1#. רכבת שנוסעת בזמן
בינואר השנה ראיתי ידיעה שהציתה את דימיוני. האוריינט אקספרס, הרכבת החלומית שהתקשרה אצלי תמיד לנסיעות היסטוריות ארוכות לאיסטנבול, וחשבתי שכבר אינה פועלת, חידשה קרונותיה ויש קו מפריז לונציה שבאיטליה.
הרכבת מאוד מבוקשת. והתאריכים היו רחוקים מאוד. אחד מהם היה בדיוק בסוכות, פגרת בתי המשפט. חשבתי על חופשת חגים קסומה, עם חוויה מהסרטים, ואמרתי לעצמי שהמלחמה בטח כבר תגמר, ושאחרי הכל חיים רק פעם אחת, ואפשר לחיות קצת בסרט כשעובדים כל כך קשה ואחרי כל מה שעברנו. וחוץ מזה, כך אמרתי לעצמי. את תהיי בת 55 השנה, גיל מצוין להגשים חלומות. וכך בלחיצת כפתור הוזמן המסע שנראה אז רחוק מאוד.
הזמן חלף והמסע התקרב. לא רק שהמלחמה לא נגמרה, היא התעצמה והפכה להרבה יותר קשה. והמסע הזה הפך פתאום לסוג של בריחה. מהמציאות, מהמלחמה, מהאזעקות ומהחרדות שהולכות איתי לכל מקום מאז השבעה באוקטובר.
כשהמועד התקרב הם שלחו מייל מפורט עם הוראות והסברים והדגישו שאין דבר כזה ״לבוש מדי״ לאוריינט אקספרס, ומי שיגיע חלילה בג׳ינס לא יורשה לאכול בציבור וארוחותיו יוגשו לו בתא…פה חשדתי.
התחלתי לקרוא בלוגים כדי להבין מה מצופה מאיתנו והבנתי שמדובר בסרט אמיתי, עם קרונות היסטוריים, דיילים לבושים במדים, נשים בשמלות קוקטייל וגברים בחליפות שלושה חלקים ופפיון. הבנתי שלמשך 24 שעות אנחנו עומדים לנסוע בזמן למאה הקודמת, ושמוטב שאתנתק לכמה שעות מההתראות ומהחדשות והטירוף שממשיך לזרום אלי מההתראות בטלפון, וארשה לעצמי לחוות את החוויה עד תומה.
אני מודה שלא הצלחתי. לא הצלחתי להתנתק מההתראות בטלפון. גם באוריינט אקספרס הרגשתי צורך לדעת מה קורה במדינה שלנו, כאילו שהידיעה מה קורה תקנה לי שליטה על משהו.
וכך, בעיצומה של ארוחת הערב בקרון המסעדה ההיסטורי בן 100 השנים, כשהמלצרים שואלים שוב ושוב אם למזוג לנו עוד יין או אולי שמפניה, הגיעה הידיעה הרשמית על חיסולו של סינואר סמל הרוע ו”אדריכל” השבעה באוקטובר.
הזוג האמריקאי שישב לידנו שם לב לסערה שאחזה בנו, וניצל את ההזדמנות כדי לפתח שיחה ולשאול על מה הדרמה. כמובן שמיד עדכנתי אותם בחדשות (אני היחידה שהביאה איתה את הטלפון לארוחת הערב החגיגית…). לאחר שהבינו במה מדובר האשה האמריקאית הנלהבת הודיעה שהם מצטרפים אלינו ועדכנה גם את זוג הנורווגים בשולחן ליד, מעודדת אותם לעשות ״צ׳ירס״ לרגל החיסול. שמתי לב שהנורווגי מעקם את פניו החתומות, אבל כנראה שלא היה להם נעים והם הצטרפו אלינו להרמת כוסית נוספת.
פוגשים שם בין הקרונות אנשים מכל העולם, לרובם זו הגשמת חלום לעלות לרגע על רכבת שנוסעת בזמן בין פריז לונציה ולהרגיש ליממה שלמה כמו שחקנים בסרט של אגתה כריסטי.
ואכן, ביום שלמחרת הצביעו הנורווגים על אשה שישבה לבדה, ואמרו ״היא הרוצחת״. מסתבר שהם החליטו שאם כבר אוריינט אקספרס אז עד הסוף והיו עסוקים בללהק מחדש את הסרט רצח באוריינט אקספרס…. ״הרוצחת״ היא מורה בפנימיה לבנות בשוויץ. בת 66, רווקה בלי ילדים שעלתה לבדה לרכבת ולא ברור מאיפה היא באה ולאן מועדות פניה. אבל אני שמחתי בשבילה שהיא מפנקת את עצמה ומרשה לעצמה לנסוע בזמן, ומי יודע כמה שנים היא חלמה על האוריינט אקספרס, וצריך להאמין שחלומות לפעמים מתגשמים.
והיה את הדייל שלנו קריסטיאן שקיבל אותנו לבוש במדים תכולים עם כפתורי זהב, כובע קסקט תואם וכפפות לבנות. הוא היה מקסים ואדיב וראו עליו שהוא נותן את הלב. כבר שנה שהוא עובד באוריינט אקספרס, אבל קודם הוא היה מלצר בעירו בלגרד. באחד הימים יצא שמאסימו מנהל השירות האיטלקי של האוריינט אקספרס ישב בשולחן שהוא שירת והציע לו לבוא לעבוד באוריינט אקספרס. קריסטיאן לא האמין שמלצר בן 19 מבלגרד יכול לקבל כזו הזדמנות, אבל מאסימו התעקש שזו הצעה אמיתית. ככה זה כשעובדים מהלב, אמרתי לקריסטיאן, לפעמים חלומות מתגשמים וניסים מתרחשים.
2#. ההודעה שהדהימה אותי
ואז ממש אחרי שקריסטיאן סיפר על הנס הפרטי שלו, קיבלתי הודעה על נס אחר שקרה למישהי שאני לא מכירה. ההודעה הזו הדהימה אותי ואני מצטטת לכם אותה מילה במילה –
“היי רות, בוקר טוב. אני עוקבת אחרייך תקופה ארוכה. הפוסטים וההסכתים שלך היו האור היחיד בתקופה חשוכה שעברתי עם בעלי. בזכותך הבנתי לעומק מה זה לחיות לצד נרקסיסט.
חוויתי כל כך הרבה הזדהות עם הסיפורים ששיתפת – הרגשתי כאילו אני הדמות הראשית בכל אחד מהם. המסמכים לגירושים כבר היו מוכנים. הכל היה מוכן, רק נותר לקבוע תאריך לפתוח תיק ברבנות ולצאת לדרך חדשה.
ואז, בזמן שבעלי היה במילואים, משהו בלתי צפוי קרה – הוא התחיל להקשיב לפודקאסטים שלך. לאט לאט הוא הבין כל כך הרבה על עצמו… את היית כמו מראה שהצבת מולו. הוא חזר אליי אדם שונה: רגיש, אמפתי, סבלני ומלא חרטה. הוא סיפר לי שאת עזרת לו להבין כמה הפסיד בהתנהגותו הקודמת. תודה שעזרת לנו לשמור על הבית שלנו. ❤️״
נדהמתי ושאלתי אותה אם זה אמיתי והיא חזרה ואמרה שזה לגמרי אמיתי, והרחיבה ותיארה כך –
״הוא עדיין במילואים, וכל בוקר מקבלת בוקר טוב יפה שלי, חברה שלי… בחיים לא קיבלתי יחס כזה.
15 שנים שחייתי בגיהנום עם נגיעות קלות של גן עדן זמני… זה מה שהחזיק אותי עד שנשברתי סופית. אבל כבר חודשים ארוכים שגיליתי בנאדם אחר, שיודע להעיד על עצמו כמה חרא הוא היה ושהוא מתבייש בעצמו. את שמת לו מראה לפנים.
גיליתי בנאדם שמסתכל עליי ורואים לו בעיניים כמה הוא מתחרט ואיזה מזל יש לו שאני בחיים שלו.
בנאדם שמחמיא לי ליד כולם, ששר לי "אשת חייל" בקידוש של שישי והוא בכלל אתאיסט.. (למד לשיר משיעור תורה שהוזמן באחד מימי שישי שנשאר שבת במילואים).
בקיצור, הייתי חייבת לשתף אותך כי את ורק את גרמת לנו סוף סוף להבין את הדרך לשלום. דווקא בתקופת מלחמה עשינו בינינו שלום. ככה אני מסכמת, ויותר מזה מאמינה ובטוחה שזה גם יעלה ויצמח. אנחנו בכיוון הנכון.״
״ואולי זה בגלל המלחמה?״ הקשיתי, והיא ענתה –
מלחמה היתה יכולה גם לגרור אותנו לריחוק.
באותה מידה. אבל ההקשבה שלו אליך, ההבנה, ההפנמה והיישום, ההשתקפות של המציאות שאת הצלחת לייצר לו לראות את עצמו הם שהובילו לשינוי.
וזה היופי שבדבר..
איך בנאדם מסוגל להשפיע מבלי להכיר, מבלי לראות ומבלי לדעת מה העבר של אותו אדם.
זה נס מבחינתי.
את לא מבינה כמה קיצוני מה שהיה בינינו ואיך הגענו לקצה השני. יצאנו מחושך לאור. אשכרה זכינו לטיפול זוגי. והיינו בכמה וכמה… שלא צלחו.
אולי יום אחד אכתוב לך את כל מה שעברתי לצידו, את תהיי המומה ממה שתשמעי. אני מצדיעה לעצמי על הסבלנות שהיתה לי. אפילו את היית אומרת לי לברוח. זה היה חסר תקנה.
איך הוא אומר לי כבר תקופה? "תודה שלא זרקת אותי, אני מזמן לא הייתי נשאר עם עצמי עם כל מה שהעברתי אותך, אני מתבייש בעצמי".״
זה הנס הפרטי שלהם, אבל זה גם סיפור על תקווה. תקווה שבזכות מודעות, הבנת הבעיה ורצון אמיתי, אפשר לשנות גם דפוסים הרסניים.
השינוי אפשרי. אבל, וזה אבל גדול – הוא חייב לבוא מבפנים. לא ניתן לטפל במי שאינו חושב שהוא זקוק לטיפול. אדם שלא לוקח אחריות על התנהגותו לעולם לא יוכל ולא ירצה לשנות אותה. השינוי חייב לבוא מהאדם עצמו. אף אחד לא יכול לשנות אדם אחר או לגרום לו להשתנות. השינוי מגיע רק כאשר האדם שמולנו באמת מבין את הבעיה, ורוצה בכל ליבו להיות טוב יותר.
וכך, בין השמפניות, הקרונות ההיסטוריים והנופים הנפלאים, התגלתה האמת הפשוטה – שהחיים נמדדים במעשים הקטנים וברגעים בהם הצלחנו לגעת בליבם של אחרים, גם כאלו שלא פגשנו מעולם. המסע שלי לאוריינט אקספרס היה מסע של בריחה מהמציאות, אך המילים של אותה אשה שאינני מכירה, החזירו אותי הביתה – אל השליחות האמיתית, למקום שבו למילותי יש כוח להשפיע ולהוביל לשינוי אמיתי גם בלבבות הרחוקים ביותר, גם בחיים של אנשים בלי להכירם.
***
השבוע בפודקאסט – איך מייצרים אינטימיות ? עם ערן שטרן וורד סבאג. להאזנה לחצו כאן
מטורףףףףףף תודה יא מלכה!❤️