1#. עשר שנים של שקט
לימור ואבישי שניהם בני 52, נשואים כבר 25 שנים והורים לשלוש בנות נפלאות. הם גרים בבית פרטי יפה באחת השכונות הצפוניות של תל אביב אך משתדלים לא לנקר עיניים. בלי בריכה, בלי מכוניות יוקרה, הם מתנהלים בצניעות יחסית ליכולתם, אפשר לומר שאבישי די סגפן.
לא היו ביניהם מריבות גדולות, ובעשור האחרון שורר בעיקר שקט. כל אחד בענייניו. לימור אשה של בוקר שמספיקה לרוץ בטיילת של תל אביב לפני שכולם מתעוררים ואבישי נוהג ללכת לחדר כושר בסוף יום, לפעמים ב-21:00 הוא רק מתחיל אימון וכשהוא חוזר מלא אנדורפינים, לימור כבר ישנה.
ואיכשהו כבר כמעט עשור שאין ביניהם סקס. הסקס מעולם לא היה חלק משמעותי ממערכת היחסים ביניהם ובתקופות הכי טובות התדירות בקושי הגיעה לפעם בשבוע, ועם הזמן זה דעך עד שנפסק לחלוטין. ללימור לא היה כל צורך בסקס והיא היתה משוכנעת שגם אבישי איבד ענין. “אף אחד מאיתנו לא ניסה, ונהיינו שותפים לניהול המפעל הזה״ היא הסבירה והוסיפה שכן היתה אהבה וחיבה אבל לא רומנטיקה, ״קצת כמו אח ואחות״.
כששאלתי מתי היא הבינה שזה נגמר, היא חייכה חיוך קטן, כזה של מי שכבר לא צריכה לחשוב הרבה. “כשמצאתי את הוויאגרה,” היא אמרה. תיק הספורט שלו היה זרוק בחדר הארונות וקצת הסריח, ולימור החליטה לרוקן אותו ולבקש מהעוזרת לכבס אותו. בתוך התיק היו גרבי ספורט מגולגלות וכשלימור אחזה בהן היא חשה שיש בהן משהו. היא לא העלתה על דעתה למצוא כדורי ויאגרה מוסלקים בגרבי הספורט של אבישי.
2#. הכדור שהפיל את הפצצה
לימור הרגישה חץ בלב. לויאגרה הזו היתה רק משמעות אחת, ולימור הבינה אותה היטב. היא שלחה צילום של הויאגרה והגרביים לוואטסאפ שלו. הוא לא ענה. היא התקשרה המון פעמים והוא לא ענה. אחרי שעה הוא כתב לה ״אני אבוא בערב ונדבר״.
כשאבישי הגיע הוא לא הכחיש. הוא אמר שהמשיכה ביניהם נגמרה מזמן והודה שניהל רומן עם מזכירתו הצעירה. היה בו משהו קר ואכזרי והוא לא גילה שום אמפתיה לכאבה של לימור ולבכי שלה. ״מה ציפית?״ הוא אמר ״שאני אחיה עד סוף חיי בלי סקס?״ וכשהיא אמרה ״אתה לא רצית, אתה לא ביקשת אני חשבתי שזה לא מעניין אותך״ הוא ענה ״זה באמת לא עניין אותי״ ולא הוסיף ״איתך״ אבל המילה הזו עמדה באויר ואז נחתה ללימור בתוך הלב ושברה אותו לרסיסים.
ללימור לא היה ספק שהיא מתגרשת מאבישי. לא רק בגלל הויאגרה אלא גם בגלל התגובה הקרה, חוסר האמפתיה וערלות הלב שגילה כלפיה. זו היתה מבחינתה נטישה רגשית שהצטרפה לבגידה המינית. והיא לא מסוג הנשים ששותקות כשפוגעים בהן. כל מי שאי פעם פגע בה יודע שהיא נוקמת ונוטרת, לא שוכחת ולא סולחת.
הוא לא התנגד לגירושין ואמר שמבין שהם הגיעו לסוף דרכם וצריך לחלק הכל בחלקים שווים. אך לימור ממש לא התכוונה לחלוק איתו את הבית. היא רצתה את כולו. היא רצתה צדק, והצדק, מבחינתה, היה הבית. ״הוא פירק לנו את המשפחה הוא לא יפרק גם את הבית לי ולבנות״.
הסברתי ללימור שהיא תוכל להישאר עם הבית כולו אם שווי מניותיו של אבישי בחברה בה הוא שותף ושווי זכויותיו הסוציאליות יהיו כשווי הבית בניכוי המשכנתא פחות או יותר. חישוב מהיר שערכתי, כשהיא הראתה לי את נתוני החברה, הראה שיש סיכוי טוב לא רק שהיא תישאר עם הבית כולו אלא תוכל לקבל מעבר לו גם את חלקה בזכויות הסוציאליות העודפות שלו.
אבל לימור אמרה שהיא רוצה גם את הבית כולו וגם את מחצית שווי החברה והזכויות ושהיא לא מתכוונת לוותר על כלום. “זו פרמיית גירושין,” היא אמרה. “פיצוי על כל הפעמים שישנתי ליד מישהו שלא רצה אותי, על החיים הסגפניים שניהלתי בגללו, על הרוע שלו״.
בשלב המשא ומתן, אבישי דווקא רצה לסיים יפה ואפילו הסכים לוותר על לא מעט דברים, אבל סרב להעריך את שווי החברה. ״החברה הוקמה לפני הנישואין״ אמר וסירב למסור מסמכים למרות שהחברה הוקמה חודש וחצי לפני החתונה והפעילות האמיתית בה החלה רק כעבור שנתיים. הוא גם לא הסכים להשאיר ללימור את הבית כולו ודרש למכור אותו באופן מיידי ״זה הכסף הנזיל היחיד שלנו״.
בכל מקרה, ללא הערכת שווי או מסמכים, לא ניתן להתקדם, והיה ברור שהליך משפטי הוא בלתי נמנע. הבהרתי ללימור שהחוק הישראלי אינו מעניק ״פרמיית גירושין״, אינו מפצה את הצד הפגוע ואינו בודק מי אשם בגירושין – זה שבגד או זה שעצם עיניו במשך עשור.
3#. מלחמת חורמה
לימור הבינה שאין פרמיית גירושין ושהמלחמה היחידה שאני מוכנה לנהל זה על הזכויות שמגיעות לה כחוק, ואבישי אינו מוכן לתת לה כגון שווי השבחת החברה ממועד הנישואין הנחשבת לנכס משותף לבני הזוג.
אבל כשההליך התחיל היא היתה במוד מלחמה כוללת. מבחינתה זו היתה מלחמת צדק, והמוטו שלה היה ״אני לא רוצה להרוס לו את החיים. רק לגרום לו להבין איך הוא הרס את שלי.”
אבישי עזב את הבית, ועורכת הדין ששכר דווקא ניסתה לנהל שוב משא ומתן עוד לפני כתב הגנה, אך לשווא. בכל פעם שלימור פגשה את אבישי בפגישת משא ומתן או בדיון בבית המשפט היא הטיחה בו בעוצמה את כאבה, והוא, שגם ככה לא הצליח לגלות שום אמפתיה לפגיעתה, השיב באותו מטבע.
ההליך התקדם, והשופט מינה רואה חשבון מומחה להעריך את שווי השבחת מניותיו של אבישי בחברה ממועד הנישואין, ולא קיבל את טענותיו שהחברה הוקמה לפני הנישואין, והוא כמנכ״ל אינו אחראי להשבחתה.
כשהמומחה הגיש את הדו״ח גם לימור וגם אבישי התאכזבו מהתוצאה. הערכת שווי חברה אינה מדע מדויק ולכל נתון שמציבים במשוואה יכולה להיות השפעה על התוצאה הסופית. אבישי טען שחוות הדעת מוטה לטובת לימור והציע למכור לה את מניותיו בשווי חוות הדעת. לימור סברה שהחברה שווה הרבה יותר, ואני סברתי שיש מקום לכמה שיפורים אבל התוצאה בסופו של דבר סבירה. בכל מקרה, התכוננו לדיון הוכחות ולחקירת רואה החשבון על חוות דעתו.
ושם, בתוך כל הבלגן הזה, לימור קיבלה בשורה אחת ששינתה הכל.
4#. הגוש
זה התחיל כבדיקה שגרתית. “גוש קטן, לא משהו מדאיג,” אמרה הרופאה, “אבל נשלח אותך הלאה.” ומיד הפנתה אותה לממוגרפיה ואולטרסאונד. המבט של הרופאה כשלימור ענתה לשאלה אם היו מקרי סרטן השד במשפחה ואמרה שאמא שלה נפטרה מהמחלה, היה מבחינת לימור גזר דין מוות. היא ממש התמוטטה והיתה משוכנעת שיש לה סרטן ושימיה ספורים. ועד שהגיעה התוצאה המרגיעה, היא חישבה את קיצה לאחור.
כשהיא הגיעה אליי לפגישת הכנה לדיון הוכחות, היא נראתה שונה. “הייתי בטוחה שיש לי סרטן ואני עומדת למות” היא אמרה. “כשקיבלתי את התוצאות הבנתי שאיבדתי פרופורציות ושהמלחמה הזו יכולה לגמור אותי. הבנתי שאני לא רוצה למות. אני רוצה להיות עם הבנות שלי כשהן מתחתנות, אני רוצה להיות סבתא לנכדים, אני רוצה לטייל, אני רוצה לאהוב שוב, אני רוצה להפסיק להילחם.”
5#. פרופורציות
היא סיפרה לי על החברה הכי טובה שלה, יפית. שהתגרשה לפני עשור. גם בה בעלה בגד. ולמרות שהם הגיעו להסכם ולא נלחמו בבית משפט רק כי לא היה לה כסף להליך משפטי ארוך, יפית נשארה מרירה ומלאת טינה. היא כעסה על הגרוש שלה, כעסה על המאהבת שהפכה לאשתו, וכעסה על מערכת המשפט שלא מענישה בוגדים ונותנת להם פרס בדמות גירושים רגועים. “הוא רמס אותי”, היא נהגה לומר. כעבור שנתיים היא חטפה סרטן ונפטרה תוך חודשיים. בנה היחיד, עבר לחיות עם אביו ועם המאהבת.
“הוא בן 16 היום ואני שם בשבילו מאז שיפית הלכה,” סיפרה לימור. “מנסה קצת להחליף אותה ולשמש לו דמות אם. הבנות שלי הן כמו אחיות עבורו״.
וכשהגיעו התוצאות המרגיעות, היא הרגישה שקיבלה מסר מיפית. לימור ביקשה להפסיק את המלחמה ולנסות להגיע להסכם. “אני עדיין רוצה צדק,” היא אמרה. “אני פשוט מבינה שיש דברים יותר חשובים ואפשר גם אחרת. אפשר להחליט שהנפש והבריאות שלי שווים יותר מכל פסק דין לטובתי.”
יצרתי קשר עם עורכת הדין של אבישי והצעתי לה להגיע להסכם על בסיס חוות הדעת, איכשהו זו היתה שעת רצון. שניהם התגמשו. לימור נשארה עם הבית. אבישי עם החברה. כשחתמנו על ההסכם היה בה משהו רגוע. לא ראיתי אותה ככה מעולם. כאילו אדם אחר. כשאמרתי לה את זה היא אמרה, זה הכל בזכות יפית – היא הצילה אותי.
אני לא יודעת אם זה היה מסר מיפית או שהגוש השפיר היה פשוט ווטסאפ מהיקום, אבל יש רגעים בחיים שמחייבים אותך לעצור ולבחור. ולימור בחרה בעצמה. בגירסה של עצמה שרוצה לחיות יותר מאשר לנקום ולתבוע את צדקתה. לפעמים, זה כל מה שצריך.
***
השבוע בפודקאסט – פרק 200 חגיגי – 20 דרכים לקארמה טובה. להאזנה לחצו כאן.
