1#. אורן ולימור
אחרי 25 שנים, ממש חודש לפני יום ההולדת ה-50 שלה לימור החליטה לעזוב את אורן. הסיפור בקצרה הוא שאורן אובססיבי על רזון ומאחר שאחרי 4 לידות לימור העלתה קצת במשקל הוא הטריף אותה. עשה לה טבלאות מדדים והיקפים, העביר ביקורת, דרש שתעשה דיאטה, שתישקל, שתעשה יומן אכילה ותשלח לו, העיקר שתרד 5-6 קילו כדי שתהיה מושלמת.
מאחר שהיא איתו כל חייה בהתחלה לימור חשבה שזה נורמלי. היא לא הבינה שהיא חווה התעללות רגשית, ועוברת הרס מתמשך של דימוי הגוף והערך העצמי, ושהיא שונאת את עצמה. איתו או בלעדיו, היא כל הזמן הרגישה שמנה ושמעה את הקול שלו מדבר לה בתוך הראש, וחשבה שזה נורמלי, שככה זה אצל כולם.
ואז יצא לה לדבר עם יעל, קולגה מהעבודה. יעל התגרשה לפני חצי שנה והיה נראה כאילו משהו מבפנים זורח ומאיר את פניה. הן נתקלו אחת בשניה במטבחון באיזה בוקר ולימור ציינה שהיא נראית נפלא. ״אני מאוהבת״ יעל ענתה בתשובה ומיד המשיכה ״הכרנו לפני חודשיים ומאז הוא לא מפסיק לומר לי כמה אני מדהימה ופעם ראשונה בחיים שאני מרגישה מדהימה באמת ואוהבת את עצמי ואוהבת את איך שאני נראית ומרגישה ממש יפה״, היא שיתפה את לימור בעודה מכינה קפה, ולימור קפאה במקומה.
זה היכה בה. יעל נראתה מוארת אבל היו עליה לפחות עשרה קילוגרמים עודפים. לימור ידעה לאמוד עודף משקל בשניות אחרי שעברה סטאז׳ של שנים אצל אורן שנהג לומר כמעט על כל אשה ״אם היא היתה מורידה שבעה קילו היא היתה נראית הרבה יותר טוב״. ויעל אהבה את עצמה ואת איך שהיא נראית, ובן הזוג החדש שלה לא מפסיק לומר לה שהיא נראית טוב, וזה משפיע עליה מבפנים ומאיר אותה וטוב לה ככה, והיא אוהבת את עצמה ככה, כמו שהיא, ומרגישה יפה. הלם.
זה היה הרגע שמחשבת הגירושין עברה לראשונה בראשה. אני רוצה מישהו שיחשוב שאני מדהימה לימור חשבה לעצמה. המחשבה הזו בווריאציות שונות השתלטה לה על התודעה, והאובססיה של אורן התחילה להפריע לה. כשהוא זרק לה את ההערות הקבועות היא הרגישה כאב בטן חזק, ובשלב כלשהו הבינה שהוא כמו תא ממאיר בגופה – פוגעני, הרסני ורעיל, ואם היא נשארת איתו – היא תהיה חולה.
ההחלטה להתגרש היתה מהירה יחסית לשנות הסבל, אבל בבת אחת לימור לא הצליחה יותר להכיל אותו. כשהיא הודיעה לו שהיא רוצה להתגרש אורן נדהם. את התרחיש הזה הוא לא העלה על דעתו בשום צורה. הוא התחנן, ביקש שילכו לטיפול, אמר שחבל לפרק את המשפחה, שהוא ישתנה, שבחיים לא ידבר יותר על המשקל שלה. ובסוף היא הסכימה. הם הלכו לטיפול והוא לקח אחריות והתחייב לא לומר כלום ולאהוב אותה ככה כמו שהיא.
למרות שהם חזרו לשיגרה, לימור הרגישה שמשהו עדיין לא בסדר אבל לא ידעה לומר מה. אורן לא אמר מילה, עשה מאמצי-על לראות אותה אוכלת לחם ולא להעיר כלום, לא לשאול אותה כמה היא שוקלת ואפילו להתעלם לחלוטין משאלת אחוזי השומן.
יום שישי אחד הם יצאו עם זוג חברים למסעדה. שתו יין, אכלו אוכל איטלקי טוב ואיכשהו השיחה התגלגלה ואורן אמר שפעם הוא רצה שלימור תהיה מושלמת. היום הוא מבין שבגיל 50 ״הגוף לא מושלם, הפרצוף לא מושלם והסקס לא מושלם״, וזה לגמרי בסדר מצידו. חבר שלו צחק ואמר ״מבחינתי שולה מושלמת״, ונהיה שקט סביב השולחן. לימור חייכה חיוך מזוייף והציעה שיזמינו חשבון ואמרה שהיא מאוד עייפה.
כל הדרך הביתה אורן ניסה לדבר כרגיל ולימור לא ענתה ובסוף ממש לפני שהגיעו היא אמרה ״אני לא רוצה לחיות איתך יותר אורן״, והוא שתק כי משהו בקול שלה היה כל כך סופי וכל כך עצוב שהיה ברור שזה מת מבחינתה ובלתי ניתן להחייאה.
השבוע קיימנו פגישת גישור. הוא הגיע עם עורכת הדין שלו שהתחילה לשטוח בפני המגשרת את פרטי הרכוש ואורן עצר אותה ואמר ״מבחינתי אפשר לבטל הכל. אני לא רוצה להתגרש מלימור. אני יודע שעשיתי טעויות, ובכל זאת״.
אני ראיתי את פניה של לימור מתקשחים. ״יש טעויות שאפשר לתקן רק בפרק הבא״ הבהרתי לו ״לימור רוצה מישהו שיחשוב שהיא מדהימה״ ולימור הנהנה ואמרה ״אני לא רוצה להיות הפשרה שלך״ ואורן הוריד מבט וניגב דמעה ולא הצליח לומר לה שהיא באמת מדהימה. ולפני שהלכנו לימור אמרה לי שגם לו היה אומר, זה לא היה משנה, כי יש טעויות שכבר אי אפשר לתקן.
2#. טלאי צהוב
עלה לי המספר במשקפיים. עד שיגיע הזוג החדש שנרכש אני רואה קצת מטושטש. זה לא רע במציאות הנוכחית לראות קצת מטושטש לאיזו תקופה. המציאות כפי שהיא אינה נעימה וקוצר ראיה מרכך את זוויותיה.
נכנסתי השבוע לדיון באולם בית המשפט לענייני משפחה. השופטת ישבה עם הגלימה השחורה שלה ועל הגלימה ראיתי טלאי צהוב. תוך מאית השניה זה זרק אותי לשואה, למעילים השחורים עם הטלאי הצהוב שסימלו מיהו יהודי.
רק כשהתקרבתי ראיתי שזו הסיכה הצהובה שמזכירה לנו שיש כל כך הרבה חטופים בעזה. ואז חשבתי על הקשר הזה בין הטלאי הצהוב שכפו על אבותינו לענוד בשל יהדותם, לבין הסיכה הצהובה הזו שבחרנו לענוד להזדהות עם הילדים, הנשים, הגברים, הצעירים והמבוגרים שנחטפו מביתם, ממיטותיהם, מחייהם. ואיך עם שלם עונד סרט צהוב שמזכיר לנו אותם ואותנו, חצי שנה אחרי השואה הזו, 80 שנה אחרי השואה ההיא.
וזהו, אין כאן פואנטה אלא רק עצב גדול עליהם ועלינו ועל הזמן הזה שהולך ואוזל ויחד עימו אוזלים חייהם בשבי, ועל המלחמה הזו שלקחה כל כך הרבה חיים ואנחנו חיים איתה כבר חצי שנה והיא הפכה לחלק מאיתנו, והלב שלנו מדמם אותה והעיניים צהובות וצורבות וההיסטוריה נכתבת בדם כבר חצי שנה שלמה. וזה הזכיר לי את השיר של יהודה עמיחי שאיתו גם אסיים –
“אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.
אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.
וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.
כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ
כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,
כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב
וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.״
***
השבוע בפודקאסט ראיון עם חיה רוזנצוויג – מורדת, חולמת ויזמית. להאזנה לפרק המרתק לחצו כאן.
