותר למלכודת הזו. ירדתי כבר מהרכבת. איזה מזל שלא נכנסתי להריון ממנו״ היא אמרה.
כמובן שהוא איים שבחיים לא יתן לה גט. היא לא רצתה ממנו כלום רק לשים את הטעות הזו מאחוריה, אבל הוא לא השלים עם העזיבה. בסוף הטלנו לו עיקול על הבית להבטחת כתובתה, והוא נבהל. השבוע היא ויתרה על כתובה וקיבלה ממנו את הגט.
בטי לא לבד. יש נשים רבות, חכמות, טובות, נדיבות, ומוכשרות – שעלו על הרכבת הלא נכונה כי מישהו הבטיח להן גן עדן כשהן היו במקום הכי פגיע שלהן, ואז גילו שהוא בכלל הסוהר של הגיהנום. וגם כשהן מבינות שהן על הרכבת הלא נכונה, הן ממשיכות לנסוע כי הן כבר מושקעות בקשר, ומקוות שאם הן לא יוותרו, הרכבת איכשהו תסטה ממסלולה. אבל רכבות לא סוטות ממסלולן, ואם כן – זה כי הן ירדו מהפסים.
ולכן, כשאת מבינה שאת על הרכבת הלא נכונה רדי בתחנה הקרובה, כי ככל שתמשיכי לנסוע הדרך חזרה תהיה ארוכה ויקרה יותר. וגם אם הדרך חזרה מפחידה, וגם אם נדמה שאין לך כוח – בסוף המסע חזרה תפגשי שוב את עצמך, את שווה את זה.
***
השבוע בפודקאסט – האם ידעתם שיש לנו מתג שאפשר ללחוץ עליו ולקחת אחריות על החיים שלנו? פרק משנה חיים. להאזנה לחצו כאן.
