1#. אמונה
רינה נכנסה למשרדי בצעדים מהוססים. מלבושה היה ברור שהיא אשה דתייה ומדיבורה היה ברור שהיא גם מאוד מאמינה. ולא תמיד מי שנראה דתי גם דתי באמת. לפעמים אין שום קורלציה בין המראה לאמונה. אבל אצל רינה היה ברור שהיא מאמינה גדולה. ״השם״ היה איתנו כמעט בכל משפט שלה. ״השם עזר והשופטת נתנה החלטה טובה במזונות״, ״השם גרם לשופטת להאמין לי״, ״בעזרת השם הצלחתי לחסוך קצת כסף״, ״השם עזר לי למצוא משרה טובה״. כמעט כל משפט שלה נשען על עוגן של אמונה מאוד ברורה ועמוקה.
רינה היא רוקחת. אשה חכמה ורגישה שמתנסחת ברהיטות. והיא גם אמא למאיה, ילדה בת ארבע עם צרכים מיוחדים. ילדה שלא ישנה לילות, שלא אוכלת כמעט כלום, שנושכת בגן ונכנסת לטנטרומים ויש לה קושי בתקשורת. ורינה אוהבת אותה ומטפלת בה במסירות ודאגה כמו שרק אמא שיודעת כאב אוהבת.
2#. פחד
כשהילדה הייתה עוד בבטן, דב בעלה לשעבר, וכנראה נרקסיסט מדופלם, כבר איים שיוכיח שהיא חולת נפש ויקח לה את הילדה. והיא האמינה כמו שמאמינים לדברים כשאת הכי פגיעה בעולם, ובמשך הריון שלם הייתה בחרדה גדולה. היו לה בלילות סיוטים איך היא יולדת ומיד לוקחים לה את התינוקת. ודב עומד שם עם חיוך מרושע, ואומר “אמרתי לך”.
החרדה אולי הייתה מופרזת כי אף אחד לא לקח ולא יקח לה את הילדה, אבל לא מנותקת לגמרי מהמציאות של רינה. כי כשאת עוברת התעללות, גם האיומים הכי פרועים נראים כמו אפשרות ריאלית. ונפש חלשה שעברה הליך ארוך של הקטנה ושעבוד נוטה להאמין לגרוע מכל. וכשהנפש מאמינה המוח מפריש קורטיזול ועוד הורמוני לחץ וחרדה ואין לדעת אם קשייה של הילדה לא נובעים מהחומרים שהציפו את גופה של רינה בעת שהילדה נאפתה ברחמה.
כשרינה באה השבוע לייעוץ, היא כבר הייתה אחרי גירושין קשים מדב, ובתוך הליך משפטי מתיש, כמיטב המסורת. והיא נלחמה. לא סתם נלחמה. רינה היתה בפחד מתמיד שיקחו לה את הילדה. היא אספה באובססיביות ראיות לכך שדב אינו כשיר לגדלה. והוא אכן התקשה להתמודד עם מורכבות גידולה של מאיה. סבלנות לא היתה לו מעולם והוא נהג להשיב אותה לרינה לפני הזמן, כששערה פרוע ומלוכלך ולפעמים היא חצי לבושה. הוא התקשה להאכיל אותה ולהלביש אותה ולהתמודד עימה, למרות שהוא אוהב אותה.
ורינה עבדה בלתעד את כשליו וקשייו של דב כדי להוכיח שהוא לא באמת מסוגל לגדל את מאיה, וניהלה קרב על עוד כמה שעות שלו במחיצתה. היה לה חשוב שכולם ידעו שרק היא יכולה להתמודד עם הילדה, שבאמת היתה קשורה אליה בכל נימי נפשה.
וכשהיא הגיעה אלי השבוע אני ראיתי את הפחד שמאחורי המלחמה. ראיתי שבגלל הפחד הזה שכל כך טבוע בה – היא לא עוזרת לו גם כשהיא יכולה. שהפחד גורם לה לחשוב שזו מלחמה בינו לבינה כי היא עדיין חוששת שיום אחד יקחו לה את הילדה.
3#. שחרור
״את אשה כל כך מאמינה״ אמרתי לה. ״האמונה שלך כל כך חזקה – למה רק כשזה מגיע לילדה את נופלת לפחד? איך את מאפשרת לפחד הזה לחסום לך את האמונה? את חייבת להאמין שגם אם תעזרי לדב וגם אם תשחררי את המאבק הזה, הכל יקרה לטובתך העליונה, או נכון יותר לומר – לטובתה של מאיה. ותשאלי את עצמך רק דבר אחד – מה טוב לילדה? כי אם זה בעדה – זה לא יכול להיות נגדך.”
רינה הביטה בי ארוכות. הייתה שתיקה.“אני מפחדת שזה יחזור אליי כמו בומרנג,” היא לחשה. “אז תפסיקי לפעול מפחד. אני אמנם חילונית אבל אני מאמינה. מאמינה שהכל בסוף קורה לטובה. תתחילי לפעול מתוך אמונה,” עניתי. “לא רק אמונה בשם. גם אמונה בעצמך. כאמא. כבת אדם. כמי שמגדלת את הילדה שלה כל כך יפה. אין סיכוי שיקחו לך אותה. זה לא עומד על הפרק. ועכשיו את חייבת להאמין בזה ולהפסיק לפחד״.
הרגשתי שמשהו ברינה השתחרר. היא חייכה חיוך כל כך יפה והעיניים שלה זהרו כשנפרדתי ממנה. עוד באותו ערב קיבלתי ממנה הודעה ״תודה על הכל, במיוחד על השיעור באמונה״.
ובדיוק בשביל הפגישות האלו, פגישות שמעניקות לי את הזכות לגעת לרגע בתוך הנפש והלב, בפחדים הכי קדומים ובתוך האהבה, אני ממשיכה לעבוד יום אחר יום שנה אחר שנה במקצוע הקשה והמופלא הזה.
נ.ב. לנרקסיסטים שקוראים את הטור הזה ומאיימים על אם ילדיהם שיקחו ממנה את הילדים – האיומים האלו יכולים לחזור אליכם כמו בומרנג. וחוץ מזה – קארמה.איז.א.ביץ. רק אומרת.
***
השבוע בפודקאסט – שעת מעילה פרק מרתק על התרמיות הגדולות במדינה עם עו״ד איתן ארז. להאזנה לחצו כאן.
