1#. השנה הזו לימדה אותנו
עד כמה הדברים שנראים מובנים מאליהם הם למעשה שבריריים. ב-7 באוקטובר, כולנו חווינו טלטלה עמוקה כאשר הביטחון האישי שלנו – הדבר שחשבנו שתמיד יהיה יציב ונוכח – נשבר באחת. תחושת השגרה והביטחון שהייתה חלק מהקיום היומיומי שלנו בישראל התפוגגה, ואיתם הגיעה ההכרה שמה שחשבנו שיהיה שם תמיד, כבר אינו ברור ומובן מאליו.
כשהמובן מאליו נסדק או נעלם, נוצר משבר עמוק, בעיקר משבר אמון. החיים שלנו בנויים על יסודות של דברים שמובנים מאליהם – ביטחון, משפחה, בריאות, שגרה. כשאחד מהיסודות האלו נלקח מאיתנו באופן פתאומי, אנחנו נשברים.
שתי הסיבות המרכזיות לכך שהמובן מאליו קורס הן הזנחה ויוהרה. ככל שהדברים מובנים יותר מאליהם אנחנו מפסיקים לדאוג להם או לטפל בהם או אפילו לשים אליהם לב. אנחנו מפתחים יוהרה ומאמינים שאין צורך לשמר את המובן מאליו, ומתוך התפיסה השגויה שהוא יהיה שם תמיד – מזניחים אותו.
בשבעה באוקטובר גמרו לנו על המובן מאליו – היה לנו מובן מאליו שהגדר ביננו לבין עזה היא סגורה והרמטית, שהכי גרוע זה קסאמים שכיפת ברזל מתמודדת איתם ושיש לנו צבא שמגן עלינו. היה לנו מובן מאליו שחיילות מוגנות בבסיסן ואי אפשר לחטוף, לאנוס ולרצח אותן ושקיבוצים הם מקום פסטורלי ירוק לבלות בו חג שקט ולא זירת טבח מזעזעת.
הזנחנו והיינו יהירים. אבל על כך נאמרו ונכתבו מילים רבות ולא בטוח שבכלל ניתן לסלוח על משהו שקשור לזה.
וזה מוביל אותי למובן מאליו האישי שלנו. לזוגיות המוזנחת שמכוסה באבק המובן מאליו, לבריאות המובנת מאליה, לשכר החודשי המובן מאליו, לקורת הגג המובנת מאליה, לכל אותם יסודות חיינו שהם כל כך יציבים ומובנים מאליהם אבל אם אחד מהם יתמוטט – כי הזנחנו או היינו יהירים – אנחנו נישבר.
2#. ניר ורווית
כשניר הגיע אלי הוא היה שבור. הוא לא האמין שרווית אשתו מזה 15 שנה אי פעם תעזוב אותו. היא אהבה אותו אהבה ענקית, כזו שהחליפה עבורו אהבת אם ואב והיתה שם תמיד, באש ובמים.
בשלב כלשהו הוא התחיל לבגוד בה. היא לא תפסה אותו אבל היו לה חשדות ובכל פעם שהיא חשדה או דרשה שהוא ינתק קשר עם אותה בחורה ממקום העבודה שלו, עימה היו לו יחסים חבריים מדי לטעמה, הוא יזם מריבה קשה. הוא כעס שהיא חושדת, העניש בטיפולי שתיקה וניסה לאלף אותה לא להעלות חשד כלשהו כך שבכל פעם שהיא תחשוד בו – זה עלה לה ביוקר.
לנתק קשרים עם אותה בחורה, שזכתה לכינוי חיבה מיוחד בטלפון שלו, הוא סירב בטענה שאלו קשרי עבודה בלבד. וכך חודש אחר חודש, הוא שחק את אהבתה של רווית שהייתה עבורו כל כך מובנת מאליה וכל כך יציבה שהוא, ביהירותו, לא האמין שהיא אי פעם תפסיק לאהוב אותו.
להיפך, החשדות שלה ו״התקפי הקנאה״ אותם הוא ביטל במחי יד וכינה ״הזיות״, יצרו אצלו קונספציה שהאהבה הזו שלה עמידה כמו חומת בטון.
הוא לא ידע שהיא קוראת לו את המיילים, הוא לא ידע שהיא רואה שהוא מחפש בגוגל חדרים לפי שעה. הוא לא ידע שהיא יודעת. וביוהרתו הוא חשב שהוא יכול, ושבסוף היא תסלח לו על הכל, ממש כמו שאמא סולחת על הכל.
וכך לאט לאט הוא שחק את אהבתה המובנת מאליה שחק את הזוגיות שלהם עד דק ובסוף אותה חומת בטון בצורה קרסה ביום אחד בגלל ריב אחד יותר מדי. באותו יום רווית גילתה שהוא חיפש חדרים לפי שעה והוא חטף התקף זעם ואמר לה שהיא הוזה וכנראה שזו היא שחיפשה. ואז רווית הודיעה לניר שהיא רוצה להתגרש.
הקטע הוא שהוא לא האמין לה. הוא באמת חשב שהיא לא יכולה בלעדיו וחשב שהדרך להתמודד עם ההכרזה הזו שלה היא להעניש אותה בכך שהוא יארוז את חפציו ויעזוב את הבית.
הוא היה משוכנע שהיא לא תחזיק מעמד, היה בטוח שתוך שבוע, שבועיים גג, היא מתייצבת אצלו ומתחננת שיחזור. דמיין אותה אומרת שהילדים מתגעגעים ומבטיחה שלעולם לא תחשוד בו יותר ותבין, סוף סוף, שהכל שטויות, ומה שבאמת חשוב זו אהבת האמת שלהם.
3#. זה לא קרה.
אחרי חודשיים של נתק לא רק שרווית לא ביקשה ממנו לחזור, היא ביקשה להתגרש. ניר התעלם מבקשתה, בטוח שעוד רגע היא תבין שהוא לא מתרגש מהדרמות שלה, ותבקש ממנו לחזור.
אחרי חודשיים נוספים הוא קיבל בדואר מעטפה ובה הזמנה לפגישת מו״מ ופתיחת הליכי ישוב סכסוך. חלפו עוד שבועיים. הוא היה בטוח שהיא תתקשר לומר שהתחרטה, וכשזה לא קרה הוא הגיע אלי עם המעטפה.
כשניר סיים לספר לי את הסיפור, הוא נראה קפוא, כאילו עוד לא עיכל את מה שקורה. בסוף שאלתי אותו מה הוא היה רוצה שיקרה והוא אמר בשקט “אני לא מאמין שהיא באמת רוצה להתגרש.”
הבנתי שחטא היוהרה מעוור את עיניו מלראות את המציאות נכוחה.
“ניר,” פתחתי בעדינות, “בוא נשים את הקלפים על השולחן. המובן מאליו שלך התנפץ. האהבה שהייתה לך עם רווית הייתה מבוססת על אמון מוחלט, על ידיעה שהיא תמיד שם בשבילך. ובאיזשהו שלב, לקחת אותה כמובן מאליו – האמנת שהאהבה שלה עמידה, בלתי ניתנת לשבירה או שחיקה.”
הוא הינהן לאט, מביט לרצפה, כמי שפתאום מבין את גודל ההפסד.
“אבל היא אהבה אותי,” הוא התעקש, כאילו מנסה לשכנע אותי, או אולי את עצמו.
“נכון, היא אהבה אותך,” השבתי, “אבל אתה, האמנת שהיא תספוג הכל, שהיא תסלח על כל בגידה, אם לא בטוב אז באמצעות ענישה. תסלח לי שאני אומרת את זה אבל נראה לי שהיא היתה עבורך לחלוטין מובנת מאליה, ולכן הרשית לעצמך להזניח אותה והיית יהיר מספיק כדי לחשוב שהיא תחזור״.
“לא האמנתי שזה יקרה,” הוא אמר, קולו נסדק. “לא חשבתי שזה ייגמר ככה. אני עד עכשיו לא מאמין שהיא עוזבת אותי״.
“אבל אתה יודע, ניר, מנסיון אני יודעת, שיחסים לא מתמוטטים ביום אחד. נראה לי שאולי עברתם דרך ארוכה בה היא ניסתה – ניסתה להתעלם, ניסתה להאמין, ניסתה להמשיך לאהוב אותך ואתה העמדת אותה שוב ושוב במבחן בטוח שהאהבה הזו שלה תשרוד הכל. אבל כשאהבה מתעייפת, כשביטחון נסדק ונשבר שוב ושוב, מגיע הרגע שבו נדרשת רק עוד מכה קטנה אחת, והכל נשבר.”
ניר נשם עמוק והעיניים שלו זזו ממקום למקום, מחפשות תשובה או אולי דרך חזרה, ואז שאל, “אז מה אני אמור לעשות עכשיו? איך אני מתקן את זה?”
״ניסית לחזור אליה? להתנצל? לבקש שתסלח לך? להודות שלקחת אותה כמובנת מאליה?״ שאלתי. ניר הניד בראשו ואמר ״אין סיכוי שהיא תסכים. אני מכיר אותה. אני לא מתכוון להתחנן או להתנצל. אם היא מחליטה לוותר עלינו, ההפסד כולו שלה״.
4#. אז אולי הגיע הזמן שתסלח לעצמך
הצעתי לו. ״תסלח לעצמך על היוהרה, על ההזנחה של המובן מאליו, ותסלח לרווית גם על כך שהייתה מובנת מאליה וגם על כך שהפסיקה להיות מובנת מאליה. קח אחריות על המקום הזה שהגעת אליו ותשחרר אותה ואת עצמך מהכעס, מהתסכול ומהאכזבה״. הוא הבטיח שיחשוב על הדברים והפגישה הסתיימה.
אני לא בטוחה שהצלחתי לשכנע אותו. ניר נראה היה כמי שטובל בקורבנותו. לא מסוג האנשים שיודעים לקחת אחריות על מעשיהם. הוא כנראה מאלו שמתקשים לשחרר ולסלוח ולא מבינים שהם כותבים במו ידיהם את סיפור חייהם.
5#. להשליך את המובן מאליו
בסופו של דבר, לסלוח למובן מאליו זה לקחת אחריות על חלקנו ואז לסלוח לעצמנו על רגעי השאננות והעיוורון, להכיר בטעויות שלנו וביוהרה שלנו על שהרשנו לעצמנו להזניח. אולי את הזוגיות, אולי את הבריאות, אולי הזנחנו את מקום העבודה, אולי חברויות קרובות, ואולי את עצמנו. לסלוח לעצמנו, ולבחור מחדש להעריך את הקיים, לטפח אותו ולהודות על היש.
הבוקר, ערב יום כיפור, עשינו תשליך בים. כבר שנים שעידית תמיר עורכת תשליך בו נוטלות חלק עשרות נשים שפונות מערבה וטובלות עם כוונה מלאה להשליך מהן את השנה שחלפה.
לפני שנכנסנו למים סיון מדרי הקריאה שיר שפרט לנו על הנשמה. ואז צעדנו בים הקריר והרגוע וטבלנו שוב ושוב. והשלכנו.
את הכעס, את החרדה, את הדאגה, את הביקורת, את הציניות, את השנאה, את ההזנחה ואת הקנאה.
ובאחת הטבילות נזכרתי בניר והשלכתי מעלי גם את המובן מאליו.
ואז אחרי שהשלכנו הכל הסתובבנו על השמש העולה וביקשנו לעצמנו השנה – שפע, ובריאות ובטחון, ואהבה, והשראה, ושלום, ושיחזרו כל החטופים,
וביקשנו סליחה.
כל אדם/ סיון מדרי
כל אדם צריך מחילה
קודם כל בשביל עצמו
רק עם לב נקי
אפשר להתחיל מהתחלה
כל אדם צריך להשליך
את האשמה, את הבושה,
את הפחדים, את החרדה,
את המתח, את הספק
את הכעסים, ואת הדאגה
לרוקן היטב את הלב
מכל צער וכאב.
כל אדם צריך לעשות
רשימה ולהכניס לחייו
את מה שמרגש אותו
כאן ועכשיו.
כל אדם צריך להאמין
כל השנה ובמיוחד ביום כיפור
שהוא נכתב בספר החיים
כדי לכתוב במו ידיו
את סיפור חייו.
***
השבוע בפודקאסט על מסע הנקמה עם מיכל מילגרום מור להאזנה לחצו כאן.
