1#. פריז
נעה הגיעה לפריז בגיל עשרים. צעירה, חדורת מטרה, עם חלום קטן-גדול להפוך לשפית שעושה קסמים עם אוכל. היא נרשמה ללימודים ב”קורדון בלו”, ובין סרוויסים לבין לילות לבנים של חיתוך ובישול, היא פגשה את דייגו, גבר ספרדי עם עיניים כהות שיער שחור קצת ארוך, שפתיים אדומות וקסם של מאהב לטיני. היה בו משהו גולמי, אפל, סקסי וקצת מסוכן, והיא נמשכה אליו כמו עש ללהבה.
תוך חודש היא עזבה את דירת הסטודיו הקטנה שאביה שכר לה ועברה לגור איתו בדירת חדר וחצי לא רחוק מהאייפל. תוך חודשיים הם כבר רבו כמו זוג נשוי. וכך התחיל הסיפור הכי סוער והכי מתיש של חייה.
הם נפרדו אין ספור פעמים. לפעמים הוא נסע לספרד לחודש ונעלם. לא עונה לה לטלפונים ולא יוצר קשר. בכל פעם כזו היא חשה את צביטת חוסר הוודאות, צביטה שהכאיבה לה בנשמה וגרמה לה להרגיש תלויה בין שמים לארץ בלי קרקע יציבה ובלי עתיד ברור. תחושת חוסר הוודאות הזו הפכה לכאב מוכר שנח לה איפשהו בין הכבד ללבלב. לפעמים היא ניסתה לחזור לארץ כדי לשכוח ולהתקדם הלאה, אבל פריז תמיד קראה לה בחזרה. או אולי זו לא היתה פריז. אולי זה היה דייגו.
אמא שלה, שידעה הכל, התחננה שתחזור ובכתה לה בטלפון בכל פעם שהיא הרגישה את צביטת חוסר הוודאות. “הוא כישף אותך,” אמרה לנעה אמה, “אני מרגישה את זה בעצמות.” אבל נעה לא יכלה לנתק את עצמה מדייגו. הוא היה כמו סם. והאהבה ביניהם היתה כמו מחלה כרונית.
כך חלף לו עשור. עשר שנים של כמעט, של רגעים מושלמים ששברו לה את הלב כי תמיד היו קצרים מדי, של כאב חוסר ודאות כרוני. נעה בדיוק סיימה לעבוד במסעדת שף פריזאית קטנה ודייגו נסע שוב לסיביליה ולא אמר מתי הוא חוזר.
נעה החליטה שגיל 30 הוא זמן טוב לחזור לתל אביב ולהתחיל חיים של גדולים. היא כתבה לו שהיא אורזת הכל וחוזרת לישראל ולא ציפתה שהוא יענה.
הוא חזר עוד באותו ערב בטיסה לפריז והפעיל עליה את כל קסמיו. אמר שהיא אהבת חייו, שהוא לא רואה את עצמו בלעדיה, שרוצה שיקימו משפחה ויתמסדו. לחש לה מילות אהבה בספרדית, שר לה בצרפתית, וחיבק ונישק והיא לא עמדה בפני הקסם הזה שלו ונמסה.
בסוף אותו שבוע מופלא, בעודם מטיילים יד ביד הוא בחר את הנקודה הכי יפה בגשר אלמה, כשהשמים נצבעו באדום של שקיעה והאייפל ברקע, כרע ברך ושלף טבעת ומנעול בצורת לב – ״התינשאי לי מי אמור?״ הוא שאל והיא נמסה. “נעשה את זה כמו בפריז,” לחש לה, “ונסגור את המנעול הזה על הגשר כדי שהפעם זה יהיה לתמיד.” והיא רצתה להאמין לו שהפעם זה לתמיד. למעשה היא היתה בטוחה שהם מתחילים דף חדש ונפלא. לא בכדי אומרים שנישואין הם ניצחון האופטימיות על הנסיון..
הם נישאו ועברו לדירה קטנה ברובע הלטיני. היא עברה לעבוד במסעדה יותר גדולה של שף ישראלי, והוא פתח סטודיו לקעקועים וכמו תמיד היו לו עוד עניינים שהיא כבר ידעה שלא שואלים עליהם שאלות.
סול נולדה כעבור שנה. תינוקת יפהפייה, עם עיניים ירוקות כמו של נעה וחיוך כמו של דייגו. שניהם אהבו אותה בטירוף. היא הייתה האור שלהם, הדבק ביניהם והסיבה להתעורר בבוקר. דייגו קעקע לשניהם מפתח סול על היד, ולמרות שבהתחלה נעה רצתה לחזור לישראל ודייגו דיבר על סביליה, איכשהו היה ברור לשניהם שסול תגדל בפריז.
2#. תל אביב
כשסול הייתה בת חמש – דייגו נסע “רק לשבוע” לבקר את המשפחה בספרד. הוא לא חזר ונעה לא הצליחה ליצור איתו קשר. היא התקשרה לאימו שאמרה שהוא בכלל לא הגיע. היא חיכתה עוד יום. הכאב הישן של חוסר הוודאות חזר לפעום בין הכבד ללבלב. היא חשבה לפנות למשטרה אבל ידעה שהוא שונא שוטרים והחליטה לחכות עוד יום יומיים. ואז הוא התקשר וסיפר שעצרו אותו בדרום צרפת. היא לא שאלה למה. היא קפאה. אי שם בירכתי מוחה היא ידעה שזה יכול לקרות אבל הדחיקה לחלוטין את המחשבה.
אחרי חודש היה ברור שזה סיפור ארוך. הוא הואשם בהחזקת רכוש גנוב ובגלל שכבר היה לו עבר בעייתי הוא ישב במעצר חודשים ארוכים. הוריה הפעילו לחץ ונעה הבינה שהיא חייבת לעשות שינוי, והסכימה לבוא עם סול לביקור בארץ.
היא נשארה אצל הוריה בתל אביב והחליטה לא לחזור. כשדיאגו התקשר היא אמרה לו שהיא לא חוזרת. שקשה לה לבד עם סול ושהיא צריכה עזרה של המשפחה. הוא שתק ואמר שתעשה מה שהכי טוב לסול ולה והוסיף שהוא אוהב את שתיהן ושהוא יודע שיקח זמן עד שישוחרר מהכלא.
נעה שכרה דירה קטנה בתל אביב. היא התחילה לבשל אוכל צרפתי לאנשים פרטיים ושמה של השפית מפריז נלחש מפה לאוזן. היא רשמה את סול לגן בקרבת מגוריה התחילה להתרגל לחיים בארצנו הקטנה והשסועה.
דייגו הודיע שהוא נשפט לשלוש שנות מאסר ואמר שהוא מבין שהוא לא יכול לצפות ממנה לחכות לו. אמירה מפתיעה למדי מפיו של אדם כמוהו, אבל נעה הכירה את המנגנון הזה שלו וידעה שהוא מחכה שהיא תגיד מה פתאום ותבטיח לחכות לו, אבל נעה שתקה ואמרה ״תודה שאתה מבין״. בראש היא ידעה שהיא צריכה להתקדם הלאה ולמצוא זוגיות יציבה.
כעבור שנה בארץ, חברה הכירה לה את אורן. בחור ישראלי נחמד, שונה לחלוטין מדייגו. אורן היה כל מה שאמא שלה רצתה בשבילה – היתה לו משרה יציבה בהיי טק, הוא היה חכם, מבוסס, מפנק, דואג, ונראה לא רע. לנעה היה נעים איתו והיא ידעה שהוא הגבר הנכון עבורה, אבל גם ידעה שהוא לא באמת נכנס לה ללב.
3#. סיביליה
דייגו הגיע לארץ כמעט מיד לאחר שהשתחרר מהכלא. סול התגעגעה אליו מאד. האמת שגם נעה. הוא עמד מולה עם עיניים עייפות ותחנונים מפעם – “בואי נתחיל מחדש. הפעם זה יהיה שונה.” נעה לא מיהרה להסכים. השנים בכלא לא היטיבו עם דייגו שנראה כאילו הזדקן בעשור. וכל פעם שהיתה לידו היא הרגישה את קסמו בלב ואת כאב חוסר הוודאות בגוף וידעה שזו תהיה טעות חייה לחזור. אחרי הביקור בארץ דייגו חזר לספרד. לפריז, כך אמר לנעה, הוא לא רוצה לשוב. אחרי שלוש שנים בכלא הצרפתי הוא שונא צרפתים.
ואז הגיע השבעה באוקטובר. דייגו התקשר והציע שהן יבואו. הוריה עודדו את נסיעתה מכאן אך אמה הזהירה אותה לא לחזור אליו, ונעה וסול עלו על המטוס הראשון לאתונה ומשם למדריד ואחרי דרך לא פשוטה הגיעו לסיביליה.
לרגע, היא כמעט נשארה. להיות עם דייגו הרגיש הכי בבית בעולם. אבל אחרי חודש וחצי של נסיון להסתגל לחיים איתו בספרד, דייגו שוב נעלם ללילה אחד. בלי הסבר, הוא פשוט לא זמין.
נעה הרגישה את הבטן. כאב חוסר הוודאות התיישב שוב ליד הלבלב והפעם היה לה קשה במיוחד לשאת אותו. היא הבינה שזו היתה טעות לחזור לאחור ובהחלטה של רגע התחילה לארוז את המזוודות כדי לשוב ארצה, למרות המלחמה. אבל היא לא הצליחה למצוא את הדרכונים של סול. דייגו העלים אותם.
כשהוא חזר והיא הודיעה לו שהיא עוזבת, דייגו אמר שסול לא נוסעת לשום מקום ואם היא רוצה היא יכולה לחזור לישראל בעצמה. היא הבינה שמתחיל כאן סרט אחר לגמרי.
במשך יותר משנה התנהלו הליכים בספרד. הוא טען שישראל מקום מסוכן, שהם החליטו לעבור לגור בספרד ללא קשר למלחמה. טען שהדרכונים אצלו כי היא איימה שתחטוף את סול. למזלה של נעה הוריה מימנו את המאבק המשפטי הארוך ואת מגוריה בסביליה. והיא נלחמה לבד במשך חודשים עם חוקים זרים ומערכת משפט לא מוכרת נגד גבר שפעם היא אהבה עד אובדן חושים.
בסופו של דבר מה שהציל אותה זה שעצרו אותו שוב. ברגע שזה קרה בית המשפט הספרדי איפשר לה לחזור לארץ והשגרירות הנפיקה לסול תעודת מעבר.
השבוע הן חזרו. את יום העצמאות היא חגגה כאן דגלים התנופפו בכל פינה, אבל מבחינת נעה – העצמאות האמיתית שלה היא מהכאב הכרוני של אהבה שתמיד דרשה יותר ממה שנתנה.
אורן התקשר. הוא רצה לראות אותה, לדבר, להבין מה הלאה. אבל נעה לא מיהרה לענות. אולי היא תיתן לו הזדמנות. אולי לא. הפעם, היא לא ממהרת לשום מקום. לא לסיביליה, לא לפריז, לא לאהבה הבאה. היא למדה לחיות גם בלי מנעולים. ולראשונה, היא מרגישה חופשיה באמת.
***
השבוע בפודקאסט סיפורו מעורר השראה של הלוחם שנפצע אנושות בעזה ונותר קטוע רגל ולמרות זאת טיפס על הקילימנג׳רו. להאזנה לחצו כאן.
