1#. בראשית היה הבלוג.
ויהי ערב ויהי בוקר, שבע שנים.
שבע שנים של מסע אל נבכי הנפש האנושית. שבע שנים של מילים שזורמות מנשמתי למקלדת וממנה אל מרחבי הרשת, ונוגעות בלב ומעוררות מחשבה, ובלי שהתכוונתי והרגשתי – פותחות דלתות ומחוללות שינוי.
שבע שנים של בלוג שהפך למוסד, למושא לחיקוי, להרגל שבועי, כפי שאתם אומרים לי. מאות אלפי מילים שיצאו מהמקלדת הפרטית שלי ומצאו דרכן אליכם.
בשנה האחרונה, כשהמציאות שלנו התערערה ותחושת הביטחון והוודאות נסדקה, גיליתי שהבלוג הזה הוא גם עוגן עבורי. כל מילה שכתבתי הייתה כמו חבל הצלה שזרקתי, לא רק לאחרים, אלא גם לעצמי.
בשנים האחרונות אני כותבת בימי שישי. לפעמים במרפסת ביתי, לפעמים אצל הספר, לפעמים במטוס בדרך ליעד רחוק, ולפעמים התפאורה מסביב היא דווקא של שוקו חם בבית קפה ספון עץ בפריז כשבחוץ גשום ואפור. לא תמיד היה לי ברור אם המילים שנשלחו למרחב הדיגיטלי ימצאו דרכן למישהו. בעבר חששתי שהן יבלעו בתהום דיגיטלית אינסופית. היום אני יודעת שמעבר למסך יש מי שממתין למילים הללו, ועל כך נתונה לכם תודתי.
קשה לדעת כמה עיניים קוראות את מילותי בסתר. האיש שאיתי סיפר לי שבמשך שנים הוא קרא אותי מדי שבוע, ומעולם לא הותיר סימן. לא לייק, לא תגובה, לא מילה. אני מניחה שהוא אינו הקורא השקוף היחיד. הפייסבוק שולח מילים ופוסטים כמו אדוות שאין לדעת לאן הן הגיעו ובאילו עיניים קראו אותן.
אבל לבלוג עצמו יש סטטיסטיקות, שמגלות חלק מהתמונה, והמספרים מדברים בעד עצמם.
מעל 2,700,000 כבר ביקרו בבלוג מאז היווסדו. בשנים האחרונות כ- 600,000 בממוצע פוקדים את הבלוג מדי שנה, וכ-1,000,000 דפים נקראים בו בכל רחבי העולם. המדינות שהכי הפתיעו אותי – קוריאה הדרומית, מונגוליה, טורקיה, וגיברלטר.
(ולאלו מכם שכבר שנים קוראים אותי בפייסבוק, ומופתעים לשמוע שיש בעצם בלוג שמאגד את כל הטורים מראשיתם, אני אצרף לינק בתגובות).
2#. אז מה למדתי בשבע שנים של כתיבת הבלוג הזה?
️ למדתי מה כוחה של התמדה
דווקא השנה נזקקתי לכוחה של ההתמדה לא רק בכתיבה. נזקקתי לכוח ההתמדה כדי להמשיך הלאה כשהכל מסביב התערער. היו ימים השנה שגייסתי את כוח ההתמדה כדי לקום בבוקר מהמיטה, כדי להמשיך לתפקד, כדי לשמוע שעה אחרי שעה על כאב שיש בתוך הבית כשיש כל כך הרבה כאב ורוע מסביב.
הבלוג הזה היה ועודנו עבורי אי של יציבות בים סוער. בכל סופשבוע, כשישבתי לכתוב, הרגשתי שאני מחברת את עצמי מחדש – לעצמי, אליכם, לעולם שבחוץ.
בשבת הראשונה אחרי ה-7 באוקטובר ישבתי מול המסך, והרגשתי שאין לי מילים. איך אפשר לכתוב כשהעולם התהפך? איך אפשר להמשיך לכתוב אל מול השואה הזו ועם חרדה כל כך גדולה? יכולתי להניח לכתיבה. לומר לעצמי שזה לא הזמן ולמי יש כוח לכתוב או בכלל לקרוא בכאלו זמנים, ולא הייתי מסוגלת. לא יכולתי לעזוב את הבלוג הזה. נזקקתי לכתיבה כמו אוויר לנשימה. וכתבתי. על הכאב, על החרדה, על התקווה שעוד תבוא.
כשהמציאות מסביבנו משתנה בקצב מסחרר, יש כוח עצום בעשייה קבועה, במשהו שאנחנו יכולים לסמוך עליו. יש כוח בהתמדה. עבורי, הכתיבה השבועית הזו היתה משתנה קבוע במציאות כאוטית. ואני נאחזתי בו, וכתבתי.
️ למדתי כמה חשוב לזהות דפוסים.
אט אט ועם השנים נוכחתי שגם בתוך משברי זוגיות קשים, בתוך רוע וטירוף שמופנים כלפי האנשים הכי קרובים, דווקא שם כשהכל נדמה כל כך אישי ופרטי – יש דפוסים חוזרים.
וכשלמדתי לזהות אותם הבנתי כמה הם חשובים. ממש מצילי חיים.
הבלוג הזה עוזר לחשוף דפוסים, ושם זרקור על התנהגויות רעילות, ועל הווריאציות החוזרות ונשנות של הצורך בשליטה ובהקטנה, ועל חוסר האמפתיה והעדר החמלה.
שירה, אשה יפה בת 55 עם עיניים עצובות, הגיעה אלי השבוע וסיפרה שהיא מצאה חלק ממנה כמעט בכל טור וטור בבלוג. היא המפרנסת העיקרית בבית כבר שנים, אבל הוא ״אחראי על הכסף״ ומוציא לה את הנשמה על כל שקל שהיא מוציאה. הוא גרם לה לחשוב שהיא מכוערת ושמנה ושיש לה מזל גדול שהוא איתה, כי אם הוא יממש את איומיו ויעזוב אותה – מי יקח אותה?! ובכלל, במשך שנים הוא איים שיוכיח שהיא חולת נפש ויקחו לה את הילדים. והיא האמינה ופחדה לעזוב.
לקח לה זמן להבין שהיא רואה תמונה מעוותת של המציאות, שמעולם לא באמת היתה לה סיבה לפחד ממנו ושהיא ממש לא חולת נפש ולא היו לוקחים לה את הילדים, גם אם היתה פונה לטיפול.
היום הילדים כבר גדולים, ורק בשנה האחרונה היא הבינה שהוא נרקסיסט אלים כלכלית ונפשית, ושיש שם ותיאור לדפוס הזה, או במילים אחרות – היא הבינה שזו לא היא – זה הוא.
ואת כל זה, כך אמרה שירה, היא הבינה בזכות הבלוג הזה שחוגג השבוע שבע שנים, ובזכות הפודקאסט שלי שעוסק רבות בדפוסים הנרקסיסטים. ובכל פעם שאומרים או כותבים לי שעזרתי לפקוח עיניים ולהבין, או שליוויתי בלי לדעת אנשים שאני לא מכירה, הלב שלי מתרחב ואני מבינה שהבלוג הזה הוא מזמן כבר לא רק סיפור לשבת.
️ למדתי על חשיבות הסיפור הפנימי שלנו
זה שאנחנו מספרים לעצמנו בתוך הראש ומשוכנעים שהוא תיאור של המציאות עצמה. האמת היא שזה להיפך. המציאות היא תוצר של הסיפור הפנימי שאנחנו מספרים לעצמנו.
תחליפו סיפור – תחליפו מציאות.
כתבתי על זה בעבר, אבל השנה חוויתי את זה על בשרי: הסיפור הפנימי שלנו הוא זה שמעצב את המציאות שלנו. בתוך הכאוס והאי-ודאות, היכולת לספר לעצמנו סיפור של תקווה, של חוסן, של אמונה בעתיד טוב יותר – זו היכולת שמאפשרת לנו להמשיך קדימה.
הסיפור הפנימי שאנחנו מספרים לעצמנו יכול להעביר אותנו ממציאות אחת לאחרת ולעזור לנו לנצח את הקורבנות, לנצח משברים ולמצוא אהבה.
לפני חודש כתבתי על אורית שהגיעה אלי עם בן זוג מדהים. אחרי נישואין קשים ואלימים והתמודדות עם סרטן, היא בחרה להתגרש והחליטה לבחור בסיפור פנימי שיש גבר אחד שמחכה לה אי שם לאהוב אותה כמו שהיא ראויה. היא היתה יכולה לספר לעצמה, כמו רבות וטובות, שאין לה מזל, שכל הגברים אותו דבר, שהיא לא רוצה למצוא שוב זוגיות כדי שהלב שלה לא ישבר, ושכולם נרקסיסטים. ובכל זאת היא בחרה בסיפור פנימי אחר לגמרי. היא סיפרה לעצמה שיש אהבה בעולם והיא תגיע אליה.
וכשהיא סיפרה לי את זה היה לה ניצוץ בעיניים ולי היה זרם כזה מתרגש בלב והזכרתי לעצמי שהסיפורים שהפנימיים שלנו מנהלים אותנו ובכל רגע נתון אפשר להחליף את הסיפור הפנימי.
️ שכללתי את היכולת לספר סיפור
כבר בימי האדם הקדמון עוד לפני שהומצא הכתב, הועבר הידע והועברה החוכמה ונלמדו הטעויות וההצלחות באמצעות סיפורים שסופרו סביב המדורות. הנערים הצעירים שטרם יצאו לצוד, למדו מאבותיהם שסיפרו סביב המדורה על הציד המוצלח שהיה להם ועל הדרכים להימלט מקרנף זועם. היכולת לספר סיפור ולהעביר ידע היא אומנות עתיקת-יומין שקשה להפריז בחשיבותה.
גם היום בתוך בליל המידע והאינפורמציה – סיפור טוב הוא כמו כוכב שאורו מאיר למרחקים. לא בכדי יש סדנאות רבות שמלמדות סטוריטלינג, אומנות רב שימושית וכלי נהדר להעברת מסרים בכל תחום.
היכולת הזו לספר את הסיפור הנכון, יכולה לשנות לחלוטין את ההליך המשפטי ולהשפיע על תוצאותיו, וכמו כל יכולת חשוב להתאמן עליה עוד ועוד. וכן, אני מודה – אני מתאמנת עליכם בסטורטלינג כבר שבע שנים…אז גם על זה תודה.
3#. מבט לעתיד
שבע שנים הן ציון דרך משמעותי. זה הזמן להביט לאחור בסיפוק ובהערכה, אבל גם קדימה בציפייה. אני מקווה להמשיך לכתוב את הבלוג הזה עוד שלוש שנים לפחות.
אני מקווה שהספר הבא שלי, השלישי, שיכתוב את עצמו מתוך הבלוג הזה, עליו הצהרתי כבר לפני שנה, יכתב השנה. צריך בשביל זה זמן ושקט נפשי, ושניהם היו חסרים לי השנה.
אבל יותר מכל, אני חושבת על איך להישאר נאמנה למהות של הבלוג הזה. לאותנטיות, לכנות, לרצון האמיתי לעזור ולהשפיע.
אינני יודעת מה צופן העתיד, אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: כל עוד המילים ימשיכו לזרום, כל עוד יהיו סיפורים לספר ותובנות לחלוק, אני אהיה כאן. כי בסופו של דבר, זה מה שכולנו מחפשים – חיבור, משמעות, והבנה קצת יותר טובה של העולם ושל עצמנו.
תודה לכם על שבע שנים מדהימות. על האמון, על השיתוף, על ההקשבה. יחד, נמשיך לכתוב את הסיפור הזה, פרק אחר פרק, שבת אחר שבת.
לשנה הבאה, ולכל השנים שיבואו אחריה.
.
***
השבוע בפודקאסט – גן עדן זה כאן עם פריידי מרגלית. להאזנה לחצו כאן.
קוראת ברצף כבר שנתיים ואת מדהימה. ככ חשוב מרתק ומלמד. תודה
את מדהימה !
קוראת אותך באדיקות כבר שנים ,
מוצאת את השווה והשונה …
תודה על הכל, רות.
לא מפספס אף יום שבת בבוקר.
את השראה אמיתית, למדתי המון
מהממת בכל קנה מידה .
נגעת במאות אלפי אנשים, ובעיקר נשים
את שילוב של כל כך הרבה עולמות ולכן כל אחד יכול למצוא את עצמו דרכך.
וזאת זכות ענקית
שאפו
רות, לקרוא את דברייך, זה כמו להיכנס למסע ארוך ומטלטל, אבל לרוב גם אור בקצה המנהרה.
אני קוראת אדוקה לבלוג שלך ובכל פעם נדהמת מחדש מרמת הרוע, האלימות , האדישות ועוד הבאים לידי ביטוי בסיפורייך.
תודה לך על שאת חושפת בפני קהל הקוראים את מהות האדם השלילי, מציינת איך להתמודד איתו ולא להתכופף או להיכנע לו.
יש חיים אחרי והם רק מחכים לכם, האנשים השקופים . אתם אלה הבוחרים שלא לראות, לעצום עיניים ולחשוב שהכול יעבור, אבל אתם גם אלה שהכוח בידיכם לשנות הכול. רק צריך לאזור אומץ. תודה לך רות שאת כאן כדי להסיט את המבט הצידה אל התמונה האמיתית.
יישר כוח.