1#. חרבו דרבו
כבר שנה וחצי שהם בהליך גירושין. אחרי כ-30 שנות נישואים ושלושה ילדים בגירים. הוא לא הצליח להתאושש מהחלטתה להתגרש ממנו, ולפי מיטב המסורת הנרקיסיסטית פצח במלחמת גירושין קשה, במסגרתה הפך עצמו לקורבן האולטימטיבי והתקשה ליטול אחריות כלשהי על חלקו בארוע.
באחד הדיונים, ובלחץ השופטת, הגענו להסכמה להסדיר לפחות את עניין הגט, ובדרך נס הם התגרשו עוד לפני שהסתיימו ההליכים הקשים שהתמקדו בעיקר סביב חלוקת הרכוש.
כצפוי, הוא ביקש להותיר כמה שיותר מהרכוש שנצבר במהלך הנישואין בידיו, ולא בחל בכלום, גם כשהותיר אחריו הרס רב. גם כשהמלחמה שלו בה גרמה לנזקים עקיפים קשים כמו קשריו עם ילדיו שניתקו לאחר שהאשים את בנו הבכור בן ה-28 בשיתוף פעולה עם אימו, דרש צווים לגילוי חשבון הבנק שלו, בו יש לאימו יפוי כח לפעול, אך לצערו לא מצא דבר.
ועדיין לתפיסתו המעוותת, הוא הקורבן והיא אשמה – ״היא מסיתה את הילדים נגדי״.הוא האשים אותה שסיפרה לבנם שיש צו נגד חשבון הבנק שלו, ולא לקח אחריות שהוא זה שהכניס את הבן לתוך ההליך המשפטי ושיש סיכוי טוב שהבן יספר לשני אחיו. ואכן, הם התקשרו לאביהם כדי לשאול אם הוא רוצה צווים מבית משפט גם כנגד החשבונות שלהם, אמרו לו את דעתם עליו ואף עשו שימוש בביטוי ״חרבו דרבו״ עוד לפני שהוא נהיה להיט מלחמה.
כל זה לא מרגש או מפתיע אותי. אחרי מעל רבע מאה במסדרונות בתי המשפט, הדפוסים הללו מוכרים לי היטב, ואף צפויים בווריאציות שונות, כי כמו שכתב טולסטוי ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה״.
2#. חרבות ברזל
אבל מה שקרה ב-7.10 זעזע לי את הנשמה בכל כך הרבה היבטים, וגם בגלל התיק הזה. כבר ב-9:30 בבוקר של אותה שבת שחורה דפקו על דלת ביתה מהיחידה של בנה הצעיר. מאה שנות סבל חלפו בין הדפיקה הזו בדלת לרגע שבו קיבלה את ההודעה שהוא נפצע קשה מאד ושוכב בטיפול נמרץ.
היא התקשרה אליו מייד. בשורה קשה כל כך מגמדת מלחמות גירושין. הוא ניתק אותה. שלוש פעמים היא חייגה ושלוש פעמים הוא ניתק. אני מזכירה שמדובר בשביעי לאוקטובר. ביום בו נפלו על כולנו השמים. מזכירה שיש להם בן לוחם קרבי. היא מחייגת. הוא מנתק.
מצה״ל הצליחו לתפוס אותו וגם כשנודע לו הוא לא התקשר אליה בחזרה. גם הוא הגיע לטיפול נמרץ. הוא פגש אותה והתעלם ממנה, גם כששניהם קיבלו הסבר על חומרת הפציעה. כוס מים הוא לא הציע לה. כשראה אותה ממררת בבכי אחרי שראתה את בנה והבינה כמה קשה הוא פצוע. גם לא טישו. וכשנכנסה לטיפול נמרץ ושהתה ליד בנה יותר ממה שנראה לו הוא קילל אותה קללות נמרצות.
העוינות הזו שלו כלפיה, שהפיקה ממנו תגובות אלימות, לא נפסקה עד שיצרתי קשר עם עורך הדין שלו ואיימתי להוציא נגדו צו הרחקה מבית החולים. עורך הדין הרגיע אותו והוא נעלם למשך עשרה ימים.
3#. חצי שנה חלפה מאז.
החיים שלנו המשיכו. החיים שלה נעצרו. היא מתגוררת בבית החולים מאז ולא משה מבנה. בשיקום האיטי, במשברים, בניתוחים, בפיזיותרפיה, בדמעות, בכאבי התופת, ברגעי התקווה וברגעי התהום. הוא שם הרבה פחות, הוא עדיין הקורבן, עדיין מלא זעם וחרון אף, עדיין שונא אותה שנאה שמעבירה אותו על דעתו, מעוורת את עיניו, ומאלחשת את ליבו. ״יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם״ כתבה פעם נעמי שמר.
בגלל שבאופן כללי הם אנשים נורמטיביים כמונו, נותרתי נדהמת מול חוסר היכולת והרצון שלו לשים על hold את סכסוך הגירושין, להבין שהוא לא רלוונטי אל מול אסון הפציעה הקשה והנס והחסד שנעשו עימם כשחיי בנם ניצלו, בניגוד לכל הסיכויים.
כבר לפני חודשים רבים ניסיתי לדבר עם עורך הדין שלו, שהוא אדם נעים ובר שיח, והצעתי שנפגיש אותם בחדר אחד וננסה להביא לרגיעה. הסברתי שבעיני האנרגיה הקשה והרעילה שנוצרת ממפגש של שניהם בחלל אחד מעכבת את החלמת בנם, ויש בחיים מלחמות יותר קשות ממלחמת גירושין. הוא סירב בנימוס, אבל השיחה הזו הורידה מעט את מפלס העוינות והוא השתדל להגיע בלילות ולהימנע מלפגוש אותה. אחרי פחות מחודש הוא חזר לעצמו. כלומר לעוינות הקשה.
4#. הדיון
השבוע התנהל לראשונה מאז אוקטובר דיון בעניינם. היא הגיעה ישירות מבית החולים. הוא דרש בדיון להעמיד את הדירה למכירה באופן מיידי, לפני חלוקת כל הרכוש והכרעה בכל המחלוקות.
הקטע הוא שעורך הדין ידע היטב שהסיכוי שינתן צו למכירת הבית לפני תום הליך חלוקת הרכוש, הוא נמוך מאוד. יש דרישות שאנחנו כעורכי דין מעלים לעיתים בדיון למרות שאנחנו יודעים שכמעט אין סיכוי שיתקבלו, ובכל זאת.
ברור לי לחלוטין שהדרישה העיקשת מגיעה ממנו. מהאב שטוף הנקם והזעם, ובכל זאת. אמא שלי, שהחודש מלאו 15 שנים למותה, נהגה לומר לנו ״קודם כל תהיו בני אדם״, ורציתי לומר לו קודם כל תהיה בנאדם אבל כשראיתי את אטימות הלב שנשקפה לו מהעיניים, ויתרתי.
הדיון הזה שבר לי את הלב.
לא בגלל שהשופטת לא הבינה. היא הבינה היטב ובסופו של דבר דחתה את הבקשה. נשבר לי הלב כי הייתי צריכה להסביר למה לעזאזל היא לא יכולה עכשיו לעסוק במכירת הבית שלה ולתאר איך אלוהים לחץ hold בשביעי לאוקטובר, ועצר לה את החיים, ומאז היא חיה בבית החולים ומקדישה עצמה לשיקום גופו ונפשו של בנה שרוסקו אינסייד אאוט.
נשבר לי הלב כי הצד שכנגד הוא לא מחלקת משכנתאות בבנק או נושה חסר רחמים. הצד שכנגד הוא האבא שטען בדיון ש״הילד בסדר גמור ברוך השם, משתקם״. מתעלם מהניתוחים הרבים שעבר ואלו שעוד מצפים לו בדרך האבנים הצהובות שנקראת ׳שיקום׳.
אותו אבא שמגיע לבית החולים אחרי ריצה בים, עם אפס רגישות לכך שבנו לא יכול לרוץ. לא בים ולא בכלל. וכנגדו היה עלי להראות לשופטת במדינת ישראל מכתבים על מצבו האמיתי של הבן ולהסביר שזה לא אנושי לנהל את ההליך הזה במקביל להליך השיקומי. ולתאר איך כל חייה נעצרו – לא קריירה, לא זוגיות, לא חיים נורמלים, לא הבית שלה ולא המיטה שלה, כל מהותה הקודמת נמחקה, ונותרה ממנה רק אמא. אמא לביאה שנלחמת על בנה.
5#. בדרך חזרה מבית המשפט
היא ירדה בבית החולים ואני המשכתי למשרד, אבל גם כשהיא הלכה צערה נותר טבוע בי. וכשהיא ירדה מהרכב הבטתי בה, אשה צעירה ויפת תואר שלא ידעה כמה היא חסונה עד שהחיים הכתיבו לה חוסן כאופציה יחידה, ורציתי לעטוף אותה ברוך ובחמלה ולערסל אותה ולתת לה כתף לשים את הראש, ולו רק לרגע, לפני שהיא עוטה שוב את השריון וחוזרת להילחם על החלמת בנה. ועצמתי את עיני ושמעתי את שלמה ארצי שר לה את השורה הזו שמתנגנת לי בראש בכל מיני רגעים בחיים ״תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה״, ורציתי לצעוק אבל שתקתי.
עם כל הצער על פציעת הילד שלהם, מדוע אין שום הסבר מדוע הם מתגרשים ומדוע הוא עויין כל כך כלפיה ??
קשה להאמין שאבא יהיה כל כך אכזר אלא אם כן היא בגדה בו, מה שיכול לפעמים להרוס חיים ולהפוך גבר לאכזרי וחבר כל רגש.