1#. של מי השבת הזו?
״מצטערת, זו לא השבת שלך״ איילה ענתה לו אחרי שביקש לראות את הילדים לכמה שעות ביום שישי. היא שלחה לי את צילום המסך של ההודעה, וכתבה בגאווה – ״למדתי לשים לו גבולות״. אבן מועקה כבדה התיישבה לי על הלב כשראיתי את התכתובת ביניהם.
ייצגתי את איילה לפני כמה שנים בהליך גירושין לא פשוט. אורי הערים קשיים בכל היבט אפשרי וסירב לקבל את החלטתה להתגרש. בסופו של דבר, ולאחר תום ההליך הם הצליחו לנהל הורות סבירה על שלושת ילדיהם אם כי אף-אחד מהם לא הלך מילימטר לעבר רעהו אלא אם ממש התאים לו.
ההודעה שראיתי גרמה לי לחייג לאיילה באותו רגע. ״כן״, היא אמרה, ״הוא במילואים כבר מהיום הראשון של המלחמה. קודם התנדב אחר כל קיבל צו 8. כן הגדוד שלו בעזה. לא אכפת לו שהילדים כל הזמן איתי והוא חושב שאם הוא יוצא לסופשבוע אני אתן לו אותם בשבת שהיא לא שבת שלו???״.
״תקשיבי, ותקשיבי לי טוב״, דיברתי אליה מדם ליבי. ״אם משהו יקרה לו, את לא תסלחי לעצמך והילדים שלך לא יסלחו לך. וגם אם הכל יהיה בסדר. הוא בצו 8 במילואים, לא בוחר מתי לצאת, לא בוחר להיות בגיהינום של עזה, וזה מספיק כדי לשים הכל בצד. הכל. תני לו להיות עם הילדים כמה שהזמן מאפשר, תני לו להינות מהם גם על חשבון ״שבת שלך״, כי ככה נכון, כי ככה עושים במלחמה, כי אולי תצטערי כל החיים, וכי אף פעם אף אחד לא הצטער שהיה בן אדם״.
הנאום הזה, שפרץ לי מתוך הסדקים של הלב, לא דיבר רק עליה, הוא דיבר גם עלי. מעולם לא מנעתי מאבי ילדי להיות עימם, להיפך. ברירת המחדל שלנו היתה לגלות גמישות, לפרגן להורות ולתת גב אחד לשני. כשהוא הלך לעולמו באופן כה פתאומי לפני 4.5 שנים, אחרי 13 שנות גירושין, ילדי היו בני 18 ו-22. צעירים מכדי להתייתם.
״אם היית מונעת מאיתנו להיות איתו אי פעם, לא הייתי סולחת לך״ אמרה לי בתי מילים שאי אפשר לשכוח. לא מנעתי מעולם. ואני עדיין כואבת מאד את יתמותם ואת חסרונו. במיוחד עכשיו, כשאי אפשר לחלוק עימו את נטל הדאגה, כשאין את העיניים הטובות שלו שירגיעו אותי ואת הקול שיגיד ״אל דאגה הכל תחת שליטה״ ואין את מי לשאול אם השמועות נכונות, ולהיות מתוסכלת מהתשובה ״אני לא יכול לדבר על זה״, ואין מה לענות לבנו בן ה-4 ששואל ״איפה אבא שלי בשמים כשיש אזעקה״, חוץ מלהבטיח לו שיש שם ממ״ד..
ומתוך המקום הזה של אמא לילדים יתומים אני מפצירה בכל האבות והאימהות, שחררו. אל תמנעו. בעת מלחמה לא עושים חשבון. כי אי אפשר לדעת. כי המלחמה הזו הזכירה לכולנו עד כמה הקיום ארעי, עד כמה מי שנמצא היום יכול מחר כבר לא להיות, מה חשוב ומה לא, לא רק במתמטיקה של הרגע אלא בחשבון הנפש של החיים שתעשו מול עצמכם ומול ילדיכם. בקיצור – תהיו טובים בבית, יש מספיק רוע בחוץ.
נחזור לאיילה. בתום הנאום שלי השתררה שתיקה מעברו השני של הקו. ״את צודקת רות״, היא אמרה. כמה שעות אחר כך קצת דמעתי כשקיבלתי ישר לתוך הלב תמונה של אורי במדים מחבק את הילדים, וצילום מסך שלו כותב לה, תודה.
2#. מי יהיה האני העתידי שלך?
ובתוך חוסר הוודאות ואובדן השליטה בו מתנהלים חיינו בימים אלו שמעתי השבוע הרצאת טד של שנקאר ודנטאם עיתונאי וסופר אמריקאי שכותרתה צדה את תשומת ליבי ״אתה לא באמת יכול לדעת מי יהיה האני העתידי שלך״.
רוב הזמן אנחנו מנהלים את חיינו כאילו הכל ברור לנו. כאילו החלטות שעשינו ישארו נכונות כל החיים, כאילו כל החיים נאהב את אותם דברים ואותם אנשים בדיוק כמו שאנחנו היום. אם תביטו אחורה אל מי שהייתם לפני עשור או שניים או אפילו אל מי שהייתם בשנות הנעורים שלכם, תפגשו אדם אחר לחלוטין. האדם שאתם היום הוא לא מי שהייתם אז.
מאחלת לכם שמי שאתם היום נמצא במקום הרבה הרבה יותר טוב ממי שחשבתם שתהיו לפני שנים. אבל כמו שלא ידענו פעם מי נהיה בשנת 2023, אנחנו לא יכולים לדעת מי נהיה בשנת 2035, בהנחה שבכלל נהיה. לא רק המציאות כופה עלינו שינויים, ביולוגית כל תא בגוף שלנו מתחלף ומתחדש ורוב התאים שנולדנו איתם התחלפו כבר כמה פעמים.
המציאות שאנחנו חיים בה היום היא הוכחה ניצחת לזה שגם כמדינה לא יכולנו אפילו ב-6 לאוקטובר לדמיין איך ישתנו פנינו ביום שלמחרת, ולתמיד. הרעיון שאנחנו יכולים לשלוט על מי שנהיה בעתיד הוא סוג של אשליה. בכלל כל עניין השליטה הוא אשליה, ואני אומרת לעצמי את זה כל יום כשאני מנסה לנהל חרדות באמצעות אשליית השליטה, אבל זה כבר לפוסט אחר. אין לנו שום יכולת לדעת מי יהיה האני העתידי שלנו, לא כאדם ולא כמדינה.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לא לאכזב את האני העתידי שלנו ?
1#. להרחיב אופקים ולהיות סקרנים – אם אין לנו מושג מי נהיה, כדאי כבר עכשיו ללמוד דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים, תרבויות אחרות, להתנסות בדברים שאנחנו ממש לא מכירים, האני העתידי שלנו עשוי להכיר לנו תודה על כך
2#. להוסיף ענווה לחיים – נכון שתמיד כשאנחנו משוכנעים לחלוטין במשהו יש אנשים שדעתם שונה לגמרי משלנו? צריך לקחת בחשבון שאולי האני העתידי שלנו יחשוב אחרת מאיתנו. ואם יש למישהו ספק בכך, יקום מי שדעותיו לא עברו איזה שינוי והתאמה למציאות כשהבנו מה קרה לנו ב-7 לאוקטובר.
ולכן, וכדי לא להיות בדיסוננס עם האני העתידי שלנו, תוסיפו קצת ענווה לכל דעה נחרצת שלכם, האני העתידי שלכם אולי יחשוב אחרת מכם. זה נכון לכל תחומי החיים. ומי כמוני יודעת שכאשר אנחנו מתחתנים אנחנו משוכנעים שזה לכל החיים, ולפעמים לאני העתידי שלנו עשויה להיות דעה קצת שונה…
3#. תהיו אמיצים – אנחנו נוטים לחשוב שבעתיד נהיה חלשים יותר, שככל שגילנו עולה, היכולות שלנו פוחתות. אבל זה לא תמיד כך. האני העתידי שלנו עשוי להיות עוצמתי הרבה יותר מהאני הנוכחי. דברים שנראים לנו היום כבלתי אפשריים יכולים להיות אפשריים לחלוטין לאני העתידי שלנו. ואם אתם לא משוכנעים בכך, תחשבו על משהו שלא יכולתם לדמיין לפני עשור שתוכלו לעשות, והיום הוא מובן מאליו עבורכם. ולכן, וכדי שהאני העתידי שלכם יודה לכם כשתפגשו אותו, תאמינו בו כבר עכשיו, ותהיו אמיצים.
ואל תשכחו להיות בני אדם. תמיד. במיוחד עכשיו.
שיהיה בשורות טובות, ושישובו כבר כולם בשלום הביתה.
***
השבוע בפודקאסט על חוק שימור האנרגיה עם ד״ר אורית וולף. להאזנה לחצו כאן.
