1#. אהבה בעיניים, ממון בידיים
ליאת, בת 33, הייתה בצומת המושלם של חייה. קריירה מזהירה בעולם ההייטק, תפקיד בכיר, והכרה בכישוריה המרשימים. את יובל, איש עסקים מצליח ומבוגר ממנה בעשור, היא הכירה אצל חברים שחשבו שהם יכולים להתאים. הוא אהב נשים יפות אבל גם חכמות.
כבר בהתחלה היה ברור שזה זה. הרומן היה סוער, ליאת היתה מאוהבת עד מעל הראש ויובל נתן לה את כל הסיבות לכך. הוא היה מתחשב ותומך ונדיב, ומוקף בחברים והם טסו המון לחו״ל בדרך כלל עם חברים שלו, כולם אנשי עסקים מבוססים ונשים שנראו כאילו הוציאו אותם מאותו פס יצור, וכולם הסכימו פה אחד שהם חיים את החלום.
אחרי פחות משנה יובל שלף טבעת עם יהלום ענק והציע. והיא אמרה שכן, ברור שכן. כבר למחרת הוא אמר שהם צריכים לקפוץ לעו״ד של החברה לחתום על איזה נייר, והיא אמרה אין בעיה נחתום על מה שצריך. במשרד של עוה״ד התברר שמדובר בהסכם ממון. עורך הדין הסביר שליובל יש רכוש ועסקים שהוא בנה לפני שהכיר אותה וההסכם מיועד להגן עליהם למקרה – הבלתי סביר בעליל – שהאהבה הגדולה הזו תסתיים בגירושים. ליאת אפילו לא קראה את ההסכם. זו הייתה הטעות הראשונה. אולי בעצם השניה. הראשונה היתה להתחתן אחרי חצי שנה, אבל נניח לזה.
מתוך רצון להוכיח ליובל שהיא לא כאן בגלל הכסף, אלא מתוך אהבת אמת, היא חתמה על ההסכם – הפרדה רכושית מוחלטת. מה שהיה שלו – יהיה שלו, ומה שהיה שלה – זה כנראה רק הקריירה המפוארת שלה. וזה היה בסדר גמור מבחינתה.
נעצור רגע כדי לומר שלא חותמים על הסכם ממון בלי לקבל יעוץ משפטי. כן, גם אם הוא יחשוב שאת ביץ׳, גם אם הוא יאמר לך שאת רוצה אותו בגלל הכסף ואפילו אם הוא יבטיח לך שתשנו את ההסכם בהמשך. הסכם ממון כזה שחתמת עליו בלי לקרוא או כדי להוכיח שכוונותיך טהורות, עלול לגרום לך, גם אם יחלפו שנים רבות מאותו יום נמהר שחתמת בלי לקרוא, להיות גרושה חסרת-כל מאיש עשיר. וכן, הסיכוי שזה יקרה אפילו גבוה יותר דווקא אם חתמת על הסכם ממון כזה, כי יהיה קל הרבה יותר להחליף אותך…
2#. קו פרשת המים
כשנולדה הבת הבכורה, יובל החל להפעיל לחץ על ליאת ש"ילדים צריכים אמא בבית". שוב ושוב הוא אמר "אנחנו לא צריכים את הכסף שלך", רומז ליכולתו הכלכלית האיתנה ולהכנסתו שהייתה גבוהה פי חמש ממשכורתה המכובדת של ליאת. ליאת לא העלתה על דעתה להפסיק לעבוד והתייחסה בביטול ללחציו אם כי תחושת חוסר נוחות הלכה והשתלטה עליה ככל שהלחץ גבר.
ההריון השני היה קשה ומורכב, היה היתה בשמירת הריון במיטה במשך שבועות ארוכים, וגם הלידה הסתבכה והסתיימה בניתוח קיסרי. ההפרש בין הילדים היה רק שנתיים, ועול הטיפול בהם נפל כולו על כתפיה. בנוסף, גם הדיכאון אחרי לידה בו לקתה, סדק את כוחה להמשיך להתמודד עם לחציו של יובל שלא לחזור לעבודה. היא האריכה את חופשת הלידה שוב ושוב ובסוף התפטרה.
בתוך שנה וחצי נולדה בתם השלישית. היא ממילא היתה בבית והיה נוח ״לסיים עם ההריונות״.
במקביל, ובאופן מאוד הדרגתי זחלו לתוך הזוגיות שלהם השפלות קטנות, עלבונות, תחילה סמויים ואחר כך גלויים (אני מצהיר על התחת שלך בהצהרת הון), וזלזול. מילותיו היו כמו רמשים שזחלו עליה וטשטשו לה את הערך העצמי והיא הפכה לקלה יותר לשליטה.
ויובל שלט בבית ביד רמה דרך הכסף. כל הוצאה היתה זקוקה לאישורו, וההחלטה אם לאשר או לא היתה שרירותית לחלוטין. זוכרים את הגבר הנדיב שהיא הכירה? הוא נשאר כזה רק כלפי חוץ. יכול היה להזמין שולחן שלם של חברים במסעדה, אבל כשהיא ביקשה לרכוש כורסת טלוויזיה מתכווננת הוא אמר שהמחיר מוגזם וממילא רק אמא שלה תעשה בזה שימוש. מצד שני היה לה כרטיס אשראי שלו והיא רכשה לילדים ולעצמה מה שרצתה. הוא עשה בעיות רק כששאלו אותו או כשהוא שם לב לרכישה גדולה שלא אושרה.
ערב אחד יובל חזר עצבני הביתה. זה קרה מעת לעת. הוא צעק ״שיהיה כאן שקט דממה שאף אחד לא יפצה פה ולא ידבר אלי. ולמה אף פעם אין אוכל נורמלי בבית הזה, ומה בכלל את עושה כל היום חתיכת פרה״. והיא שתקה והתביישה כי אבא שלה היה אצלהם בבית ויובל לא שם לב. היא מעולם לא סיפרה למשפחתה איך הוא מתנהג והם העריכו אותו וכיבדו אותו. הוא גם מעולם לא התנהג כך כלפיה בפני אחרים. רק בבית הוא הרשה לעצמו.
אביה של ליאת, איש עדין נפש, היה המום. פניו האפירו. לא היתה בביתם תרבות דיבור כזו והוא לא האמין שהחתן שלו מדבר כך לבתו. כשיובל ראה אותו הוא מיד לבש את המסיכה, לחץ לו את היד, חייך ואמר ״מה שלומך ראובן, היה לי יום קשה בעבודה״, שזה היה סוג של הסבר אך לא התנצלות, ואביה הנהן ולא הצליח להסתכל לו בעיניים.
זה היה קו פרשת המים.
ליאת החליטה שחייב להיות כאן שינוי. בערב היא ניסתה לשוחח עם יובל, אבל הוא היה אטום וקר ואמר ״כל עוד את חיה על חשבוני אני אדבר בבית שלי איך שבא לי״, וליאת אמרה ״אני לא אחיה על חשבונך אני אחזור לעבוד״.
״חחחחחחח״ היתה תגובתו המזלזלת של יובל. ״כן, מישהו ממש יקבל אותך לעבוד…את סתומה מדי ואין לך מושג בטכנולוגיה של היום. את נשארת מאחור, בהצלחה לך עם לחפש עבודה״.
וכשהיא התעקשה הוא החל במלחמת חורמה חדשה: "את מזניחה את הילדים", הוא האשים. "שום דבר לא מעניין אותך חוץ מעצמך". הוא לא הסתפק במילים – כשכעסו גאה, הוא לקח לה את כרטיס האשראי, ואת המפתחות לאוטו,
כל ניסיון לדבר על שינוי, על עצמאות כלכלית, על תיקון הסכם הממון – נתקל בנחשול של זעם. "מה שמעניין אותך זה הכסף שלי", הוא צרח כשהיא ניסתה לומר שנמאס לה להיות תלויה בו, אבל הוא רק הלך והתרחק וגם העניש. במשך חודש שלם, הוא הפסיק לדבר איתה.
למזלה, ובניגוד לנשים רבות אחרות, ככל שהוא התעלל בה יותר, כך הפכה ליאת לנחושה יותר להשיב לעצמה את השליטה על חייה.
3#. איך התקבלת?!
ליאת החלה לשלוח קורות חיים בסתר, בידיעה שיובל יחטוף התקף זעם אם יגלה. לקח זמן אך פה ושם הגיעו הזמנות לראיונות עבודה. היא עדיין לא סיפרה דבר ליובל. כנראה שבסתר ליבה היא לא האמינה שבאמת תתקבל.
אחרי ארבעה חמישה ראיונות כושלים הגיעה הצעת עבודה מחברת הייטק צעירה ונחשבת. עוד באותו ערב היא סיפרה לו שחברה שלחה עבורה קורות חיים והיא הוזמנה לראיון והתקבלה.
יובל נדהם מהמהלך הזה, וחטף התקף זעם קשה במהלכו הסביר שהוא איבד בה כל אמון ומבחינתו ללכת לראיון עבודה מאחורי הגב שלו זה כמו בגידה ואם היא בגדה בו ככה אולי היא בכלל ״זונה שעושה עוד דברים מאחורי הגב שלו״.
כשהיא ניסתה לומר שלא האמינה שתתקבל, הוא עצר רגע, הביט בה ושאל – ״אז איך באמת התקבלת? הזדיינת עם מישהו״?!
4#. חזרה לעצמה
בסופו של דבר יובל נוכח שליאת נחושה והוא אמנם לא איחל לה בהצלחה אך גם הבין שלא יוכל למנוע ממנה להתחיל לעבוד.
במהלך השבועות הראשונים, היא הרגישה קצת כמו טירונית שנאבקת לעמוד בקצב. היא לא שיתפה בקשיים אף אחד, אבל כל לילה שבה הביתה מותשת, ולפעמים בכתה בשקט אחרי שהילדים נרדמו. היא לא לגמרי האמינה בעצמה וחשבה שאולי יובל צדק – אולי היא באמת מזניחה את הילדים, אולי היא לא מתאימה יותר לשוק העבודה.
אבל ליאת לא ויתרה.
עם הזמן, היא החלה לשחזר את הביטחון שהיה לה פעם. כל הישג קטן במקום העבודה החזיר לה את תחושת המסוגלות, כל מחמאה חיזקה אותה. מהר מאוד היא הצליחה לייצר תוצאות שהזכירו לה, ולכל מי שעבד עימה, מי היא ומה היא יכולה.
בבית היא זכתה ליחס הפוך. ככל שהצליחה בעבודה ובטחונה גדל, כך הלחץ מצד יובל רק גבר. הוא המשיך לטעון שהיא מזניחה את הבית ואת הילדים, שהוא נאלץ להיעזר בבייביסיטר "כי היא לא נמצאת". הוא הכריח אותה לממן יחד איתו את הוצאות הבית והמחיה למרות שהרוויח הרבה יותר, ואפילו ניסה לשדל את הילדים לומר שאמא לא נמצאת מספיק בבית.
אך ליאת, למרות הקשיים, הייתה נחושה.
היא הבינה סוף סוף שהחזרה שלה לעבודה לא הייתה רק עניין של פרנסה – זו הייתה חזרה שלה לעצמה.
5#. לונדון
ליאת לא הצליחה להפסיק לחייך כשהבוס שלה נכנס לחדר והודיע לה שהיא תהיה הנציגה של החברה בכנס היוקרתי בלונדון. זה היה רגע של הכרה ביכולותיה, חותמת ברורה שהיא חזרה – ובגדול. הכנס הזה היה עבורה הרבה יותר ממשימה עסקית – הוא היה עבורה סימן לשיקום שלה.
כשליאת הודיעה ליובל שהיא טסה ללונדון הוא מאוד לא אהב את הרעיון והודיע לה שהיא צריכה למצוא פתרון ושגם לו יש משהו בעבודה ואולי היא תודיע להם שזה לא מסתדר, בכל זאת היא אמא לשלושה ילדים, ובכלל נראה לו שהיא ״יותר מדי עפה על עצמה”.
אבל ליאת נלחמה על הנסיעה הזו.
היא בישלה אוכל לכל ימי העדרותה, והקפיאה בקופסאות עליהן רשמה את היום, הילד ותכולת הארוחה, דאגה שיהיה מי שידאג לילדים עד הערב וליובל נותרה רק משימה אחת, להשכיב לישון.
ליאת קמה מוקדם בבוקר הנסיעה מלאה בהתרגשות וציפייה. המזוודה הייתה ארוזה ליד הדלת, הדרכון מונח בתיק היד, וכל מה שנותר הוא להתארגן ולצאת לשדה התעופה.
אבל כשהיא יצאה מחדר השינה, תחושת מועקה צבטה לה בבטן. הבית היה דומם ויובל נעלם. כשהיא חזרה לחדר השינה כדי לארגן את התיק האחרון, היא שמה לב שהדרכון שלה נעלם.
בהתחלה היא חשבה שאולי היא שמה אותו במקום אחר ומכל הלחץ של הנסיעה שכחה, היא חיפשה בכל מקום אבל הדרכון נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. גם יובל. היא הבינה שמשהו לא בסדר. הניסיון להתקשר ליובל בישר שהטלפון שלו על מצב טיסה.
הכעס הציף אותה כשההבנה החלה להתפשט לה כמו גל חום בגוף – יובל טס לחו"ל מבלי לומר לה מילה, וב״טעות״ לקח את הדרכון שלה יחד איתו. ההשפלה הייתה חדה וצורבת.
ליאת ישבה על קצה המיטה כמו ילדה נזופה שמבינה שהיא כבר לא תגיע לטיסה. היא היתה עצובה ומתוסכלת וכואבת וזועמת. יובל חשב שהוא מלמד אותה לקח, חשב שהוא מחנך אותה, ובעיקר בעיקר הוא חשב שהוא יכול.
אנשים מתנהגים איך שהם מתנהגים כי הם חושבים שהם יכולים.
יובל היה בטוח שהסכם הממון שומר עליו. שהיא בחיים לא תעזוב את החיים הנוחים שלה כי היא יודעת טוב מאוד שהכל שלו. והבטחון הזה איפשר לו להתעלל בה.
הוא טעה.
6#. לונדון לא מחכה לה
אחרי כמה שעות היא הצליחה לתפוס את יובל שאמר שהוא ״היה חייב לטוס לפראג, משהו עסקי ואוי, בטעות לקחתי גם את הדרכון שלך, באמת סליחה. לא שמתי לב. ולונדון? מה, זה היה היום? אוי. מה לעשות, לונדון תחכה״.
היא טרקה לו את הטלפון.
ההחלטה התקבלה. היום הזה שהתחיל בהתרגשות לקראת לונדון הסתיים בפתיחת הליך גירושין.
כשליאת הגיעה אלי היא היתה נחושה. למרות הסכם הממון, שהסברתי לה שלא ניתן לבטלו, היא ידעה שהיא לא נשארת שם עוד דקה. וביקשה שנגיש עוד באותו יום בקשה לישוב סכסוך.
ליאת היתה חדורת מטרה. היתה לה אותה, והיו אופציות שהיא קיבלה מעבודתה וחצי דירה שהם קנו במשותף ומבחינתה זה הספיק. הוא ידעה שהוא ילחם. אם לא על כסף, על הילדים. היא ידעה שהוא ירצה את האופציות שלה למרות הסכם הממון אך לא יהיה מוכן לתת דבר מרכושו. הנושא הזה נזרק לאוויר באחת המריבות. אבל דווקא המחשבה על מאבק משפטי מולו הרגיעה את זעמה. אם הוא ירצה מלחמה, הוא יקבל״ היא אמרה.
רק דבר אחד היא ביקשה – שהשליח יחכה לו עם המעטפה בנתב״ג כשהוא חוזר.
כשהיא חזרה הביתה היא שלחה לי צילום של המזוודה שנותרה סגורה וכתבה – לא יצאתי לנסיעה ללונדון אבל אין ספק שהתחלתי מסע אחר. בהצלחה לה.
***
השבוע בפודקאסט – איך לריב נכון עם איריס זנטקארן. להאזנה לחצו כאן
לידע כללי, יש אפשרות להוציא דרכון בנתב"ג. זה עולה המון, אבל אפשרי.