1#. הוכחת אהבה
יש זוגות שהדינמיקה ביניהם היא כזו שאחד מרצה והשני כל הזמן צריך שיוכיחו לו שאוהבים אותו. איזבל מחתונמי אמרה השבוע שהיא מעמידה את בני הזוג שלה בכל מיני מבחנים כדי לראות שהם באמת אוהבים ולא עוזבים. לאנשים כאלו, שכל הזמן צריכים שיוכיחו להם שאוהבים אותם, יש חור בלב ולכן הלב שלהם לא יכול להתמלא אהבה, וכל האהבה שהם מקבלים תמיד זולגת להם דרך החור בלב והם צריכים עוד ועוד הוכחות אהבה כדי למלא את החור הזה בלב שכל הזמן דולף.
אצל אריק ומיה זה היה ככה. לה יש חור בלב והוא כל הזמן צריך לרצות ולהוכיח לה כמה הוא אוהב אותה. עם כל ילד שנולד החור בלב של מיה דווקא הלך וגדל והיא דרשה עוד ועוד הוכחות אהבה בדמות טיפול שווה בילדים אפילו שהיא הפסיקה לעבוד מיד אחרי הלידה והוא עבד מסביב לשעון, היא ביקשה שרק הוא יקום בלילות כי היא עייפה מלטפל בהם כל היום וביקשה שהוא יעשה כלים כל יום כשהוא חוזר מהעבודה כי היא חייבת רגע לשבת, וביקשה מלא מתנות ומחמאות אבל אף פעם הלב שלה לא התמלא, ואיכשהו היא רבה איתו כל הזמן והוא כל הזמן רק רצה להוכיח לה שהוא באמת אוהב אותה.
בסוף, קצת אחרי שהם קנו בית ממש גדול ולקחו הלוואות ענק כדי להגשים למיה את החלום לגור בבית פרטי עם גינה היא החליטה שהיא רוצה להתגרש כי הוא לא אוהב אותה מספיק ומגיע לה יותר. אריק התחנן שלא תפרק את המשפחה היפה שלהם ושילכו לטיפול זוגי אבל מיה התנתה טיפול זוגי בחתימת הסכם שיגיד מה היא תקבל אם בסוף הם יתגרשו. ואריק עשה את טעות חייו כי הוא רצה להוכיח למיה שהוא אוהב אותה באמצעות הסכם משפטי.
ההסכם הזה, שהוא למעשה הסכם גירושין במסווה של הסכם שלום בית, הוא מסמך מאוד מאוד מחייב לאחר שמאשרים אותו בבית המשפט. אבל אריק רק רצה להוכיח למיה שהוא מוכן לעשות הכל בשבילה. הוא תוכנת לזה במשך מעל 12 שנות נישואין. להוכיח שהוא בסדר, להוכיח שהוא באמת אוהב, ולא הבין שבלב של מיה יש חור שאי אפשר למלא.
אז הוא הלך איתה לעורכת דין שהיא בחרה, וחתם על הסכם בלתי אפשרי, כזה שמשעבד אותו למיה למשך כמעט שני עשורים ומותיר אותו חסר כל. ההסכם אושר בבית המשפט כהסכם שלום בית ולחילופין גירושין ואריק היה מאושר שסוף סוף הם ילכו לטיפול זוגי והמטפלת תגיד למיה שהוא בעל מדהים ומוכן לעשות הכל עבורה ועבור הילדים והנה הוא אפילו חתם על הסכם שמספק להם בטחון מלא.
אלא שבטיפול מיה כל הזמן אמרה שהוא לא אוהב אותה מספיק ושמגיע לה גבר שיאהב אותה באמת ובסופו של דבר אחרי ארבעה חודשים הודיעה לו שזהו, היא מפסיקה את הטיפול ורוצה להתגרש ומבקשת שיעזוב את הבית ויתחיל לפעול לפי ההסכם. אריק נדהם. כשהוא חתם על ההסכם הוא היה בטוח במאה אחוז שזה רק הסכם מגירה שנועד לתת למיה בטחון.
כשהוא היה אצלי השבוע והבין שהסכמים כאלו אי אפשר לבטל – הוא בכה. הבטתי בו – גבר צעיר יחסית, נאה, חכם, מוכשר וטוב לב, שמבין שבמו ידיו הרס לעצמו את החיים עם הסכם שמשעבד אותו להעביר למיה 90% מהכנסתו ואת כל הרכוש למשך מרבית שנות עבודתו, וליבי נשבר.
ראיתי אין ספור הסכמים כאלו שנחתמים בחופזה ללא יעוץ, במסגרת מעין ״הליך גישור״ בו הם נותנים אמון מלא. ראיתי גם כאלו שחתמו על הסכמים כאלו למרות שקיבלו יעוץ. באחד המקרים הקיצוניים התפטרתי מייצוג של לקוח שהחליט לחתום – למען שלום בית – על הסכם קיצוני שלא הסכמתי לעמוד מאחוריו, ושנה לאחר מכן סימס לי ״צדקת בכל מילה״. עד היום הוא נאבק בנסיון לבטל את אותו הסכם בלתי אפשרי, אך לשווא. מערכת המשפט לא מבטלת הסכמים. גם כשהם נולדו בחטא, גם כשהם הורסים את החיים, גם כשהם מאוד מאוד לא הוגנים. לא הסכמי ממון ולא הסכמי גירושין ולא הסכמי שלום בית. לא מבטלים אותם.
הבעיה היא שכל מי שחותם על הסכמים עתידיים כאלו לוקה בהטיית האופטימיות שגורמת לו להאמין שלו זה לא יקרה. שהם לעולם לא יתגרשו. ביג מיסטייק. אז אני מנצלת את הבמה הזו להפציר בכם לא לחתום על הסכמים כדי להוכיח אהבה. לא הסכמי ממון ולא הסכמי שלום בית ולא הסכמי גירושין. ואם אתם מכירים מישהו שעומד לעשות את זה תעצרו אותו ותסבירו לו שזה צעד הורס חיים ובלתי הפיך.
2#. טרמינל
היום כבר לא נוסעים לאסוף אנשים משדה התעופה. אולי כי זה כבר לא מרגש אף אחד שנסעתם או חזרתם. כבר כמה שנים לא הייתי בעמדת הממתינים באולם הנחיתות בנתב״ג. השבוע הייתי כי אופיר בתי חזרה מניו זילנד וזו סיבה ממש טובה לחכות לה עם בלונים ורודים שהספקתי לקנות לפני שהיא סימסה לי ״בלי בלונים״ ואני עניתי טו לייט. אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם.
לידי המתינה אשה. גבר וילד שנראה בן 13 בערך יצאו החוצה לאולם מקבלי הפנים. האשה רצה לעברם וחיבקה את הילד ונישקה אותו ואמרה ׳אמא ממש התגעגעה אליך׳. והוא נראה קצת שחוח ונבוך וממש יכולתי לראות שיש לו אבן של מועקה על הלב. והגבר, שהוא כנראה אבא שלו, עמד במרחק שני צעדים מהם עם מבט נבוך וחצי חיוך. ואז הוא הנהן ואמר ״טוב ביי נהיה בקשר״ והלך לכיוון היציאה, והאשה הנהנה בפנים קפואות ואמרה ״שלום״ קר והניחה זרועה על כתפי הילד ואחזה במזוודה שלו והם הלכו לצד השני.
הבטתי בגבם המתרחק והרגשתי מוזר לראות סצינה קטנה מתוך חיים של אנשים שבדרך כלל אני לומדת להכיר רק מתוך כתבי תביעה והגנה, ובקשות ותגובות.
זו נראתה לי חזרה עצובה מנסיעה לחו״ל. וחשבתי שבטח כל הטיסה הנער הצעיר הזה, שהמתח ניכר בכתפיו השחוחות, היה במתח מהמפגש הזה בין הוריו. יש הרבה ילדים כאלו שהמתח בין הוריהם הורג להם את הנשמה. אני רק קוראת עליהם תסקירים ואבחונים ולא פוגשת אותם.
והפעם ישר ידעתי שמאחורי הסצינה הזו שהצצתי אליה במקרה כמו סטוקרית מהצד, יכולה להיות מלחמה קשה – אולי העא הערימה קשיים על הנסיעה, ואולי הוא היה צריך להגיש בקשות לבית המשפט ולתת ערבויות, אולי הוא לא נתן לה לדבר מספיק עם הילד, אולי הוא שלח לה סמסים רעילים ומגעילים, אולי הוא לא ענה לשלה, ואולי הוא פשוט רצה להתגרש ממנה ואין לה יכולת לסלוח לו. זה לא באמת משנה איזה דם רע נשפך ביניהם.
אבל הייתי ממש רוצה בשביל הילד הזה שהיא תחייך לאביו ותשאל ״איך היה?״ ותגיד גם לו ״איזה כיף שחזרתם״ גם אם היא שונאת אותו וגם אם הוא ״נרקסיסט שממש לא מגיע לו שידברו איתו״.
הייתי רוצה שהיא תעשה הצגה קטנה בשביל הבן שלה, כזו שתמוסס לו את המועקה מהלב ושהוא יוכל לחזור בחיוך מחו״ל כי משהו מהמועקה שהיתה לו בלב נשארה לרגע גם אצלי.
ואז אופיר יצאה סוף סוף עם תרמיל ענק שתלויים עליו מקלות הליכה ונעליים וצדפה גדולה והיה לה בעיניים את האור של ניו זילנד וחיבקתי ונישקתי אותה והרגשתי שיחד איתה, גם הלב שלי חזר למקום.
***
השבוע בפודקאסט פרק מרתק עם עורכת דין ליחי גוזלן ממשרדי שממש כדאי שתאזינו לו. לחצו כאן.
