1#. שירה
שירה נראית עייפה ועצובה. החיים לצד אריה שאבו ממנה כל טיפת אנרגיה אך עצבותה ועייפותה אינם יכולים להסתיר את יופיה אליו היא כלל אינה מודעת. ארבעה ילדים הם הביאו לעולם והכל מוטל על כתפיה. אריה עושה מה שהוא רוצה והחיים לצידו הם רכבת הרים מטורפת שנעה בין עונג לסיוט. אבל שירה אהבה אותו שנים רבות ופיתחה יכולת ספיגה מעוררת השתאות לצד יכולת הסתרה מרשימה.
בעבודה שירה כבר שנים בנקאית שלבושה תמיד בחולצות לבנות ואחראית על לקוחות עסקיים גדולים. כשהיא חוזרת הביתה היא לובשת טייץ וחולצת טריקו גדולה, אוספת את שיערה עם קליפס גדול ומתחילה במשמרת ילדים. היא גם אחראית שהבית יהיה נקי ושתמיד ״יהיה לאריה אוכל חם וסקס זמין. כי אם לא אריה יכעס. וכשאריה כועס זה מפחיד. גם הילדים מפחדים כשהוא כועס, למרות שהם אוהבים אותו. הוא לא בנאדם רע. פשוט יש לו בעיות״.
את הנאום הזה בוריאציות שונות אני שומעת מדי יום. לפעמים מספר פעמים ביום. אני יודעת שכשיש פחד משהו חולה במערכת היחסים.
2#. אריה
לשניהם יש עיסוקים בערבים. שירה לומדת בשביל הנשמה ואריה יוצא לברים עם חברים ומעשן ג׳וינטים. היא כבר יודעת שמוטב לא לשאול שאלות או להעלות בקשות, חשדות או חששות.
זה גורם לאריה ללקות בהתקף זעם מיידי. כמעט כאילו לחצה לו על כפתור. כשאריה חוטף התקף זעם הוא משתולל. מקלל קללות נוראיות ואיומות, מאיים, לפעמים זורק דברים, לפעמים טורק דלתות בחוזקה והכל מלווה בשטף קללות כלפיה.
גם הילדים רגילים. במצב כזה כולם נכנסים ל״אפקט שטוח״ שכולל הבעה קפואה, תזוזה מינימלית ואפס תגובה. ממש כאילו יש סביבם חומת זכוכית משוריינת שמגינה על נפשם מפני מילותיו וזעמו של אריה.
ואז הוא נרגע. כאילו מישהו לחץ לו על כפתור off. וכשהוא נרגע הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום לפני כמה דקות. גם הם למדו להתנהג כאילו לא קרה כלום, כי כל תגובה אחרת נושאת עימה מחיר כבד. שירה כבר התרגלה והיא לא מתייחסת, וחוץ מזה היא אוהבת אותו גם כשהוא השתגע, וגם כשהוא מקלל וגם כשהיא פוחדת ממנו.
ואז היא קיבלה הודעת סמס ממספר לא ידוע שאמרה ״תבדקי טוב עם מי בעלך מבלה בלילות״. ההודעה הזו זיעזעה אותה עד עמקי נשמתה. היא לא אמרה כלום לאריה אבל החליטה לבדוק אותו.
חוקר פרטי נשלח אחריו בכל פעם שהוא יצא בערב והדו״ח שהיא קיבלה גילה שלאריה יש הרבה חברות. לא מישהי קבועה. אבל שהוא מציג את עצמו ומתנהג כמו גרוש.
3#. גירושין
היא פחדה לומר לו משהו כי לא היתה מוכנה להתמודד עם ההשלכות של עימות כזה. חוץ מזה שהיא רגילה להדחיק ולספוג ולהסתיר. אבל היא הסתכלה עליו באור שונה לחלוטין. בכל פעם שהוא שם אפטרשייב לפני שיצא ובכל פעם ששמעה אותו חוזר ומתקלח בשעות הקטנות של הלילה אחזה בה בחילה. אריה הגעיל אותה. כל פעם קצת יותר.
בערך אחרי חודשיים היא לא היתה מסוגלת לשכב איתו. כשהיא מסרבת לו הוא חוטף התקף זעם והיא ידעה שההתקף יבוא.
בתה בת ה-15 היתה בבית. היא אמנם רגילה לצעקות ולקללות שלו אבל משהו בפניה העצובות והעייפות והמיואשות של אימה היה שונה הפעם. וכשהוא יצא מהבית בטריקת דלת היא שאלה בפעם הראשונה – ״למה את לא מתגרשת ממנו כבר?״.
זה היה הקש האחרון ששבר את גב הגמל של שירה. היא החליטה להתחיל הליך למרות שפחדה ממנו פחד מוות. ובצדק. הוא לא הפסיק לקלל ולהשתולל. הוצאנו נגדו צו הרחקה. היו הליכים קשים מאוד. שירה תפקדה על אוטומט. ידענו שקשה לה לא ידענו עד כמה ומה באמת עובר עליה מבפנים.
הקטע עם הליכי גירושין שבסוף הם מסתיימים. שירה היתה מוכנה לעשות ויתורים כספיים משמעותיים בשביל לקצר לעצמה את הסבל. זה עדיין היה ארוך. בכל פגישה איתו הוא קילל אותה ואותנו ואת הדיינים והשתולל. הסיוט הזה נמשך כמעט שנה ובסוף זה נגמר – השבוע היא קיבלה סופסוף גט.
4#. חזקה מספיק בשביל להתפרק
בלילה שירה שלחה לי טקסט ארוך שקראתי שוב ושוב את המילים ואת מה שביניהן והן כיווצו לי את הנשמה. תקראו גם אתם –
״כתיבה. כל כך הרבה זמן לא מצליחה לכתוב. תכתבי, אומרים לי, זה מרפא, משחרר, זה בלימוד שאני לומדת.. וכלום. אין מילים. אין אפילו אותיות. עד עכשיו זה לא קרה. זה נראה רחוק.
עטפתי חלקים פנימיים בחוטי ברזל. עוד ועוד שכבות שלא ניתן כמעט לפרוץ. זה קורה ברגעים. אני מוצפת, מתרחקת, לא יכולה להכיל, נשברת לרגע, וחוזרת. אני חזקה!
זונה.
זה מה שכתב לי לראש השנה.
כן.. אני רגילה, לא מופתעת. במשרד עם עורכי הדין, בניסיון להסכם אני לא רק זונה, אני שרמוטה מזדיינת, נקמנית. מקווה שמזיינים אותי חזק. כי אני זונה בת זונה!! ככה צעק.
כן נכון, הוא חולה, לא להתייחס, לא לקחת ללב. קטן עלי, הוא כלום. אדם שבור. ואני חזקה. ככה אישה לבדה, אמא לארבעה, עובדת, מפרנסת, מחזיקה. דואגת לילדים, להורים המזדקנים. יכולה הכל.
אני זוכרת שכשהייתי רואה נשים עם סיפורי פרידה קשים שנשארות לבד, עם עול הפרנסה והגידול, סיפור רקע של אלימות, זה נראה רחוק ולא שייך. לא במרחב שלי. אני אישה משכילה, עצמאית, מתפתחת. אלימות? קללות? ניכור? שייך לאיזורים אחרים, עדות, מעמדות וסטיגמות שונות. אצלי? לאלא. אני לא משכונת מצוקה.
ואז המורה שלי אמרה, שעם האלימות מגיעה הבושה וצריך לדבר. אז התיישבתי מולה ברווחה, עו"סית נחמדה. היא ראתה במבט שלי, בפנים החתומות, ודיברה גם היא על הבושה. זה בסדר, היא אמרה. דיברה בקול את מה שניסיתי לכסות. זה בסדר העניין של הבושה. זה חוצה מעמדות, סטטוס, עדות, מגזרים והשכלה. זה בכל מקום, תשחררי ובואי. תתמסרי.
דמעה זולגת לי. אחת. אני לא מתפרקת אבל מסכימה להיות. ועדיין חזקה. ממשיכה, פועלת, מתפקדת, מגדלת. העולם על כתפיי בלי בעיה. ויש אותן התומכות, המלאכיות שלי, המשפחה שלי, האהבה שאני מקבלת. לא הייתי שורדת בלי… יש עוגן. יש עוגן.
ואז מבצבץ רגש מידי פעם, בעיקר פחד. גם חרדה. כאב. רוצה יותר בית. נאחזת. קופצת מהר מאמירה, הערה. לא יכולה להכיל. רוצה לסגור ולהתכנס. קחו מרחק ממני. אני מפחדת. מפחדת להתפרק. אני יודעת שזה שם ומפחדת. ואז הולכת לנשימות וקרח ומפחדת להתפרק אז פותחת קצת וסוגרת. יוצאת קצת וחוזרת. ואוחזת ואוחזת ואוחזת. הבית, המיטה. הצילו, לא רוצה להתפרק.
ואז הגיע הלילה הזה. לילה של מסע. ואני יודעת, אני צריכה להיות שם. יש ידיעה. כמו שידעתי על אומן, הייתה קריאה. ורבי נחמן נכנס פנימה והתנגן לי בראש, אוהב אותי רבי נחמן ופותח סתימות ושם התפרקתי.
ושוב קריאה, נסעתי למדבר.
אני לא יודעת מה היה שם, אבל משהו במוזיקה, במדורה, בהוא שהיה. משהו בחוטים נפתח. בעדינות, בלי שבכלל שמתי לב, התחילה תנועה בלב, הסכמה. ומאז אני בוכה.
דברים מתפרקים. פתאום יש נוכחות לרגש, לכאב, לאובדן… לרגע נבהלת רוצה שוב את ההדחקה.
וההוא שואל אותי שאלות ואני לא רוצה לענות. אני לא רוצה שידע עלי כלום, אני קלילה וזהו.
אני גם לא יודעת מה לענות. נשארתי בלי כלום. שכחתי מה שידעתי. מי אני? מה עברתי בדרך? איפה הלימוד? אני רק יודעת שיש אמת. יש רעיון. יש הבנות והתפתחות וכלום. אני לא יודעת כלום. רוצה לשמור על הכל סגור. אבל זה לא בכוחי. בלילה הזה משהו קרה. כי אני בוכה ובוכה.
ואז מגיעה ההכרה ואני רואה. רואה את מה שעברתי. התעללות רגשית עמוקה, שקטה, שקופה וגם בוטה וחריפה ואז לטיפה ואני מסוחררת ואשמה ובלי לשים לב מצטמצמת ונעלמת. ועכשיו אני נבהלת מעצמי. למה אני בוכה? נוסעת ליער לצעוק, גב אל גב עם זו שמבינה מעבר למילים. צועקת ובוכה. מה אני כל כך חלשה?
והנה מגיעה ההבנה והשמחה.
זו לא חולשה. אני התחזקתי מספיק בשביל להתפרק. סוף סוף אני יכולה. שיישבר הכל לרסיסים ואגלה מה שאגלה ויתאחה איך שיתאחה. והנה אותיות והנה מילים וב"ה החלמה.
אני מבינה,
אני מוכנה להיות איתי.
מוכנה לאהבה״.
***
השבוע בפודקאסט – תחושת בטן – פרק מקסים עם אשה צעירה וחכמה להאזנה לחצו כאן.
שבוע טוב,
משום כל כתבה שאני קורא היא על הרעיה המסכנה.
אני בוטח שידוע לך גל על הצד השני של המטבע.
תני לו גם במה בבקשה.
תודה