״רותי! את בקופנהגן?״ ההודעה הזו קפצה לי במסנג׳ר בפייסבוק ומיד כשראיתי את השם לנה, חזרו אליי הזיכרונות – אישה צעירה ויפה עם עיני תכלת, שיער בלונדיני וחיוך ביישני, שעבדה עימי כבודקת ביטחונית בנתב”ג, ממש אחרי מלחמת המפרץ, בתחילת שנות התשעים.
היא קראה את הפוסט שכתבתי על בית הכנסת בקופנהגן והבינה שאני בעיר שלה. כמה שעות אחר כך נפגשנו בבית קפה קטן ליד בית הכנסת. זיהיתי אותה מיד. יותר מ-30 שנה חלפו והעיניים נשארו אותם עיניים. גם החיוך. ועדיין היינו אז בנות 20 ומשהו ועכשיו אנחנו סופרות שנותינו לקראת גיל 60. שלושה עשורים שמותירים חותם על כל אשה, אבל איך שראיתי אותה נזכרתי בשורה הזו בשיר של פוליקר ״עלי וגם עליך רואים את השנים, ואת יפה פנים אל מול פנים״.,.
היא עונדת על צווארה שרשרת עם תליון מגן דוד, חמסה וארץ ישראל השלמה. מסוג השרשרות שישראלים משאירים לרוב במגירה לפני שטסים בחו״ל. אבל היא נראית כל כך דנית שקשה לחשוד בה.
מעולם לא שאלתי אותה אם היא יהודיה. אז בשנות ה-90 של המאה שעברה היה ברור לחלוטין שאת חייבת להיות יהודיה כדי לעבוד במקצוע שכל מהותו היא לזהות מי יהודי ומי לא, כדי לקבוע מה רמת הבדיקה הבטחונית שהוא צריך לעבור בטרם נאפשר לו לעלות על מטוס מלא נוסעים. ובכן מסתבר שאז היא היתה דווקא בהליך גיור.
היא נולדה בקופנהגן לפני 58 שנים, בת יחידה למשפחה דנית נוצרית ששורשיה נטועים שנים אחורה בממלכה הדנית. אבל למשפחה הזו יש סיפור שקשור קשר משמעותי לעם היהודי, ודווקא בחג מתן תורה מן הראוי לספרו.
אביה, סוון אריק עליו השלום, היה בעת מלחמת העולם השניה עיתונאי מחתרתי בן 19. דנמרק, שנכבשה על ידי הנאצים ב-1940, ״נהנתה״ במשך שלוש שנים ממדיניות כיבוש ״מתונה יחסית״ שאפשרה לה לשמור על ממשלתה וצבאה, גם כי הנאצים היו זקוקים לאספקה חיונית מדנמרק וגם כי הם ראו בדנים ״ארים ראויים״.
המדיניות הזו איפשרה ליהודים לשרוד בדנמרק עד 1943 שכן הממשלה הדנית לא דרשה מיהודים לרשום את נכסיהם, לזהות עצמם או לענוד טלאי צהוב וסירבה לחוקק חוקים אנטישמיים.
בסוף אוגוסט 1943, התפטרה הממשלה הדנית לאחר שסירבה להעתר לדרישות נאציות חדשות, והנאצים הטילו על דנמרק משטר צבאי, וכבר בתחילת ספטמבר 1943 החליטו לגרש את יהודי דנמרק למחנות ריכוז.
דיפלומט גרמני בשם דוקוויץ הודיע בחשאי לראשי ההתנגדות הדנית שהגירוש המתוכנן עתיד להתרחש בערב ראש השנה 1943. גם לנאצים אז, כמו לחות׳ים היום, היתה נטיה לפגוע בנו דווקא בערבי חג. אבל הרב מרקוס מלכיאור מקופנהגן הזהיר את קהילתו וכמעט כולם הסתתרו במבצע גדול בו נטלו חלק גם אזרחים דנים רבים או ברחו בסירות דיג לשוודיה הסמוכה.
בזמן שיהודים ניסו לברוח או להסתתר, סוון אריק, אז בן 19 בלבד, החליט, יחד עם חברו היהודי ישראל דוד, לעשות מעשה ולהציל את ספרי התורה ותשמישי הקדושה מבית הכנסת הגדול. במשך ימים הם ארזו הכל בארגזים של חברת שילוח, ועליהם כתבו את שמו של קצין נאצי בכיר, התחכמות שהצילה את האוצר הרוחני הזה מהרס בטוח.
סוון אריק, אשר חשש שהנאצים יגלו את פעילותו המחתרתית בבית הכנסת, ברח גם הוא לשוודיה והצטרף לבריגדה הדנית בה היו חברים גם יהודים רבים, שם שהה עד סוף המלחמה.
שנים אחר כך נולדה לנה בתו היחידה, שכבר מילדותה שמעה את הסיפורים על ישראל דוד, ועל המבצע להצלת ספרי התורה ופגשה חברי מחתרת דנית. הנשמה של לנה ידעה כבר מגיל צעיר שהיא יהודיה. בשנות העשרים לחייה היא הגיעה ארצה, התגיירה, עבדה בהתחלה יחד איתי בנתב״ג, שם גם הכירה את בעלה הישראלי ונישאה לו, ובסופו של דבר חזרה לקופנהגן וכאן גידלה את יונתן בנה.
בדיוק 70 שנה אחרי אותו מבצע להצלת ספרי תורה, יונתן חגג בר מצווה ועלה לתורה באותו בית כנסת בקופנהגן, עם אחד מספרי התורה שסבו הציל.
ולמרות שהיא כבר שנים חיה כאן בקופנהגן, היא נשארה יהודיה שמחוברת אלינו בכל נימי נפשה. חצי שעה לפני שנפגשנו בערב שבועות, היתה בארץ אזעקה, אצלי זה קופץ מיד בהתראות ולא משנה איפה אני בעולם. והקטע הוא שגם לנה ידעה שהיתה אזעקה, ואין בעיני יותר ישראלי מזה היום – לדעת שיש בארץ אזעקה גם כשאת חיה כבר עשרים שנה בחו״ל, כי כמו המשפט הזה שאמרה רות הגרה – ״עמך עמי ואלוהי אלוהיך״.
איזה סיפור מקסים ומרגש! חג שמח ❤️